פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר צא ג

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר צא ג

סעיף ג[עריכה]

גבו לאשה קרקע מבעל חובה, ונשאת ומתה וירשה הבעל, אע"ג דשומא חוזרת לעולם, הכא אינה חוזרת דבעל כלוקח^א הוי, והוי כאלו מכרתו לאחר. וכן אם גבו ממנה לבעל חוב, ונשאת ומתה וירשה, אין מחזירין לו השומא (ב"מ לה,א).

חזרת שומא: ב"מ לה,א: הלכתא שומא הדר לעולם... אורתא ויהבה במתנה ודאי הני מעיקרא אדעתא דארעא נחות ולאו אדעתא דזוזי נחות. שמו לה לאשה ואינסיבא או שמו מינה דאשה ואינסיבא ומתה: בעל בנכסי אשתו לוקח הוי לא מיהדר ולא מהדרינן ליה. התוס' מבארים שאע"פ שגם יורש אינו צריך להשיב השומא, נזקקה כאן הגמ' לתקנה שעשאוהו לוקח כדי לבאר את הצד ההפוך, שגם לא מחזירים לו שומא, בשונה מיורש הפודה קרקע של מורישו. והמ"מ הוסיף נימוק, שאם בעל כיורש הריהו יורש רק לאחר מות אשתו וא"כ בחייה עליו להחזיר, משא"כ אם הוא לוקח, שאז נחשב לוקח כבר בחייה.

כשהאשה חיה: רמב"ם,שו"ע חו"מ^[1],ש"ך,ב"ש: גם כשחיה, הבעל כלוקח ולא צריך להחזיר השומא. הח"מ והב"ש תמהו על הסתירה בשו"ע.

רש"י,רא"ש,שו"ע כאן,רמ"א חו"מ: ציינו בדין זה שמדובר שמתה. הב"י והרמ"א הבינו מהרא"ש והטור שציינו שמתה, שרק אם מתה הבעל נחשב כלוקח גמור וזוכה אף בגוף הקרקע, ואילו הב"ח והב"ש ביארו שלא כתבו כן בדוקא. ולגבי לוותה ונישאת השו"ע בסע' הבא לא חילק. וכתב הב"ש שצריך לחלק בדוחק בין שומא לפירעון.

א. בעל כלוקח: תוס',ב"ש – מקשים שהלווה מפסיד שאינו יכול לקבל בחזרה את חפצו המקורי, ובמקום פסידא לא תיקנו שהבעל יהיה כלוקח, ותירצו שבגלל שמעיקר הדין לא צריך להחזיר אלא רק משום ועשית הישר והטוב, אין זה פסידא כל כך.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]