פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר עז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר עז ב

סעיף ב[עריכה]

האשה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת מורדת (כתובות סג,א); ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה: מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, (ודוקא שמבקשת גט בלא כתובה, אבל אם אומרת: יתן לי גט וכתובתי, חיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ויש לה דין מורדת דבעינא ומצערנא ליה) (ב"י בשם תשובת הר"ן וכן פירש"י בגמרא), אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל (סג,ב), ותטול בלאותיה הקיימים, בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן, בין נכסי מילוג שלא נתחייב באחריותן, ואינה נוטלת משל בעלה כלום, ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחם לה, פושטת ונותנת, וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו (רמב"ם). (וי"א דאף מנכסי צאן ברזל אינה נוטלת אלא מה שתפסה^א (רא"ש,רמב"ן,רשב"א). וי"א דאפילו נ"מ אינה נוטלת אלא מה שתפסה^ב) (ב"י בשם תשובת הר"ן שכ"כ בשם הרשב"א). ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו, ואמרה: הריני מצערת אותו בכך, מפני שעשה לי כך וכך, או מפני שקללני, או מפני שעשה עמי מריבה וכיוצא בדברים אלו, שולחין לה מב"ד ואומרים לה: הוי יודעת שאם את עומדת במרדך, אפילו כתובתיך ק' מנה הפסדת אותם (סג,ב). ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, בכל יום, ד' שבתות זו אחר זו (שם ע"פ רמב"ם). (וי"א דא"צ להכריז בכל יום, אלא ד' שבתות ממש), (הר"ן והגהות מיימוני וכן משמע לשון הטור), (וכן נ"ל עיקר). ואומרים: פלונית מרדה על בעלה. ואחר ההכרזה שולחין לה ב"ד פעם שנית: אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתיך, אם עמדה במרדה ולא חזרה, נמלכין בה ותאבד כתובתה, ולא יהיה לה כתובתה כלל (שם ע"פ רמב"ם,רמב"ן,רשב"א, דלא כרא"ש); ואין נותנים לה גט עד י"ב חדש; ואין לה מזונות כל י"ב חדש (שם ע"פ רמב"ם ורא"ש, דלא כרמב"ן ורשב"א), (ואפילו היא מעוברת) (ב"י בשם תשובת רשב"א); ומעשה ידיה שלה, אבל נוטל פירות (טור); ואם מתה קודם הגט, בעלה יורשה (רמב"ם,רא"ש) (וחייב בפדיונה וקבורתה (טור); ולאחר י"ב חדש אין לבעל עליה כלום, וכן היא עליו; מאחר שאבדה הכתובה, אין לה כל תנאי כתובה, מאחר שיוכל לגרשה בלא כתובה והוא מעכבה מרצונו) (דברי הרב וכן משמע במהרי"ל סימן כ'). כסדר הזה עושין לה, אם מרדה כדי לצערו, ולאחר י"ב חדש לא מהני חזרתה, אלא אבדה כתובתה, ואם רוצה לקיימה, צריך לכתוב לה כתובה אחרת. אבל תוך י"ב חדש יכולה לחזור בה, ויש לה כתובה. ואם מת תוך י"ב חדש, יש לה כתובה מן היורשים (כל זה בהר"ן פ' אע"פ). ואם רוצה לגרשה תוך י"ב חדש נותן לה צ"ב שלה, וכתובתה וכל מה שכתב לה (ב"י בשם תשובת הרשב"א). וי"א דבזמן הזה שאין נושאין שתי נשים, לא משהינן לה י"ב חדש אם רוצה לגרשה, ואם אינה רוצה, מתירין לו לישא אחרת (מרדכי סוף אע"פ בשם ראב"ן). ויש חולקין שאין להתיר לו לישא אחרת (שם בהגהה ותשובת הרשב"א סימן תת"ס ומהרי"ק שורש ס"ג), וכן עיקר. ודוקא בנשואה, אבל ארוסה המורדת על בעלה ואינה רוצה להכנס לו, יגרשנה בעל כרחה, או ישא אחרת, ומתירין לו (שם). ונ"ל דוקא תוך י"ב חדש, אבל לאחר י"ב חדש אם הוא רוצה לגרש צריכה לקבל ממנו בעל כרחה, או מתירין לו לישא אחרת, דאין כח ביד האשה לעגנו לעולם, וכן נראה (להורות). וי"א דאפילו תוך י"ב חדש אם עבר ונשא אחרת מחמת מרידתה, אין כופין לגרש. (מהרי"ק שורש כ"ט) ואפילו היתה נדה או חולה שאינה ראויה לתשמיש (סג,ב) ואין חילוק בין התחילה למרוד קודם חליה או אח"כ (הר"ן פרק אע"פ, וכן משמע במרדכי בשם ראבי"ה ובהגהות אלפסי^[1]), (ויש חולקים^ג) (שם בשם מוהר"ם) ואפילו היה בעלה מלח שעונתו לששה חדשים, ואפילו יש לו אשה אחרת (רמב"ם). וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא, ומרדה כדי לצערו ולא נשאת, הרי זו מורדת מתשמיש^ד (סג,ב). וי"א שגם יבמה שלא רצתה להתייבם כדי לצערו, כסדר הזה עושין לה^ה (רי"ף ורמב"ם, דלא כר"ת ורא"ש).

