פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר פה יב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר פה יב

סעיף יב[עריכה]

נמצאו ביד האשה מעות או מטלטלין, והיא אומרת: מתנה נתנו לי, והוא אומר: ממעשה ידיך הם, ושלי הם, נאמנת, וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות. ויש לו להחרים על מי שטוען שקר. ואם אמרה: ע"מ כן נתנו לי שלא יהא לבעלי רשות בהם אלא שאעשה בהם מה שארצה, עליה להביא ראיה (רמב"ם ורמב"ן, דלא כר' יונה ורשב"א). הגה: וי"א הא דאינה נאמנת, דוקא במעות טמונים, אבל במעות שאינן טמונים נאמנת לומר: שלי הם (ר"ש והרא"ש סימן פ"ו). ודוקא בשאינה נושאת ונותנת תוך הבית^א (ב"י בשם הרשב"א וע"ל סימן ס"ו). וי"א דאם לא ראו ממון בידה, ויש לה מגו לומר שאין לה או שהחזירה לו, נאמנת בכל ענין^ב (תשובת מוהר"ם סימן רפ"ח ועיין בח"ה סימן ס"ב). ואם אמרה: אתה נתת לי במתנה, נשבעת שבועת היסת שנתנם לה הבעל, ואינו אוכל פירותיהם^ג (רמב"ם).

מעות שביד האשה: רמב"ם,רמב"ן,שו"ע: בחזקת נכסי מילוג אא"כ טוענת שקיבלה מהבעל שאז נאמנת לומר שהם לגמרי שלה. הרמב"ן מוכיח שהמעות שבידה אינם לגמרי שלה מהדין שבב"ב נא,ב (נפסק בסימן פו,א), שהמקבל פקדון מאשה ובשעת מיתה אמרה ששייך לפלוני אם אינה נאמנת לו יתן ליורשים. אם בחייה היתה נאמנת להפקיע לגמרי מבעלה, גם במותה היתה צריכה להיות נאמנת במיגו. לגבי שטרות הדין שונה, ושם פסק הרמב"ם שאף אם יוצאים על שמה אינם אפי' נכסי מילוג אלא שלו לגמרי (ב"ש), אמנם אם מתה טוענים ליורשיה אף אם היתה נו"נ, משא"כ במטלטלין (ח"מ).

ר' יונה,רשב"א,ריטב"א: נאמנת לטעון שהם לגמרי שלה גם כשאומרת שקיבלה מאחרים. ובשו"ת הרשב"א כתב שבטמונים אינה נאמנת.

ר"ש,רא"ש: אם תקף הבעל מעות, במעות טמונים הם לגמרי של הבעל ובאינם טמונים נאמנת לומר שלי הם או של פלוני. הרמ"א והב"ש הבינו שנאמנת לומר שהם שלה לגמרי כמו שלדעת הרא"ש כשאומרת של פלוני היא מפקיעה לגמרי מבעלה והוא לא אוכל פירות ולא יורש, ואילו הדרישה והח"מ^[1] הבינו שהם נכסי מילוג, ואע"פ שבאומרת של פלוני נאמנת להפקיע לגמרי, אין הדין כן כשאומרת ששייך לה.

רמ"א: בטמונים הם של הבעל ובאינם טמונים הם שלה לגמרי. הד"מ כתב שכן דעת ר"ש ורא"ש. הדרישה, הב"ח, הח"מ והב"ש הקשו שר"ש ורא"ש עסקו בתקף הבעל אך כשהמעות בידה אין חילוק בין טמונים לשאינם טמונים.

דרישה,ח"מ: בכל מקרה הם נכסי מילוג, וכן דעת ר"ש ורא"ש, ואף הרשב"א שכתב שהם שלה לגמרי, בשו"ת לא החליט כן למעשה.

ב"ש: בכל מקרה הם שלה לגמרי, וכן דעת ר"ש ורא"ש, כדעת הרשב"א ודעימיה.

א. נושאת ונותנת: ב"ש – אינה נאמנת אפילו לומר שהם נכסי מילוג, אלא הם לגמרי של הבעל. ומבואר בתוס' שאינה נאמנת אפילו כשהבעל מת ואין מי שטוען ברי כנגדה. אמנם כשטוענת בפני בעלה שהוא נתן לה נאמנת משום שאינה מעיזה פניה כשהוא יודע שהיא משקרת. נפסק בחו"מ סי' סב, שסתם אשה היא נו"נ משום שהבעל מאמין לה ומפקיד שלו בידה. לגבי הראיה, מספיק שמביאה ראיה שיש לה ממון מיוחד, אף שלא הוכיחה שמעות אלו הן מהממון המיוחד (ח"מ).

