פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר קטו ו

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר קטו ו

סעיף ו[עריכה]

אין עדים שזינתה, אלא שהיא אומרת שזינתה, אין חוששין לדבר זה לאוסרה, דשמא עיניה נתנה באחר (משנה נדרים צ,ב). ודוקא שאין רגלים לדבר, אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת^א (פסקי מהרא"י סי' רכ"ב), אבל איבדה כתובתה, עיקר ותוספת ומה שאינו בעין ממה שהכניסה לו (רמב"ם). (ואם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה בתחלה כן, נאמנת^ב) (הגהות מרדכי דקדושין). ואם היה מאמינה ודעתו סומכת על דבריה, ה"ז חייב להוציאה, אבל אין כופין אותו להוציאה^ג (רי"ף,רמב"ם,רא"ש מקידושין סו,א). אבל אם נאנסה, לא הפסידה כתובתה, לא אשת ישראל ולא אשת כהן (נדרים צא,א). הגה: ועיין לקמן סי' קע"ח סעיף ט'. אמר א' על אשה אחת שזנתה עמו, נאמן עליה כעד אחד, דפלגינן דיבוריה^ד (רשב"א סי' תקנ"ב). ואם היא הודית לפני אחד שנטמאת^ה, הנחשד מצטרף עם האחד לאסרה על בעלה (פסקי מהרא"י סי' רכ"ב). הודית לפני אחד שזנתה, ואח"כ אומרת ששקר הוא, ומכחשת העד המעיד עליה, מותרת לבעלה אף אם מאמין הבעל לעד המעיד עליה, דאמרינן בתחלה שהודית נתנה עיניה באחר ועכשיו חוזרת בה^ו (שם במהרי"ק שורש פ"ב). אשה שאמרה לבעלה שזנתה, אע"פ שאינה נאמנת, אם עמד וגירשה, אסור להחזירה^ז; ואפילו אם החזירה, יש לחוש (מהר"ם פדוואה סי' ל"ד).

משנה נדרים צ,ב: בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה: האומרת טמאה אני לך, שמים ביני לבינך, ונטולה אני מן היהודים. חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. הר"ן שואל כיצד התירו חז"ל איסור תורה בקום עשה. בתירוצו הראשון עונה שכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, וכאן הפקיעו קידושיו כדי שלא תיאסר על מנת למנוע פירצת הדור שנשים נותנות עיניהן באחר. בתירוצו השני עונה שמעיקר הדין אינה נאמנת, אלא שמשנה ראשונה תיקנו להאמינה משום שבד"כ אשה מתביישת לומר שניטמאה לאחר, ושוב ביטלו תקנתם ואמרו שאינה נאמנת.

בית מאיר: אמנם מהמשנה יש ראיה רק לאשת כהן הטוענת שנאנסה ואינה מפסידה כתובתה, אך מהירושלמי מוכח שה"ה לטוענת שזינתה שאע"פ שטענתה גורמת לה להפסיד כתובתה אינה נאמנת.

כשנתעברה: צ"צ,ברית אברהם – בכל זאת אינה נאמנת למרות שדבריה גורמים לפסול זרעה, כיוון שקי"ל ביבמות צד שאשה אינה חוששת לקלקול זרעה.

כשמעשיה מוכיחים שחפצה בבעלה:

נו"ב: בכל זאת חוששים שנתנה עיניה באחר, שהרי השו"ע סתם ולא חילק בכך, ויש לבאר הטעם ע"פ התירוץ האחרון של הר"ן, שכתב שמעיקר הדין אין אשה נאמנת אלא שלמשנה הראשונה האמינוה ואח"כ חזרו ולא האמינוה, ולפי"ז כיוון שנתבטלה התקנה להאמינה שוב אינה נאמנת אפילו במקום שאין חשש שנתנה עיניה באחר.

מהרי"ט,ברית אברהם: נאמנת ולא חוששים שנתנה עיניה באחר, אא"כ יש חשש שמערימה. המהרי"ט עסק באשה שטרחה לזייף גט מהראשון. וכתב הברית אברהם שכיוון שהנו"ב לא התייחס לדברי המהרי"ט ונשמטה ממנו תשובתו, לדברי הראשונים אנו שומעים.

