פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר עז ג

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר עז ג

סעיף ג[עריכה]

המורדת הזאת, כשהיא יוצאת אחר י"ב חדש בלא כתובה, תחזיר כל דבר שהוא של בעל, אבל נכסים שהכניסה לו, ובלאותיה קיימים, אם תפסה אין מוציאין מידה; ואם לא תפסה אין נותנין לה^א (כתובות סג,ב ע"פ רמב"ם ורא"ש, דלא כרמב"ן ורשב"א); (וקרקעות של צאן ברזל היא נוטלתן) (טור), וכן כל מה שאבד מנכסיה שקבל הבעל אחריותן עליו, אינו משלם לה כלום (רמב"ם). הגה: וכל זה בנכסי צאן ברזל, אבל נכסי מלוג שלה, ברשותה הם והיא נוטלתן (טור). וי"א דכל זה באינה נותנת אמתלא^ב וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי; אבל בנותנת אמתלא לדבריה, כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה; ומכלה ממונו וכיוצא בזה, אז דיינינן לה כדינא שתקנו הגאונים (טור בשם מוהר"ם מרוטנבורג) ונקרא דינא דמתיבתא^ג, שהבעל צריך להחזיר לה כל מה שהכניסה לו בנדונייתא, דהיינו צאן ברזל אם הם בעין וראויין למלאכתם הראשונה נוטלת הכל כמו שהוא, ואם אינן ראוין למלאכתם הראשונה, וכל שכן אם נגנבו או נאבדו, צריך הבעל לשלם הכל; ונ"מ שלה, אם הם בעין או דבר הבא מכחם, נוטלתן, אבל אם כלו לגמרי אין הבעל צריך לשלם (דינא דמתיבתא טור בשם הרי"ף), אבל כל מה שנתן לה או כתב לה אינה נוטלת כלום, ואפילו תפסה צריכה להחזיר (מרדכי פ' אף על פי). ואין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו (גם זה בטור בתשובת מוהר"ם). ואם עשה שלא כהוגן שקדשה ברמאות ובתחבולות, כופין אותו לגרש (הרא"ש כלל ל"ה). וי"א עוד דמטילין חרם (טור בשם מוהר"ם). אם בני אדם למדוה למרוד, או שעושה כך משום כעס וקטטה, או להוציא ממונו ממנו, אז אפילו מה שתפסה מנכסיה נוטלין מידה ומחזירין לבעל (מרדכי פ' אף על פי). ואין חילוק בין אם תפסה או לא, אלא בטוענת מאיס ואינה נותנת אמתלא מבוררת לדבריה, אבל מ"מ נותנת אמתלא ואין בזה רמאות, והב"ד ידונו בזה לפי ראות עיניהם (מהרי"ו סימן כ'). ויכולין להשביע אותה על כך, אם טוענת באמת מאיס עלי (שם), וכן ראוי להורות. וכל זמן שלא נתן גט, אין לו כפייה ונגישה עליה, אבל מ"מ אין לה ליתן משלה לאחרים, ויכול למחות בה^ד, דאם מתה ירשנה (ג"ז שם). אפילו במקום שכופין אותו לגרש, במורדת, אם מתה קודם שגרשה, יורש אותה, דאין ירושתה נפקעת אלא בגירושין^ה (טור בשם גאון). אם אביה תפס מנדוניא שהכניסה לבעלה, מהני כאלו תפסה היא בעצמה^ו (מרדכי בשם תשובת מוהר"ם פ' אע"פ ובהגהות בשם תשובת מוהר"ם). הבגדים שהכניסה הכלה אין להם דין צ"ב, ואין צ"ב אלא השומא שמכנסת האשה לבעלה (טור בשם הרא"ש).

א. בלאותיה הקיימים: עיין בסיכום לסעיף הקודם, שלדעת הרמב"ם, הר"ן, הרא"ש והשו"ע מועילה תפיסה במורדת, ואילו לדעת הרמב"ן והרשב"א אפילו אם תפסה מוציאים מידה. ובדעת הרמ"א נחלקו האחרונים: לדעת הח"מ פסק כרשב"א ולדעת הב"ש פסק כרא"ש.

ב. ח"מ,ב"ש – דברי הרמ"א מוסבים על המקרה של מאיס שבסעיף הקודם.

ג. דינא דמתיבתא:

רי"ף,מהר"ם,רא"ש,רמ"א: היום בטענת מאיס לא משהים (אך גם לא כופים), ומקבלת עיקר כתובה כדי שלא יהו בנות ישראל הפקר^[1], אך לא תוספת כתובה. וכן מקבלת נכסי מילוג שבעין או דברים שנקנו מכוחם, ובנצ"ב – אם הם בעין וראויים למלאכתם הראשונה נותנם כפי שהם אפילו אם פחתו הרבה (כך דין כל גרושה), ואם אינם בעין חייב לשלם דמיהם, וכן כשאינם ראויים למלאכתם הראשונה משלם הפחת.

