פרשני:שולחן ערוך:אורח חיים דש א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

No result

סעיף א | דיני העבד שמצווים עליו[עריכה]

הקדמה לסעיף

א. אדם מצווה על שביתת עבדו שנאמר: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך", "וינפשר בן אמתך והגר". ולמדו חכמים שיש הבדל בסוגי החיוב של האדון שעבדו ישבות בשבת.

ב. עבד של יהודי עובר תהליך של גיור בכניסתו לעבדות. כאשר היהודי משחרר את העבד (דבר שאסור לעשותו) העבד הופך לישראל גמור. יש כמה דרגות בקבלת המצוות של העבד:

1. מל וטבל וקיבל עול מצוות- אסור לעשות מלאכות בשבת (ודינו כאשה לכל המצוות).

2. לא מל ולא טבל וקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח- מותר לעשות לעצמו מלאכה ואסור לעשות בשביל יהודים (מהתורה).

3. לא מל ולא טבל ולא קיבל על עצמו אף מצווה- נחלקו הראשונים האם אסור לעשות מלאכות ליהודים מהתורה או רק מדרבנן כמו כל גוי אחר.

4. עבד שכיר - אין חיוב שביתתו על רבו כלל.

התורה אומרת: 'למען ינוח עבדך ואמתך כמוך', ומזה לומדת הגמרא ביבמות (מח:) שעבד שטבל ומל וקיבל עליו מצוות (ודינו שחייב במצוות כאשה) חייב בשביתה בשבת כמו יהודי.

בפסוק אחר נאמר: 'וינפש בן אמתך והגר'. והגמרא שם דורשת מפסוק זה, שגם עבד שעדיין לא מל אסור לעשות מלאכות בשבת, ומכך שנאמר 'והגר' דורשת הגמרא שגם גר תושב חייב בשביתה (לרש"י: גר תושב הוא גוי שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז ושבע מצוות אבל כן מחלל שבת, לרא"ש: גוי שגדל אצל יהודי ועובד אצלו ועושה מלאכות לצורך היהודי).

רבי שמעון בן אלעזר סובר (כריתות ט.) שגם גר תושב וגם עבד ואמה יכולים לעשות מלאכה לעצמם כמו שישראל עושה מלאכה לעצמו בחול (וכל מה שנאסר מהפסוקים זה שהעבד יעשה מלאכה בשביל היהודי, אבל לעצמו אין איסור שהרי עוד לא קיבל עליו את כל המצוות אלא רק שבע מצוות בני נח, ושבת אינה בכלל זה).

רמב"ם, טור ☜ ושו"ע: חייבים להפריש עבד שמל וטבל וקיבל על עצמו את כל המצוות מלעשות מלאכות בשבת (אפילו לעצמו). אבל אם לא מל ולא טבל (טור ושו"ע: וטבל) אלא רק קיבל על עצמו שבע מצוות בני נח, אין חיוב למונעו מלעשות מלאכה לצורך עצמו, אבל אסור לצוות עליו לעשות מלאכות בשבילנו (ואיסור זה שייך מהתורה בין על רבו ובין על שאר ישראל (הרב המגיד)).

1. מותר להשכיר עבדו לגוי שיעשה בו מלאכות וצריך להתנות עימו שלא יעבוד בו בשבת. ואין זה דומה לבהמה שאסור להשכירה לגוי, כיוון ששם הגוי לא נאמן, אבל כאן העבד נאמן על זה, והגוי לא יעשה בעבד מלאכה בעל כורחו (פרי מגדים).

2. גר תושב הוא מי שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח, ושלא לעבוד ע"ז אפילו בשיתוף (משנ"ב).

3. לעבד שמותר לעשות מלאכות, יכול הוא לעשות מלאכת עצמו (תיקון בגדיו וכו'), וכן לעבוד כדי לספק מזונותיו יתר על מה שמקבל מאדונו (משנ"ב).

