פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר עה ה
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ה[עריכה]
יש מי שאומר דהא דכופין לעלות לא"י, היינו בדאיפשר בלא סכנה, הילכך מסוף המערב עד נוא אמון אין כופין לעלות, ומנוא אמון ולמעלה כופין לעלות דרך יבשה, וגם דרך ים בימות החמה, אם אין שם לסטים (רשב"ש).
בזה"ז: רא"ש,אגודה: יש מצווה לעלות לארץ ישראל. הירושלמי כתב שכופין אותה אך לא אותו, וביארו המרדכי וההגה"א שעוסק בזמן הזה שאין ביהמ"ק קיים, והביאם הב"ש, אך הרמב"ם והשו"ע לא חילקו בכך.
תוס' בשם ר' חיים: אין מצווה.
ב"ש: הביא שתי הדעות.
מעיל צדקה: יש מצווה. כן כתבו הרמב"ן בהשגות ותרוה"ד וכן מבואר מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שכתבו כפשט המשנה שכופין, והמהרי"ט כתב שדברי התוס' נכתבו ע"י תלמיד טועה שאינו בר סמכא, והדין עימו. ובמקום שיש סכנת דרכים א"א לכוף, וכתב המבי"ט שהכלל בזה הוא שאם כל הסוחרים אינם נמנעים מכך אפשר לכוף. ואם אין פרנסה ברווח בא"י א"א לכוף[1].
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ והוסיף שאשרי העולה ומתפרנס בדוחק, אך נהגו לא לעלות במקרה זה עם ילדים כל עוד לא יחזק שכלם לסבול חיי צער משום שיש לחשוש שחלילה יצאו לתרבות רעה. וכן במקרה שיאלץ להתפרנס שם מן הצדקה לא טוב לעלות כי גדול הנהנה מיגיע כפיו, אך צריך להתיישב בדבר ואין לי בו הכרע.