לדעת הב"ח מדובר בנצ"ב דוקא בנכסים אך במעות נדוניא זוכה רק אם תופסת, והח"מ והב"ש חולקים. עוד כתב הב"ש בשם המרדכי, שמדובר דוקא בנכסים שכלו בגלל שלא שמר כראוי, אך אם כלו מכך שהשתמש בהם הדין הפוך, בנצ"ב שרשאי להשתמש באופן שמכלה הקרן פטור ובמילוג שאינו רשאי חייב. עיין סיכום לסימן עה,ד. ב"ש בקיצור דיני מורדת – נותן לה רק לאחר שמגרשה, ואם תפסה קודם לא מוציאים מידה.

הרא"ש מנמק תקנה זו, שביטלו השהייה כדי שבנות ישראל לא יתלו עצמן בעכו"ם ויצאו לתרבות רעה, ומבאר שאין הכוונה שכופים את הבעל לגרשן, כי איננו רוצים להרבות ממזרים בישראל, ומוטב שבנות ישראל יוסיפו רעה על רעתן ואל ירבו ממזרים בישראל. בהגה"א כתב בשם ר' האי שאף כופים^[2].

מהר"ם,רא"ש,רמ"א: יש לדון כך רק כשנותנת אמתלא לדבריה למה אינו מקובל עליה או שהיה מכלה ממונו. כשנראה שהיא מערימה ובאמת אינו מאוס עליה, אינה מקבלת אפילו כתובתה. הב"ח סובר שמספיק שטוענת בברי טענה הנראית לחכמי המקום למה מאיס עליה, אך הח"מ והב"ש סוברים שצריכה לברר דבריה.

רמב"ם,שו"ע: תקנה זו של הגאונים לא התפשטה ברוב ישראל, ויש לדון כדין התלמוד.

ישנם שלושה מצבים בטענת מאיס: (לשיטות שדנים דינא דמתיבתא)

א. כשיש טענת מאיס מבוררת – דנים דינא דמתיבתא. מקבלת עיקר כתובה, נכסי מילוג שבעין והבאים מכוחם, ונצ"ב.

ב. כשיש טענת מאיס שאינה מבוררת – דין מורדת, כמבואר בסע' ב. מקבלת נכסי מילוג שבעין והבאים מכוחם, ונצ"ב שבעין אם תפסה.

ג. כשנראה שמערימה – אינה מקבלת נצ"ב כלל^[3]. ב"ש – נראה שנכסי מילוג מקבלת. הב"ח סובר שדינה כדין מאיס שאינה מבוררת, והח"מ והב"ש חולקים.

ד. למחות שלא תמכור: מהרי"ו,רמ"א: יכול למחות בה שלא תמכור למרות שאין לו פירות, בגלל שאם מתה יורשה^[4].

רלב"ח: אינו יכול למחות כשאין לו פירות.

ב"ש: לכתחילה יכול למחות, ובדיעבד אם מכרה צ"ע.

ה. קידשה ברמאות: ח"מ,ב"ש – אינו יורשה כיוון שעשה שלא כהוגן, ולא יהא חוטא נשכר. הח"מ תמה מדוע הרמ"א הביא את דברי הטור שגם במקום שכופים אותו לגרשה הוא יורשה, הרי אנו פוסקים שלא כופים במורדת, ובקידשה ברמאות שכופים אינו יורשה, וכתב שאולי נפק"מ למקרים המובאים בסימן קנד שכופים בהם.

ו. אביה תפס: רמ"א בשם מהר"ם,ב"ח: תפיסת האב מועילה כמו תפיסת ביתו.

ח"מ,ב"ש: אינה מועילה משום שזוהי תפיסת חוב במקום שחב לאחרים, ואין יד האב כיד ביתו, והמהר"ם עוסק כשהאב עוד לא נתן את הנדוניא והוא מוחזק בה.

מזונות לפי דינא דמתיבתא: מרדכי,צי"א^[5]: יש לה. משמע מהמרדכי (כתובות קפז) שדוקא במורדת ובמערמת אין לה.

בית יעקב: אין לה , כיוון שאינה רוצה להיות עמו. יד יהודה – הביא פד"רים שפסקו שאין לה. וכן משמע מהב"ש בקיצור דיני מורדת, שכתב שקודם שגירשה אין שום תנאי כתובה חוץ מירושתה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]