ב. נו"נ שיש לה מיגו: תוס',ש"ך: אינה נאמנת לטעון שנתנו לה בלא רשות בעלה משום שחזקה שמה שתחת ידה של בעלה.

מהר"ם,רמ"א,סמ"ע,ב"ש: נאמנת, משום שמיגו במקום חזקה זוהי בעיא דלא איפשטא, והיא המוחזקת כאן. הש"ך השיג על הסמ"ע מדברי התוס', והב"ש דחה שהסמ"ע כתב כן לדעת המהר"ם שהרי הרמ"א כאן פסק כמותו. עיין בחו"מ סי' סב שכן גם דעת התומים, וכמותם הכריע הנתיבות משום שהם בתראי ביחס לש"ך.

ג. אתה נתת לי: רמב"ם,שו"ע – נאמנת, והם לגמרי שלה. לדעת הש"ך דוקא כשיש לה מיגו, אך שאר המפרשים חולקים. המ"מ, הח"מ והב"ש נימקו שחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה בדבר שהוא יודע האמת, ואילו הש"ך (חו"מ סב,סק"ו) מנמק שסתם ממון שבידה בחזקת בעלה משום שמסתמא מי שנותן מתנה לאשה נותן בסתם ואינו מתכוון להוציאה מרשות בעלה, וטעם זה לא שייך כשטוענת שקיבלה מבעלה.

בעה"ת הקשה מדוע אינה נאמנת לומר שקיבלה מאחר ע"מ שאין רשות לבעלה במיגו שבעלה נתן לה, ותירץ שאין זה מיגו טוב משום שבטענה הנוכחית גם אינו יורש אותה משא"כ אם תטען שהוא נתן לה. הש"ך דחה שזהו מיגו במקום חזקה שכל מה שבידה בחזקת נכסי מילוג, והב"ש דחה דחייתו שמיגו במקום חזקה זוהי בעיא דלא איפשטא וכאן היא המוחזקת. הגדו"ת הקשה על בעה"ת שזהו מיגו דהעזה, והש"ך תמה שהרי קי"ל שאומרים מיגו דהעזה לאפטורי מממון, ותירץ הב"ש שכאן מדובר בהעזה חזקה שאפילו מועילה להוציא ממון, משום שאומרים שעד כדי כך לא היתה מעיזה אפילו כדי להוציא ממון, וא"כ גם א"א לאפטורי מממון במיגו דהעזה זה^[2].

ממון שידוע שהיה של הבעל: כס"מ,ב"ש – אינה נאמנת לומר שבעלה נתן לה למרות החזקה שאינה מעיזה פניה.

השפעת הרישום ב"טאבו" על המוחזקות בנכסים:

שו"ת רא"ש,שו"ע חו"מ ס,יב: רישום השטרות שעל הבתים עליו ועל אשתו מהווה ראיה, כי אין דרך הקונה קרקע לרשום גם על אשתו, ואם רשם מוכח שנקנה גם מכספה.

שו"ת רשב"א,ש"ך: רישום השטרות עליו ועל אשתו אינו מהווה ראיה כמבואר בב"ק קב,ב שלפעמים אדם רושם שדה על שם ריש גלותא כדי להבריח מבעל חוב, ולכן הכל תלוי מכספי מי נקנה הבית. אם מוחזקת שיש לה נכסי מילוג נאמנת לומר שנקנה גם מכספה. מבואר בש"ך שהרשב"א מודה באינה נו"נ (אך סתם אשה נו"נ), וחולק על הרא"ש הסובר שה"ה בנו"נ.

יד יהודה^[3] : הביא שאין בכך פסיקה אחידה בפד"רים. יש שכתבו שהיום הנוהג הוא שאם רושמים על שניהם הכוונה שיהא שייך לשניהם, ואפילו אם אחד מהם מימן לבדו ודאי כוונתו היתה לתת מתנה לשני, ויש שהכריעו שמספק יש להשאיר בידי הבעל לפי שהוא נחשב המוחזק. ולדעת המשפטי שמואל במקרה שאחד מהם טוען שנרשם על שמו בגלל שהוא מימן נאמן, ומחלוקת הפוסקים היא רק במקרה שטוען שנרשם על שמו בגלל שהשני נתרצה לתת לו מתנה. יש להעיר שמדברי הרא"ש והרשב"א משמע בפירוש ששניהם עסקו במקרה שיש ויכוח מי מימן.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]