פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר ק ו

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר ק ו

סעיף ו[עריכה]

אלמנה, אם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה, אינה גובה אפילו עיקר כתובה. וכן הגרושה, אם הבעל טוען: פרעתי או מחלה, אפילו עיקר כתובה אין לה עד שתוציא שטר כתובה. בד"א, במקום שדרכם לכתוב כתובה. אבל במקום שאין דרכם לכתוב כתובה, אלא סומכים על תנאי ב"ד, הרי זו גובה עיקר כתובה אע"פ שאין בידה שטר כתובה, בין נתגרשה בין נתאלמנה (רי"ף,רמב"ם,רא"ש כשמואל כתובות פט,א). הגה: ואם יש עדים שנאבדה^א הכתובה או נשרפה, אפילו במקום שכותבין הוי כמקום שאין כותבין (הגהות אלפסי פרק הכותב). וי"א דאפי' במקום שכותבין גובה את כתובתה בלא שטר כתובה, דאין נאמנין לומר פרועה היא (טור בשם ר"י). ולא מבעיא עיקר כתובתה, אלא אפילו התוספת שמנהג כל המדינות להוסיף (מרדכי סוף הנושא ותשובת מיימוני סוף אישות). וכן נראה סברת האחרונים (מהרי"ק שורש י"ט, קי"ד ומהרא"י סימן רכ"ט). אבל לא נהגו במדינות אלו לגבות בלא כתובה. ולכולי עלמא אם אין המנהג פשוט, אע"פ שכתובתה בידה ואינה מקויימת, אינה גובאת בה^ב (שם במהרא"י ומהרי"ו סימן קי"ג ומהרי"ק שורש ח"י). מיהו אם תפסה האלמנה ויש לה מיגו שתוכל לכפור בנכסים, נאמנת על מה שאמרה שהוסיף לה (מהרי"ו סימן רל"ב). ועיין לעיל סימן ס"ו. וי"א דאם כבר נשאת לאחר, אינה נאמנת לגבות עוד בלא כתובה^ג (מרדכי פ' אלמנה). וכל מקום שנאמנת, צריכה לישבע שלא נפרעה. ובמקום שאינה נאמנת, אם הבעל חי צריך לישבע שפרעה. ואם אינו חי, היתומים פטורים בלא שבועה (דברי הרב וכן משמע לשון הטור). היתה כתובתה בידה ונחתכה בסכין, אינה גובאת כלום, אף על פי שאינו קרע שתי וערב (ריב"ש סימן שפ"ג).

גבייה ללא שטר כתובה:

כתובות פט,א: רב ושמואל סוברים שהמוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה דוקא במקום שלא כותבים כתובה, אחרת אינה יכולה לגבות.

ב"מ יז,א: אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה בי"ד לא אמר כלום.

סמ"ג,תוס': הלכה כר' יוחנן נגד רב ושמואל, ולכן גובה גם ללא כתובה אפילו במקום שנוהגים לכתוב.

רי"ף,רמב"ם,רא"ש,שו"ע: פסקו כשמואל, ולכן במקום שנוהגים לכתוב אינה גובה ללא כתובה. הרמב"ן מיישבם שלא נחלקו שמואל ור' יוחנן, ואע"פ שאי אפשר לטעון אחר מעשה בי"ד מ"מ במקום שרגילים לכתוב ולא כתב הוי רעותא. ומעיר הב"ש שגם לשיטתם גובה מזונות ללא כתובה, כמבואר בסי' צג, ומדובר שם אפי' במקום שנוהגים לכתוב.

רמ"א: פסק כתוס' והוסיף שה"ה שגובה גם התוספת במקום שנהגו להוסיף, אך סיים שלא נהגו כן. הרש"ל העיד שנוהגים לגבות ללא כתובה, והדרישה, הב"ח, הח"מ והב"ש יישבו שכוונת הרמ"א היא רק לגבי התוספת, שלא נהגו לגבות, ועדות הרש"ל היא על עיקר הכתובה. הח"מ הכריע לגבי תוספת שיש לדון לפי ראות עיני הדיין, כי בזמן הזה לא שכיח לפרוע בלא ידיעת בי"ד, והב"ש כתב שהתוס', הרמב"ם והר"ן סוברים שלא גובים התוספת אפילו במקום שלא כותבים כתובה, אמנם הוסיף שבמקום שלא כותבים זאת כתוספת אלא רגילים שסך הכתובה בגובה מסויים כן גובים.

א. יש עדים שאבדה הכתובה: הש"ג כתב שבעדים שנשרפה גובה והרמ"א הוסיף שה"ה באבדה, והקשה הח"מ שבכוונה לא כתב זאת הש"ג וכפי שפסק השו"ע חו"מ סי' מא,ג שבאבדה אינה גובה כי חוששים שתמצא. הב"ש תירץ שהש"ג לשיטתו שלא כותבים שובר, אך לפי מה שקי"ל שכותבים ה"ה באבדה. וכן פסק הש"ך שם.

ב. כתובה שאינה מקויימת: ב"ש – במהרי"ק מבואר שבמקרה שיש מנהג ברור לגבות התוספת מודים כל הפוסקים שאם יש בידה כתובה אלא שאינה מקויימת ומתוך אורך הזמן לא נמצאו עדי קיום יכולה לגבות כיוון שאין רעותא, ולא נחלקו אלא במקרה שאין בידה כלל כתובה שאז יש רעותא, ובמקום שאין מנהג פשוט לגבות תוספת, אף אם יש בידה כתובה שאינה מקויימת אינה גובה. וסיים שכך יש לפרש את דברי הרמ"א.

ג. אחר שנישאת: מרדכי,רמ"א: לכו"ע אינה נאמנת לגבות בלי כתובה.

ד"מ,ב"ש: אפילו במקום שאין כותבים כתובה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.