פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר ע ח

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר ע ח

סעיף ח[עריכה]

הלך בעלה, ולותה ואכלה, חייב לשלם (כתובות קז,ב). הגה: המלוה תובע לאשה, והיא תובעת לבעלה^א. ואם אין האשה כאן, תובע לבעל (הר"ן פ"ש דייני גזירות). מיהו אם מחלה האשה לבעלה, אין למלוה כלום^ב (מרדכי פ' יש נוחלין). פסקו לה הב"ד מזונות וצוו לאחד לפרנסה ולגבות מנכסי בעלה, אם מת הבעל אין לו עליה כלום. אבל אם אמרו סתם להלוות לה, אם מת הבעל או אין לו לשלם, ונפל לה ירושה ממקום אחר, צריכה היא לשלם (כן משמע מתשובת הרשב"א הביאה הב"י). עמד אחד מדעת עצמו וזנה משלו, אין הבעל חייב לשלם לו והרי זה איבד מעותיו (כחנן במשנה שם). הגה: ואין חילוק בין אביה, לאחר, שפרנסה. מיהו אם היו חייבים לבעל ופרנסו אשתו, מנכין לו מחובו^ג (כל זה בהגהות מרדכי דכתובות אות שיא). ואם אביה עמד ופרנס בתו עם חתנו, אפ"ה א"צ לשלם לו רק מזונות שלו, ולא של בתו^ד (ת"ה סי' שי"ז). לא לותה, רק מכרה נכסיה ופרנסה, אין לה עליו כלום ומעשה ידיה שלה^ה (הר"ן ריש דייני גזירות).

כתובות קז,ב: אם לוותה ואכלה חייב לשלם.

פסק בי"ד: עיין בסיכום לסע' י שלדעת התוס' מדובר דוקא שלוותה לאחר שפסקו לה בי"ד, אחרת טוענים עבורו שיכלה להצטמצם במעשה ידיה^[1]; לדעת הרא"ש אף בלוותה ללא בי"ד לא טוענים עבורו, אמנם אם הוא יטען טענתו תתקבל; לדעת הרמב"ן אף אינו יכול לטעון; בדעת הרמב"ם הסתפק הח"מ, והב"ש כתב שמודה לרא"ש. הח"מ בסקכ"ב מבין שמדובר אף במכרה נכסיו שאז הוא תובע להוציא ממנה ובכל זאת סובר הרא"ש שיכול לטעון כן, ואילו הב"ש שם חלק.

מפרנס סתם: רשב"א: דינו כלוותה שחוזר וגובה, ודוקא במפרש שנותן לה מחמת מזונות שבעלה חייב לה אינו גובה.

ריב"ש: אך אינו גובה ממנה אלא מהבעל. אינו נחשב כמלווה לה אלא כיורד לשדה בעלה.

גאונים,ר"ן,שו"ע: איבד מעותיו.

א. גבייה מהבעל: רא"ה: עיקר החיוב הוא על הבעל ולכן גובה ממנו ישירות, ואם אין לו יכול לגבות גם ממנה, כי גם היא משועבדת.

רש"י,ר"ן,נ"י,מרדכי,רמ"א: עיקר הגבייה מהאשה, אמנם כשאין לה גובה מהבעל מדר' נתן.

ב. מחלה האשה: המרדכי והרמ"א כותבים שמועילה מחילתה. הח"מ הקשה שקי"ל בחו"מ פו,ה שכשיש שדר"נ אין האמצעי יכול למחול ללווה שלו, ותירץ הב"ש שמדובר שמחלה כשהיתה עדיין כאן והיו לה נכסים, שאז אין שדר"נ, ורק אח"כ הלכה, והש"ך פו,סקי"ב הסובר שגם כשיש נכסים יש שדר"נ וא"א למחול, יישב שמדובר כאן במחלה לפני שלוותה. ובדעת המרדכי עצמו כתב הב"ש שסובר כדעות שם שאפשר למחול בשדר"נ, והביא שהרש"ך אף פסק שאפשר לומר קים לי כדעות אלו. הח"מ יישב את המרדכי שהסתפק שם אם הלכה כר"נ, ודבריו אלו מוסבים על הצד שלא קי"ל כר"נ.