מיהי המורדת? כתובות סג,א: מורדת ממאי? רב הונא אמר מתשמיש המטה, ר' יוסי ברבי חנינא אמר ממלאכה. הלכה כרב הונא.

דיני המורדת – התקנות והשתלשלויותיהן:

תקציר: מדין המשנה פוחתים מכתובתה שבעה דינרים כל שבוע עד כלות כתובתה. נאמר בגמ' שיותר מאוחר תקנו רבותינו להכריז עליה ארבע שבתות ואז לפחות כתובתה לגמרי, וכפי שיבואר נחלקו הראשונים אם תקנה זו באה ע"ג דברי המשנה וגם תוך ארבעת השבועות פוחתים או שהיא באה במקומה. בהמשך הגמ' לגבי כלתיה דרב זביד נאמר שמשהים אותה שנים עשר חודש, ונחלקו הראשונים אם מדובר דוקא במאיס או שלומדים מכך גם למורדת או שמדובר דוקא במורדת. מחלוקת זו מוסבת גם על דין בלאותיה הקיימים. לגבי אשה האומרת מאיס עלי, אומרת הגמ' שלא כופים אותה, ונחלקו הראשונים מהו בדיוק דינה הן לגבי הכפייה הן לגבי פחיתת כתובתה. ברי"ף מובא שבתקופת הגאונים חזרו ותיקנו במאיס "דינא דמתיבתא" שיגרשוה לאלתר, כדי שלא תתלה עצמה בעכו"ם, ונחלקו הראשונים אם נתקבלה תקנה זו להלכה. לאחר חרם דר' גרשום שא"א לשאת אשה נוספת שוב דנו הראשונים אם יש לשנות התקנה בעקבות כך, כדי לא לעגן את הבעל, כפי שיבואר.

תקנת המשנה: המורדת על בעלה - פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת.

תקנת רבותינו: גמ': רבותינו חזרו ונמנו, שיהו מכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו, ושולחין לה ב"ד: הוי יודעת, שאפי' כתובתיך מאה מנה הפסדת... פעמים שולחין לה מבית דין, אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה... הלכה: נמלכין בה...

היכי דמיא מורדת? אמר אמימר: דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה...

כלתיה דרב זביד אימרדא... בלאותיה קיימין:... השתא דלא אתמר לא הכי ולא הכי, תפסה לא מפקינן מינה, לא תפסה לא יהבינן לה, ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא, ובהנך תריסר ירחי שתא לית לה מזוני מבעל.

גאון^[2]: התקנה באה במקום תקנת המשנה, ולכן תוך ארבעת השבועות לא פוחתים כלל מכתובתה, ובכל זאת אין חשש שתבוא כל פעם להערים ולחזור בה, משום שאם שבה ומורדת מצרפים את הפעמים הקודמות לחשבון ארבעה שבועות. הב"ש כתב שכן משמע גם מהגה"מ ומהרמ"א^[3].