מודה דרך וידוי: חוו"י: נאמנת.

נו"ב: אינה נאמנת שמא נתנה עיניה באחר.

חת"ס (פת"ש קעח,סקכ"א): החוו"י עוסק בחולה הנוטה למות ולכן לא חוששים שנתנה עיניה באחר ונאמנת, אך בד"כ אינה נאמנת.

אומרת שעברה על דת: פנים מאירות,ר"י הלוי – נאמנת ומצווה לגרשה ולא אומרים שעיניה נתנה באחר, משום שלא כופים את הבעל להוציאה.

א. כשיש רגל"ד והאשה אומרת שהיא טהורה:

יבמות כד,ב: משנה: הנטען על אשת איש והוציאוה מתחת ידו אע"פ שכנס יוציא. גמרא: אמר רב ובעדים... תניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר, אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא. רוק למעלה מן הכילה, אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא. מנעלים הפוכים תחת המטה, אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא... והלכתא כוותיה דרב והלכתא כוותיה דרבי. קשיא הלכתא אהלכתא? לא קשיא הא בקלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק. קלא דלא פסיק וליכא עדים כרבי, קלא דפסיק ואיכא עדים כרב.

ר"ת: מחלוקתם היא אם כשיש רגל"ד ואין עדי זנות צריכה לצאת מהנטען, אולם מבעלה אינה צריכה לצאת שהרי אין האשה נאסרת על בעלה אלא על ידי קנוי וסתירה או שיראו כדרך המנאפין^[1]. וכתב הב"ש, שאפילו אם ע"א מעיד על כיעור והוא נאמן עליו כתרי, אינו צריך להוציאה.

כשאומרת שהיא טמאה:

נדרים צא,ב: ההוא גברא דהוה מהרזיק בביתא הוא ואינתתא. על אתא מריה דביתא. פרטיה נואף להוצא וערק. אמר רבא איתתא שריא, אם איתא דעבד איסורא ארכוסי הוה מירכס. ← כשיש רגל"ד נאסרת אא"כ יש טעמים להיתר.

תוס' יבמות: מדובר באומרת טמאה, ובכל זאת כשיש טעמים להיתר (כגון שברח, שאז מוכח שלא טימאה) מותרת לבעלה ולא אומרים ששוויה אנפשה חתיכה דאיסורא, משום שרוב נשים משקרות כי נתנו עיניהן באחר.

תוס' כתובות^[2]: מדובר באומרת טהורה ודברי הגמ' שנאסרת כשאין טעמים להיתר הם כלפי הבועל אך לבעלה מותרת (כדברי ר"ת), אך אומרת טמאה נאסרת אפי' כשיש טעמים להיתר, משום ששוויה אנפשה חתיכה דאיסורא. המהרא"י כתב שהתוס' בכתובות הם דברי התוס' שאנץ.

ח"מ,נו"ב^[3]: פסקו כתוס' ביבמות, שכשיש טעמים להיתר מותרת לבעלה.

ב"ש: כתב שזוהי מחלוקת בין תירוצי התוס', ומהרמ"א שלא חילק משמע כתוס' בכתובות. עוד כתב, שאם ידוע שהתייחדה הוי רגל"ד, ושכן מוכח מהמרדכי והגה"א.

נואף המודה דרך וידוי: נו"ב – נחשב כרגליים לדבר, ולכן אם גם היא טוענת שנטמאה נאסרת.

ב. אמתלא לאחר זמן לכתובה: ח"מ,ב"ש – נוטים לומר שמועיל רק כשחזרה מיד ולא לאחר זמן כי אז חוששים שלימדוה לשקר, וכמו בחוזר וטוען מחיוב לפטור שאם יצא בינתיים מבי"ד חוששים שלימדוהו לשקר, כמבואר בחו"מ סי' פ. ודוקא לענין איסור מועילה אמתלא לאחר זמן משא"כ לענין ממון.