ג. היו חייבים לבעל: הטעם הוא שכאן ודאי היתה כוונתם לזונה מהמעות שחייבים לבעל.

ד. פרנס ביתו וחתנו:

מזונות החתן: תרוה"ד,רמ"א: החתן חייב לשלם. הרמ"א הביא דבריו כאן ובחו"מ רמו,יז.

תשב"ץ,רמ"א חו"מ שסג: כתבו לגבי דור בחצרי שלא צריך לתת לו שכר.

ב"ח,ש"ך: זוהי מחלוקת והמע"ה. דברי האחרונים הובאו בעיקר בחו"מ.

ב"ש: זוהי מחלוקת, והעיקר להלכה שצריך לשלם.

קצות,נתיבות: מדובר בסי' שסג באורח שלא עביד למיגר. עיין עוד בנתיבות קנג,ב שדוקא כשהמארח התחיל וביקש שידור או יאכל עימו חייב (אם עביד למיגר), אך אם האורח התחיל והאומדנא מוכחת שכוונתו היתה בחינם והלה שתק פטור.

חוות יאיר: צריך לדון כל מקרה לגופו לפי אומדנא, אם מסתמא כוונתו היתה לחינם או לשכר.

מזונות ביתו: תרוה"ד: החתן פטור מלשלם, כחנן. תרוה"ד הוסיף "ואפשר יש לחלק לפי סברת ר"ת ור"ח דמוקי הא דפורע חובו דוקא במזונות אשתו".

רמ"א: פסק את דברי תרוה"ד שפטור.

ח"מ: הסתפק אם כוונת תרוה"ד שדוקא לפי ר"ת יש לחלק, כפי שפסק, בין מזונות החתן לביתו ולפטור ממזונות הבת, ולפי"ז קשה מדוע הרמ"א פסק את דבריו שהרי לא קי"ל כר"ת, או שכוונתו שלפי ר"ת אין לפטור ממזונות ביתו^[2]. ולפי"ז קשה על הסמ"ע שפסק בחו"מ קכח כר"ת ולא השיג בסי' רמו על הרמ"א.

ה. מכרה נכסי מילוג בטוה"נ: רמב"ן,ר"ן,רמ"א: אין זה כלוותה אלא הפסידה ואינה יכולה לתבוע מבעלה, אבל מעשה ידיה שלה.

ח"מ: מדובר דוקא בבת מלאכה שאם היתה מצטמצמת היה מספיק לה מעשה ידיה, אחרת אינה מפסידה ואינו יכול לומר לה שהיה לה להסתפק ממעשה ידיה.

ב"ש: הרמב"ן נימק שאם מכרה מנכסיה מסתמא מחלה, וכתב הב"ש שלפי"ז ה"ה כשאינה בת מלאכה אא"כ אמרה בפני עדים שאינה מוחלת, אולם הר"ן הסתפק בכך.

קבורה: כתובות מח,א: מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו, ב"ד יורדין לנכסיו וקוברין אותה

ירושלמי: אם האב קברה חייב הבעל לפי שלא עלה על דעת שתהא מושלכת לכלבים. ואם אחר קברה, לדעת ר' חגי פטור ולדעת ר' יוסי גם בכך חייב. לגבי הזן אשת איש לדעת ר' חגי אם אביה זן הבעל חייב ואם אחר פטור ולדעת ר' יוסי גם באב פטור.

רמב"ם,שו"ע פט,ב: פסקו כר' יוסי שגם אם אחר קבר הבעל חייב.

רשב"א,ר"ן: פטור משום שאין הכרעה והמע"ה. הב"ש הביאם.

כל הרוצה יזון את אשתי: ב"ש – אם בא אדם ופירנסה הדין תלוי בשני תירוצי התוס' בגיטין סו,א^[3]. לתירוצו הראשון שדוקא לענין מדיר אינו נחשב שלוחו, יהיה חייב לשלם לו, ולתירוצו השני שדוקא כשאומר "כל השומע" נעשה שלוחו משא"כ באומר "כל הרוצה", כאן לא יהיה חייב לשלם לו.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]