ר"ן: התקנה באה ע"ג תקנת המשנה ופוחתים כל שבוע ז' דינרים מכתובתה.

פי' נמלכים בה: ר"ת,רא"ש: שולחים לה פעם אחת קודם ארבעת שבועות ההכרזה ופעם אחת לאחריהם.

ר"ן: לא מסתפקים בשליח בי"ד שיודיע לה לפני שפוחתים לה, אלא בי"ד עצמם נמלכים בה. וכתב שיתכן שזוהי כוונת הרמב"ם, והביאו הב"ש.

רמב"ם,שו"ע: אחר ההכרזה שולחין לה ב"ד פעם שנית, אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתיך, אם עמדה במרדה ולא חזרה, נמלכין בה ותאבד כתובתה.

ראב"ד: שואלים אותה אם היא מעדיפה את תקנת המשנה או את תקנת רבותינו.

ארבע שבתות: רמב"ם,שו"ע: מכריזים בכל יום משבועות אלו.

תוספתא,רש"י,תוס',רמ"א: מכריזים רק בשבתות.

מאיס: גמרא: היכי דמיא מורדת? אמר אמימר: דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה.

רש"י,ר"ן,רמ"א: אם תובעת כתובה חוששים שנתנה עיניה באחר ונחשבת מורדת.

חזו"א^[4]: העיקר תלוי באומדנא לפי ראות הדיינים אם זוהי קטטה זמנית ויש סיכוי לשלום בית או שלא, אלא שבד"כ אם מסכימה לוותר על כתובתה זה מראה שרצונה להתגרש חזק.

כפייה לגרש במאיס:

גמרא: לא כייפינן לה. לכו"ע במאיס אין הכרזה^[5], ונחלקו אם משמעות אי הכפייה להותירה תחת בעלה נרחבת יותר.

רשב"ם,רמב"ם: כופים הבעל לגרשה. ההגה"מ כתב שגם לשיטתם כופים רק כשנותנת אמתלא וטענה הנראית.

ר"ת,רא"ש,רשב"א,מ"מ,שו"ע: לא כופים, אך מבטלים כתובתה וכך יקל בעיניו לגרשה. טעמם הוא שחוששים שנתנה עיניה באחר ולפיכך רוצה להתגרש, ולא באמת מאיס עליה, ואז נמצא שאין הגט כשר ונבוא להרבות ממזרים, וכתב ע"כ בשו"ת הרא"ש: "וראיתי כל גדולי אשכנז וצרפת מתרחקים עד הקצה האחרון בכל מיני הרחקות כפיית האיש לגרש בעסק מרידת האשה", והמ"מ כתב שכבר פשטה הוראה בכל ארצותינו שלא כדברי הרמב"ם, ולא עוד אלא שאפילו היה הדין כדבריו היה ראוי לגדור בזה משום פרוצות ומשום קלקול הדור. בדיעבד כתב בשו"ת הרא"ש שאם נישאת לא תצא אלא יש לסמוך על הרמב"ם, ואילו מהמ"מ משמע שאף בדיעבד תצא.

ר"ן: לא כופים, ואף לא מבטלים כתובתה. בשונה ממורדת, במאיס בי"ד כלל לא מתערבים.

תקנת השהיה י"ב חודש: רמב"ם,ר"ן,שו"ע: תיקנו רק במורדת. בכך עוסק הסיפור של כלתיה דרב זביד.

רמב"ן,רשב"א: תיקנו רק במאיס. הסיפור עוסק במאיס.

רא"ש: תיקנו גם במאיס וגם במורדת. הסיפור עוסק במאיס, אך כ"ש שתיקנו במורדת.

ב"ש: תמה שהרמ"א לא הביא הדעות שתיקנו גם במאיס.