טוענת ששיקרה משום שנתנה עיניה באחר:

ח"מ סקכ"ב: זו אמתלא טובה.

חוט השני: אין זו אמתלא טובה: א. אמתלא מועילה רק כשטוענת שבאה לסלק היזק אך לא להרוויח תועלת. לכן מועיל לטעון שרצתה להפקיע עצמה מתחת בעלה שמצערה אך לא מועיל לטעון שעיניה נתנה באחר. ב. אינה נאמנת להחזיק עצמה רשעה שנתנה עיניה באחר בעודה תחת בעלה.

ג. כשהאשה או העד נאמנים עליו כשניים:

קידושין סו,א: איבעיא להו אשתו זינתה בעד אחד ושותק מהו? אמר אביי נאמן. רבא אמר אינו נאמן, הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. אמר אביי מנא אמינא לה? דההוא סמיא דהוה מסדר מתנייתא קמיה דמר שמואל, יומא חד נגה ליה ולא הוה קאתי. שדר שליחא אבתריה, אדאזיל שליח בחדא אורחא אתא איהו בחדא. כי אתא שליח אמר אשתו זינתה. אתא לקמיה דמר שמואל. א"ל אי מהימן לך זיל אפקה ואי לא לא תפיק... ורבא: אי מהימן לך כבי תרי. הראשונים למדו מכך שה"ה כשהיא נאמנת עליו.

רי"ף,רמב"ם,רא"ש,שו"ע: בדיני אדם לא כופים אותו להוציאה אך בדיני שמיים חייב להוציאה.

טור: כאן כתב שצריך להוציאה רק משום לזות שפתיים, ואילו בסי' קעח סתם וכתב שחייב להוציאה, כדברי הרי"ף.

ב"י: בסי' קעח כתב שהיא שותקת ויתכן שלכן שם כתב שחייב להוציאה בדיני שמיים ואילו כאן רק משום לזות שפתיים. אמנם לדעת הרי"ף והרא"ש בכל מקרה חייב בדיני שמיים.

רש"ל: בסי' קעח מדובר שהעדים אמרו שגם הוא יודע שזינתה והוא שתק ולכן שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ובכך עסקו גם הרי"ף והרא"ש, וכן הדין כשהיא שותקת הוי הודאה וחייב בדיני שמיים, משא"כ אצלנו ולכן צריך להוציאה רק משום לזות שפתיים. הט"ז מבאר שאמנם כתוב בטור בסי' קעח שהיא שתקה אך זוהי ט"ס, וודאי הכוונה שהוא שותק וכפי האיבעיא שבגמ'. דברי הרש"ל הובאו בב"ש.

לאחר חדר"ג לא לגרש בע"כ: הגה"מ: אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לעד, שמא עיניו נתן באחרת ולכן אומר שמאמינה.

מרדכי: אינו נאמן ואף כופין אותו לשמש עימה.

מהרי"ק: נאמן אא"כ ידוע שהיתה ביניהם קטטה.

רמ"א קעח,ט: הביא שלוש הדעות.

נו"ב: אם טוען שראה בעצמו שזינתה נאמן, כי קשה מאוד להאכיל לאדם דבר האסור לו והרי שוויה אנפשיה, ואף שבשו"ת הרמ"א מבואר שהגה"מ עסק אף בכך, מ"מ נראה ששם הביאו רק כסניף, אך אינו סובר כך להלכה, ולכן כאן השמיט מקרה זה, וכן בסי' סח,ז לגבי האומר פתח פתוח מצאתי לא העיר שבזה"ז אינו נאמן. עיין פת"ש שם שהביא ישועו"י בשם רבנים אחרונים שאף בראה בעצמו שזינתה אינו נאמן, והפת"ש סובר כנו"ב.

