פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר קיג ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ב[עריכה]
עישור זה לפרנסת נדוניא אינו מתנאי כתובהא. לפיכך אפילו לפי תקנת חכמים הראשונים והאחרונים אינה נוטלת אלא הקרקעב (רי"ף,רמב"ם,רא"ש). ויש לה לגבות עישור זה משכירות הקרקע (סט,א) (אם לא גבו היתומים עדייןג) (טור) ומן הראויד (רא"ש). ואם רצו האחים ליתן לה מעות כנגד עישור הקרקעה, נותנים (סט,א). הגה: ודוקא לגבות אינה נגבית רק ממקרקעי, אבל כששמין הנכסים לידע העישור שמין אף מטלטלין ומגבינן לה העישור ממקרקעי (רמב"ן,רשב"א,רא"ש, דלא כרמב"ם). ודוקא שנותנים לה עישור נכסים, אבל כשנוכל לאמוד דעת האב נותנים לה לפי דעתו, כפי מה שהיה נותן לה הן מטלטלי הן מקרקעי, כך נותנים לה (רמב"ן,רשב"א,רא"ש,הכל בטור). וי"א דאף כששמין אין שמין אלא בקרקעה (כ"כ הב"י בשם המ"מ לדעת הרמב"ם). ואם היו כאן בעלי חובותו, והבנים אומרים לסלק אותן בקרקעות, והבנות אומרות לסלק אותן במטלטלין כדי שישארו הקרקעות ליתומים ויטלו מהן עישור נכסים, הדין עם הבנים (מרדכי פ' מציאת האשה בשם מוהר"ם). ונראה לי דהוא הדין לענין שטר חצי חלק זכרז הנוהג בינינו שאין הבנות נוטלות חלק בקרקעותח, אם היו כאן בעלי חובות הרשות ביד הבנים לסלק אותן במטלטלין כדי שישארו להם הקרקעות ולא יהא לבנות חלק בהם. כשאומדים דעת האב, יש אומרים דוקא למעוטי מעישור נכסים, אבל לא להרבות עליהם (טור בשם הרא"ש). וי"א דאפילו להוסיף עליהםט (טור בשם הגאונים). ואפילו אין כאן אלא מה שנתן לבתו הראשונה, נותנים הכל לשנייה (טור בשם הראב"ד). וראוי לאומדו כפי הממון שהניח בשעת מותוי (מהרי"ק שורש ע"ח), וכן נראה לי.
א. אינו מתנאי כתובה: ח"מ – לכן המוחלת סתם על כתובתה לא מחלה על פרנסת הבנות; ולכן יכול האב לצוות שלא יתנו פרנסה לביתו.
ב. ממטלטלין: כתובות סט,ב: ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לכתובה בין לפרנסה.
רי"ף,רמב"ם,רא"ש: כך הדין גם לאחר תקנת הגאונים, כיוון שאינה מתנאי כתובה.
תוס': לאחר התקנה גובים ממטלטלין כיוון שאנן סהדי שכולם רגילים להשיא ממטלטלין ונחשב כמו שאומדים אותו בכך.
שו"ע: הבין שאינם חלוקים, ולכן אף שהביא דברי הרי"ף בהלכה זו, הביא דברי התוס' בהלכה הבאה, וא"כ למעשה פוסק כתוס'. וכן בב"י כתב שיתכן שהרי"ף והרמב"ם מודים אלא שכתבו דין התלמוד, והד"מ דחה שהרי הרי"ף עוסק בפירוש לאחר התקנה וכותב שהיום גובים כתובה ומזונות ממטלטלין ובכל זאת פרנסה לא משום שאינה מתנאי כתובה, ומ"מ לא השיג על השו"ע בסע' ג. ונראה ליישב הב"י שכוונתו שהרי"ף יודה היום לא בגלל תקנת הגאונים אלא בגלל דברי התוס' שהתפשט המנהג להשיא ממטלטלין, וכך מוכח מלשונו בסע' ג.
באומדנא: רמב"ן,רשב"א,רא"ש,רמ"א – כשנותנים ע"פ אומדנא, נותנים גם ממטלטלין.
ג. אם לא גבו: ב"ש – וגם לא הגיע זמן הפירעון, אך אם הגיע כבר נעשה מטלטלין אף אם לא גבו בפועל. נמצא שמדובר כאן שהאב מת באמצע תקופת השכירות, ויכולה לגבות מהחוב שעל התקופה בה חי (לאחר מכן הוי ראוי כלפי הבנים ולא גובה כפי שיבואר).