טעם התקנה: הרא"ש ביאר שתקנה זו נעשתה בימי האמוראים האחרונים כשראו שגבהו בנות ישראל ודעתם זחה עליהם, וכאשר היה להן כעס עם בעליהן היו אומרות לא בעינא ליה, ובעליהן גירשום מיד כיוון שפטרום מהכתובה ושוב היו מתחרטות. לדעת הרשב"א נראה שאין זו תקנה חדשה, אלא מראש זו היתה התקנה במאיס (שהרי לדעתו לא היתה מעולם תקנת ארבעה שבועות במאיס אלא במורדת, ומאידך תקנה זו נוהגת רק במאיס), והוא נימק שמשהין אותה י"ב חודש שמא יסור המיאוס מליבה.

מתי נפטר מכתובת מורדת? השאלה היא דוקא לגבי מורדת, שכן במאיס אין בכלל הכרזה.

רמב"ם,רמב"ן,רשב"א,ר"ן,שו"ע: לאחר ארבעה שבועות של הכרזה. לדעת הרמב"ן והרשב"א תקנת י"ב חודש היא רק במאיס, וא"כ פשוט שבמורדת כבר לאחר ארבעה שבועות נפטר מכתובתה, ולדעת הרמב"ם תיקנו גם במורדת אך התקנה באה ע"ג תקנת רבותינו ולא במקומה.

רא"ש,רמ"א: לאחר י"ב חודש. ובד"מ כתב כן גם בשם שו"ת הרשב"א והר"ן^[6]. והרמ"א לא כתב דבריו ב"יש אומרים" ונראה לכאורה שהבין כן אף בדעת הרמב"ם והשו"ע (אף שקשה לדחוק כן בלשונם), ומאידך משמע מכך שסובר שגם לדעת הרא"ש מכריזים ד' שבתות^[7], ואין סתירה בין הדברים אלא מכריזים ואומרים לה שתאבד כתובתה אולם אין כוונתם שתאבד מיד אלא רק לאחר י"ב חודש. נמצא לפי"ז שלאחר תקנת י"ב חודש נשאר חלק מתקנת רבותינו (הכרזה) וחלק בטל (ביטול הכתובה). אמנם הב"ש לא הבין כך ולכן תמה כפי שיבואר. כמו כן גם על מה שכתב הרמ"א שחייב בפדיונה וקבורתה לא ציין שזו דעה חלוקה, והח"מ כתב שדין זה נכון רק לשיטת הרא"ש ולא לשיטת הרמב"ם.

ב"ש: תמה מדוע הרמ"א פסק כרא"ש נגד כל שאר הפוסקים. והוסיף, שאף ברא"ש אין הדבר ברור אלא רק הטור כתב כן בשמו^[8]. והמציין על הרמ"א ציין לרשב"א ודחה הב"ש שהרשב"א כתב כן לגבי מאיס ולא לגבי מורדת.

שאר המחוייבויות הממוניות בתוך י"ב חודש:

גמרא: אין לה מזונות.

רמב"ם,שו"ע: אך בעלה יורשה.

ח"מ: כיוון שלשיטתם הכתובה בטלה ה"ה לשאר תנאי כתובה חוץ מהירושה, ולכן אין לבעל פירות ואינו חייב בפדיונה. לגבי קבורתה יש להסתפק שמא בגלל שיורשה גם חייב בקבורתה, והב"ח כתב שפטור אף אם תפסה נצ"ב (למרות שקבורתה נתקנה כנגד נצ"ב שיורש) כיוון שזוכה בהם רק מכח ספק ולפיכך כשמתה פטור מלקוברה מספק^[9]. והוסיף הח"מ, שמ"מ מה שתפסה אינו יורש כיוון שאינו רוצה לקוברה.

ב"ש: כיוון שמרדה היא הפסידה אך הוא לא, ולכן יש לבעל פירות ויורשה ואינו חייב בפדיונה ובקבורתה. אמנם אם תפסה נצ"ב חייב בקבורתה כיוון שאז ירש ממנה נצ"ב. ובמאיס חייב בקבורתה אף כשלא תפסה משום שמוציאים ממון מס"ס, וכאן ספק בגמ' אם זכתה בנצ"ב, ואף אם לא, ספק הלכה כרמב"ם שהגמ' עוסקת במורדת אך במאיס ודאי זכתה^[10].