אשת כהן: חת"ס – נדחק להתיר אשת כהן שטענה שנאנסה ובעלה האמינה וכעת חוזרים וטוענים שכוונתם היתה רק שהבועל שכב עימה בקירוב בשר, וכתב "לאשר חשו חז"ל שלא להוציא אשה מבעלה נכנסתי בפירצה דחוקה", ודן להקל שאע"פ שבתחילה אמר לבי"ד שמאמינה, יתכן שלא נתן ליבו על כך שתיאסר עליו ולכן לא חשש לכך שנתנה עיניה באחר, אך אם בי"ד לא היו שואלים סתם אם מאמינה אלא היו שואלים אם יודע שהיא תיאסר ואינו חושש שנתנה עיניה באחר אכן לא היה מאמין. ואפילו אם הבין שתיאסר, יתכן שלא ידע שחז"ל חששו שאפילו צדיקות וכשרות נותנות עיניהן באחר שהרי לא חילקו בין צדיקה לשאינה. וצירף לכך ששם גם היא חזרה בה, ויש רגליים להאמין לחזרתה שכן היה לה אורח נשים ואף עוגבים מואסים בכך.

ד. פלגינן דיבוריה: הח"מ מבאר שנפק"מ שיכול להצטרף לעד נוסף, אולם לבדו אינו כלום ואם נאמן עליו כשניים חייב להוציאה בדיני שמיים אף לולא פלגינן דיבוריה כבכל עד פסול. עוד כתב, שיוכל להצטרף אפילו לעד נוסף שראה שזינתה עימו, ולא יפסל לעדות משום שרק ע"א מעיד כנגדו שנאף. בשו"ת הרשב"א כתב שדוקא באומר אשתך זינתה עימי פלגנינן דיבוריה משא"כ כשאומר זניתי עם אשתך, משום שאם ניקח את המילים "אני זניתי" שוב לא נשאר שום טעם בעדותו. וכתב הנו"ב שהרשב"א הוא דעת יחיד, ועוד שנראה שכתב כן דוקא לגבי דיני נפשות אבל כדי לאוסרה על בעלה מודה שפלגינן.

ה. הודתה לפני עד שזינתה:

ח"מ,ב"ש: מדובר דוקא כשיש רגל"ד שזינתה, אחרת חוששים שנתנה עיניה באחר ואין משמעות להודאתה, כמבואר בדין הבא.

רעק"א,בית מאיר,רש"ז מלאדי: מדובר כשאין רגליים לדבר. רעק"א והבית מאיר נימקו שהעד הנוסף מהווה כבר רגל"ד ושוב לא חוששים שנתנה עיניה באחר, ולכן כעת שניהם מצטרפים. והרש"ז מלאדי נימק שרק כשנאסרת מטעם שוויה אנפשה בלבד אומרים שיש לחשוש שעיניה נתנה, אמנם כשנאסרת ע"פ שני עדים שאז יש כאן עדות גמורה (לולא החשש) לא חוששים לכך.

ו. הודתה לפני עד שזינתה וחזרה בה: ח"מ,ב"ש – ה"ה כשהודתה לפני שני עדים. וביאר הח"מ שמ"מ לענין הכתובה יש חילוק, שבשני עדים הפסידה כתובתה ובע"א לא.

ז. אסור להחזירה: מהר"ם פדאווה,ח"מ,ב"ש: דוקא כשעומדת בדבריה לאחר הגירושין, והטעם הוא שאז לא שייך לומר שטוענת כן רק משום שעיניה נתנה באחר, אך אם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים יכול להחזירה. ← אמתלא מועילה אף לאחר גירושין.

נו"ב: לכאורה תלוי במחלוקת הט"ז והש"ך ביו"ד, שלדעת הט"ז^[4] אמתלא לא מועילה אם עשתה מעשה ולדעת הש"ך^[5] מועילה במקום שהאמתלא מסבירה למה היתה מוכרחת גם לעשות את המעשה, אולם יתכן שכאן הט"ז יודה משום שקבלת הגט מצד עצמה אינה מורה שזינתה.

שיבת ציון: אמתלא לא מועילה לאחר גירושין, ובמהר"ם פדאווה מדובר בדיעבד שכבר החזירה, ועוד ששם הבעל לא האמינה בתחילה אלא שע"פ עצת אנשים אחרים גירשה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]