פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר פו ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ב[עריכה]
הבעל שלוה מהאשה ואחר כך גירשה, אין לה עליו כלום (ב"ב נא,א ע"פ רמב"ם). הגה: וכ"ש אם לא גירשה (ד"ע). וי"א דוקא אם היו המעות טמונים כשלוה ממנה, אבל לא היו המעות טמונים, ולוה ממנה, צריך לשלם לה אפילו לאחר שגירשה (ר"ש,רא"ש,טור). וה"ה אם תקפם מידהא (ר"ש,רא"ש), דמאחר שלא היו המעות טמונים, נאמנת לומר: שלי או של פלוני הם (סברת הרב). מיהו אם נושאה ונותנת תוך הבית, או שהבעל מאמינה על שלו, אינה נאמנת (טור). (וע' לעיל סי' פ"ה סעיף י"ב). לוה ממנה בשטר, היא אומרת: לא היו המעות טמונים, והוא אומר: טמונים היו, עליה להביא ראיה או פטור לשלם (נ"י פרק חזקת). ועיין לעיל בח"ה סימן ס"ב אשה שהיו שטרות יוצאין על שמה מה דינןב. אשה שמכרה או משכנה מטלטלין, אם הקונה או המלוה אינו יודע שהם של בעל, א"צ להחזיר אליוג, אפילו רוצה הבעל להחזיר לו דמיו וטוען שהיא גנבן לו. (הגהות מיימוני פכ"ב דאישות). וי"א דאם היא נושאת ונותנת תוך הבית, הבעל נאמן וצריך להחזיר לו בלא דמים (רי"ו נכ"ב). ונ"ל דוקא בשאין דרכה למשכן או למכור בלא רשות בעלה, אבל אם דרכה בכך, מה שעשתה עשוי; וכן נראה להורות, וע"ל סימן צ'.
א. לווה הבעל או תקף:
ב"ב נא,א: אין לה עליו כלום.
רמב"ם,שו"ע: אם לווה שייך לו לגמרי. דוקא בהלוואה אמנם לגבי קנתה קרקע פוסקים הרמב"ם והשו"ע בסי' פה,ט שמעות טמונים בחזקת נכסי מילוג ושאינם טמונים בחזקתה לגמרי. המ"מ מחלק שבהלוואה המעות יצאו מחזקתה ואילו במכר לא משום שלא נתנה לו אותם אלא על דעת המכר, וכן בהלוואה מסתבר שהם שלו, אחרת לא היה לה להלוות לו אלא לקנות ממנו קרקע במעות אלו (אם נזקק למעות). לגבי תקף, לא עדיף ממכר וא"כ הדין יהיה כמו במכר. הח"מ[1] נקט כעיקר את חילוקו השני ואילו הב"ש את חילוקו הראשון.
ר"ש,רא"ש,רמ"א: בלווה, תקף או מכר הדין שווה – במעות טמונים וטוען ברי הם שלו לגמרי ואם טוען שמא הם נכסי מילוג, ובאינם טמונים נאמנת לומר שהם שלה או של פלוני. הרמ"א (פה,יב) והב"ש הבינו שנאמנת לומר שהם שלה לגמרי כמו שכשאומרת של פלוני היא מפקיעה לגמרי מבעלה והוא לא אוכל פירות ולא יורש, והוסיף הב"ש שכן דעת הרשב"א והריטב"א[2], ואילו הדרישה והח"מ הבינו שהם נכסי מילוג, ואע"פ שבאומרת של פלוני נאמנת להפקיע לגמרי, אין הדין כן כשאומרת ששייך לה. הרש"ל והב"ח סוברים כב"ש.
אשה שקיבלה פקדון: שו"ת רשב"א,ב"ש – הדין להפך, המעות שבידה בחזקת שהם מעות הפקדון, ועל הבעל להביא ראיה שלא.
ב. נו"נ ששטרות על שמה: ב"ב נב: אם היא נו"נ עליה להביא ראיה אך אם מתה אין יורשיה צריכים להביא ראיה.
שו"ת רשב"א,ב"ש: דוקא כשאין יורשי הבעל טוענים ברי, אחרת עליה להביא ראיה.
כשאינה נו"נ: על הבעל להביא ראיה. ב"ש – אפילו לשיטת הרמב"ם המעות בחזקתה, כיוון שהשטרות יוצאים על שמה.
ג. הקונה מאשה: הגה"מ,רי"ו,רמ"א: אם אינו יודע למי שייך אינו צריך להחזיר לבעל.
מרדכי: אם אינו יודע יחזיר לבעל. הב"ש כתב שלכאורה נראה כמרדכי, משום שלדעת הרמב"ם הנכסים בחזקת מילוג, ולדעת הרמ"א פה,יב אף ר"ש והרא"ש סוברים כך בטמונים (הב"ש עצמו חולק שם בדעתם), אך הוסיף שמ"מ גם רי"ו כתב כהגה"מ. במקרה שהבעל תקף, כתבו הח"מ והב"ש שלכו"ע מועיל.
ח"מ,ב"ש: במקרה שהבעל תקף לכו"ע מועיל. לדעת הח"מ מ"מ עליו לשלם ללוקח מתקנת השוק, ואילו לדעת הב"ש אין כאן תקנת השוק כדי שלא יקנה אדם מאשת איש. אם ידוע ששייך לבעל לכו"ע אין תקנת השוק.
מאשה נו"נ: רמ"א - צריך להחזיר לבעל, ואין תקנת השוק משום שהיא כגנב מפורסם, אא"כ דרכה למכור ולתת משכונות שאז ודאי שאין טענה על הלוקח ויש תקנת השוק.
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.