רא"ש,רמ"א: מעשה ידיה שלה כיוון שהם כנגד המזונות, אך שאר המחוייבויות קיימות, ולכן הבעל אוכל פירות ויורשה וחייב בפדיונה ובקבורתה. כאמור למעלה, הרמ"א לא כתב דבריו ב"יש אומרים" ונראה לכאורה שהבין כן אף בדעת הרמב"ם והשו"ע, והח"מ כתב שדין זה נכון רק לשיטת הרא"ש אך לשיטת הרמב"ם אינו חייב בפדיונה.

לאחר י"ב חודש: הרא"ש כתב שגם לאחר י"ב חודש יורשה, כל עוד לא נתן לה גט, למרות שכבר אינו חייב לה כלום, וכן דעת הרמב"ם והשו"ע כמבואר למעלה, שגם לאחר שבטלו חובותיו כלפיה עדיין יורשה, וכתב הב"ש שהטעם הוא שהיא מרדה ולכן היא מפסידה ולא הוא, ושלפי"ז נראה שגם לאחר י"ב חודש הבעל אוכל פירות, וכן כתב הרשב"א, אולם הרא"ש והרמ"א פסקו שאינו אוכל פירות^[11]. עוד כתב הב"ש, שנראה כרלב"ח שלדעת הרשב"א שאוכל פירות יכול למחות בה שלא תמכור ולדעת הרא"ש שאינו אוכל פירות אינו יכול למחות אמנם המהרי"ו והרמ"א בסע' ג פסקו שלכו"ע יכול, ובדיעבד צ"ע.

ממתי מתחילים למנות י"ב חודש? חמדת שלמה,הר צבי^[12]: לאחר ארבעת השבועות.

מעין גנים: בתחילת ארבעת השבועות.

דינא דמתיבתא: בתקופת הגאונים נתקנה תקנה נוספת לגבי מאיס, והיא תבואר בסעיף הבא.

לאחר חרם דר' גרשום שלא לשאת אשה נוספת:

ראב"ן: יכול לגרשה בע"כ מיד או לשאת אשה נוספת. ח"מ – אפילו תוך ארבעה שבועות, הואיל ואינו יכול אפי' עונה אחת ללא אשה.

שו"ת רשב"א,מהרי"ק,רמ"א: אינו רשאי לשאת אחרת. רמ"א – דוקא בנשואה המורדת ולא בארוסה וכן דוקא תוך י"ב חודש, אך אח"כ מתירים לו לגרשה בע"כ או לשאת אחרת. הב"ש הוסיף שה"ה כאשר בי"ד רואים שעוותה עליו ואין חשש שמחפש תואנה משום שנתן עיניו באחרת. התשו' מיימוניות חלק אף בארוסה.

ח"מ,ב"ש: גם החולקים מתירים לגרשה בע"כ, והטעם שאוסרים לשאת אחרת, מבואר במהרי"ק, שמא יתן עיניו באחרת ואז יטען על אשתו שהיא מורדת. מדברי הרמ"א שלאחר י"ב חודש לכו"ע יכול לגרשה בע"כ או לשאת אחרת, משמע שנחלקו אף לגבי לגרשה בע"כ, וכן משמע בשו"ת הרשב"א.

בדיעבד: מהרי"ק,רמ"א – אם נשא אשה נוספת תוך י"ב חודש אינו צריך לגרש אף אחת מנשותיו.

א. נכסי צאן ברזל במורדת ובמאיס:

גמרא: כלתיה דרב זביד אימרדא, הוה תפיסא חד שירא, יתיב אמימר ומר זוטרא ורב אשי ויתיב רב גמדא גבייהו, יתבי וקאמרי: מרדה הפסידה בלאותיה קיימין [נכסי צאן ברזל שבעין]... השתא דלא אתמר לא הכי ולא הכי, תפסה לא מפקינן מינה, לא תפסה לא יהבינן לה. כמבואר למעלה לגבי תקנת י"ב חודש, נחלקו הראשונים במה עוסק הסיפור, ונפק"מ גם לדין י"ב חודש וגם לדין נכסי צאן ברזל.