ד. מן הראוי: הטעם הוא שפרנסה היא חוב על האחים ולא על האב, ולכן אף אם מת האב בחיי זקנו וכלפי האב הנכסים ראויים, מ"מ כלפי האחים הם מוחזקים. ובמקרה שהיורשים משכירים, אכן מבואר בנ"י ובב"ש שאינה גובה כיוון שהוי ראוי כלפי האחים.
ה. שיעור העישור: רא"ש,ר"ן: אמנם הגביה נעשית רק מקרקעות, אך שיעור הפרנסה נבדק ע"פ עישור מכל הנכסים כולל מטלטלין.
רמב"ם,שו"ע: גם משערים את העישור רק מהקרקעות. מדברי השו"ע "עישור הקרקע" מדוייק כרמב"ם.
רמ"א: הביא שתי הדעות.
ו. בעלי חובות: מדובר בבעלי חובות של האב, אך בעלי חובות של האחים שווים לבנות לגבייה והולכים לפי הקדימה (ח"מ).
ז. שטר חצי זכר: שארית יוסף,ב"ש: למדו מדברי הרמ"א שה"ה שאם נתן לחתניו שטר חצי זכר אם לא יסלקום בסך גדול, רשאים האחים לתת לאחד מהם את הסך הגדול אע"פ שממעטים את חלקיהם של שאר החתנים.
ח"מ: אינם רשאים. אין לדמות למקרה שלנו כי שם מסלקים בסך גדול יותר, ואינם רשאים לעשות זאת במקום שחבים לאחרים. הב"ש הוכיח כשארית יוסף משו"ת רא"ש הכותב שאם כתב לאשתו בכתובה חצי הנכסים או שתסולק בסך גדול רשאים לסלקה בסך הגדול אע"פ שיש שם בע"ח שיפסיד מכך ולא ישאר לו ממה לגבות.
ח. שטר חצי זכר – בתים המיועדים לסחורה: הגאונים בתשובת חינוך ב"י כתבו שהבנות זוכות בבתים המיועדים להשכרה, והפת"ש כתב שראייתם טובה לגבי הסוחר בבתים וקונה ומוכר אך אין ראיה למיועדים להשכרה לדיורים, אלא שכבר הורו הזקנים ובודאי ראוי לפשר.
ט. אומדן להוסיף על העישור: ר"ח,ר"ן,מרדכי,ט"ז: אומדים רק להפחית מעישור ולא להוסיף. הר"ן למד מהגמ' בדף נב,ב השואלת "ועד כמה? עד לעישור נכסי" שאין לאב לתת יותר כדי לא להעביר הנחלה מבניו, ואם האב עשה שלא כהוגן בבת הראשונה כיצד אנו נכוף את היתומים לעשות שלא כהוגן. הרמ"א לעיל סע' א כתב לגבי האב עצמו שלא נוהגים כר"ן אלא האב נותן אף יותר.
רמב"ם,ראב"ד,רמב"ן,רש"י,שו"ע סע' א: אף להוסיף. הח"מ מדייק כך מסתימת השו"ע בסע' הקודם.
רי"ף,רא"ש,רמ"א: הביאו שתי הדעות. וכתב הרא"ש שמספק אין להוציא.
שארית יוסף: טוב לעשות פשרה. הב"ש הביא את כל הדעות.
כשכבר נתן לאחת בחייו יותר מעישור: רש"ל,ב"ש סק"ב בטור: לכו"ע נותנים אף יותר מעישור. הט"ז הכריע שבמקרה זה יש לסמוך על הדעה השניה ולתת אף יותר מעישור.
רא"ש,ב"ש ברמ"א: נחלקו גם בכך. הב"ש דייק כך ברמ"א מכך שהביא דברי הראב"ד, העוסק בנתן כבר, דוקא בסמוך לדעה שאומדים אף להוסיף, משמע שדבריו נכונים רק לפי שיטה זו.
י. צורת האומדן כשכבר נתן לאחת:
מהרי"ק,רמ"א – מחשבים כמה נתן לראשונה ביחס לנכסים שהיו אז, ונותנים כעת יחס זה לפי הנכסים שיש לו כעת. עוד כתב המהרי"ק, שאם נתן לכמה בנות הולכים לפי הממוצע. הב"ש הקשה על דברי הראב"ד שהובאו למעלה ברמ"א, שאפילו אם יש כאן רק כפי שנתן לראשונה נותן כן לשניה, משמע שלא מחשבים על פי יחס הנכסים. ועונה שמדובר שגם אז לא היו לו עוד נכסים, או שדברי המהרי"ק נאמרו רק במקרה שנתן בעבר לכמה בנות ולא נתן להם בשווה. נראה טעמו שאז מסתמא עשה כן משום שהשתנתה כמות נכסיו, ומוכח שרצונו לתת לפי ערך נכסיו.
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.