רמב"ם,ר"ן,שו"ע: הסיפור עוסק במורדת, אך במאיס מקבלת נצ"ב שבעין אף אם לא תפסה.

רמב"ן,רשב"א: הסיפור עוסק במאיס, אך במורדת אינה מקבלת נצ"ב אף אם תפסה, ונכסי מילוג מקבלת בכל מקרה.

רא"ש: הסיפור עוסק במאיס אך הדין נכון גם במורדת. והוסיף, שדין קרקעות כדין נצ"ב שבעין.

רמ"א: בסע' ב לגבי מאיס השיג על השו"ע וכתב כדעת הרשב"א והרא"ש, אולם בסע' ג לגבי מורדת לא השיג ולא הביא דעת הרשב"א, ולפיכך ביאר הב"ש שפסק כרא"ש, אולם הח"מ סובר שפסק כרשב"א. הב"ש ביאר שפסק כרא"ש משום שפסק בכל מקרה כדעת רוב הפוסקים, ולכן במאיס פסק שמועיל בתפיסה כרמב"ן, רשב"א רא"ש ורש"י נגד הרמב"ם והר"ן, וכן במורדת מועיל בתפיסה כרמב"ם, ר"ן, רא"ש, מהר"ם וש"ג נגד הרמב"ן והרשב"א. אולם הח"מ סובר שהרמ"א פסק כרשב"א, ולפי"ז במורדת לא מועילה תפיסה, ואע"פ שלא השיג כאן על השו"ע, סמך על דבריו בהמשך לגבי דינא דמתיבתא, ששם כתב שאם יש ערמה בדבר וכד' אפילו תפיסה לא מועילה לה, וזה כרשב"א, שכן לשאר הדעות אפלו אם מודה שהיא מורדת מועילה תפיסה. הב"ש מחלק שכשמשקרת דינה חמור יותר.

מעות נדוניא: ר"ן,ח"מ,ב"ש: לא מועילה תפיסה אלא רק במטלטלין, לפי שהם שבח בית אביה.

ב"ח: אף במעות נדוניא.

מתנות שקיבלה מבעלה: רמב"ם,שו"ע: צריכה להחזיר לו.

רי"ו,ב"ש: וכן מתנות שקיבלה בנישואין מקרוביו.

ב. נכסי מילוג: הח"מ והב"ש הקשו שלא מצאנו דעה כזאת, ולכו"ע נוטלת נכסי מילוג אף אם לא תפסה (בין במורדת בין במאיס). עיין עוד בסיכום לסימן פח,ט לגבי בעל שהשקיע בנכסי המילוג, שאע"פ שאכל נוטל הוצאה שיעור שבח (אם לא אכל יותר מהוצאותיו).

ג. התחילה למרוד תוך חוליה: רמב"ם,רא"ש,מהר"ם,שו"ע: בכל זאת נחשבת מורדת. הירושלמי והרמב"ם עסקו במרדה תוך נידתה, אך המחלוקות תלויות זו בזו. הרמב"ם והרא"ש חלקו משום שמשמעות הבבלי אינה כירושלמי. הרא"ש ביאר המחלוקת שלבבלי נידה נחשבת כפיתו בסלו ולירושלמי לא. מלשון השו"ע משמע שפסק כרמב"ם.

ירושלמי,ר"ן,ראבי"ה,ש"ג: אינה נחשבת מורדת.

רמ"א: הביא דעת המהר"ם וכתב "ויש חולקים", וכתב הב"ש שמשמע שסובר שהעיקר כמהר"ם.

ד. ארוסה שמרדה: ח"מ,ב"ש – ה"ה כשאומרת מאיס עלי.

ה. יבמה שמרדה: לדעת הרי"ף והרמב"ם מצוות יבום קודמת למצוות חליצה, ולכן יש לה דין מורדת, אך לדעת ר"ת והרא"ש מצוות חליצה קודמת ולכן אין לה דין מורדת.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]