4. אסור לעבד לעשות מלאכה לצורך רבו אפילו אם לא ציווה אותו כיוון שניחא לרבו בזה. ובמלאכה דרבנן יש שאסרו (מג"א ועוד) ויש שהתירו (תוספת שבת).

❖ עבד שלא קיבל על עצמו שום מצווה[עריכה]

הראשונים נחלקו מה הדין בעבד שלא מל ולא טבל ולא קיבל על עצמו שום מצווה. מצד אחד הוא עובד אצל היהודי וגופו קנוי לו, ומצד שני דינו במצוות כגוי גמור.

◄ רשב"א, ר"ן, נמוקי יוסף, ורבינו ירוחם. וכן סמ"ג, תרומה, הגהות מימוניות וטור (ע"פ הב"י): אסור מהתורה לומר לו לעשות מלאכות בשביל יהודי (ולכן כל עוד אין פיקוח נפש אסור לומר לו לעשות מלאכות, אפילו לצורך חולה שאין בו סכנה או לצורך מת ביו"ט ראשון).

◄ רמב"ם ורמב"ן (לפי מהרי"א): לרבו אסור מהתורה ולשאר ישראל אסור מדרבנן.

◄ רמב"ם, רמב"ן ומגיד משנה: אסור רק מדרבנן כמו כל גוי, גם לרבו וגם לשאר ישראל (ומותר לצוות עליו בשביל חולה שאין בו סכנה או בשביל מת ביו"ט ראשון).

☜ שו"ע: אסור מהתורה, ויש אומרים שלרבו אסור מהתורה ולשאר ישראל מדרבנן, ויש אומרים שאפילו לרבו אסור רק מדרבנן (כך מבאר המשנ"ב את דברי השו"ע ע"פ האחרונים).

⤶ אליה רבה: צריך להחמיר כדעה הראשונה (משנ"ב). ואפשר שלעניין יהודים אחרים אפשר להקל כי יש בזה ספק ספיקא להתיר (ביה"ל).

1. אסור לומר לקראים ומומרים לעשות מלאכה בשבת משום 'לפני עיוור' (פרי מגדים).

2. גם לדעה המתירה מהתורה לאחרים ואוסרת רק לרבו, אם נותן דמי המלאכה לרבו אסור כאילו ציווה לו רבו (ביה"ל).

❖ כשהעבד עושה מעצמו[עריכה]

רשב"א ☜ ושו"ע: אסור לומר לעבד לעשות מלאכה בשבת. אבל אם העבד עושה מעצמו שלא מדעת רבו, וניכר שלא עושה לדעתו, מותר. ואם עושה לדעת ישראל בלי שאמר לו - לרבו אסור, כיוון שהוא משועבד לו ודאי עושה על דעתו, ולשאר ישראל מותר שהרי העבד עושה מרצונו, (וכמו שבסתם גויים מותר כי עושים על דעת עצמם). אמנם אסור להנות ממלאכה זו בשבת.

1. יש מצבים שצריך למחות מדרבנן בעבד כשעושה מלאכה. עיין בסימן רנב, ב בסוף הסעיף (משנ"ב).

❖ יציאה עם חותם על העבד[עריכה]

הגמרא אומרת (נח.) שלעבד אסור לצאת בשבת עם חותם מתכת (המראה שהוא עבד), לא משנה אם זה בכסותו או בצווארו כי חותם מתכת חשוב, ויש חשש שיפסק לו ויביאו בידו כי רבו מקפיד על זה. ובחותם של טיט שאין רבו מקפיד עליו, בצווארו מותר כי לא יביאו בידו אלא יעזבו שם, כי חושש שרבו יראה ויחשוב שהוא רוצה להראות שהוא בן חורין. ובכסותו אסור כי אולי יפסק ויבוא לכסות את מקומו על ידי הנחת טלית שלא כדרך מלבוש ויטלטלה ברה"ר.

הטור פוסק את דברי הגמרא.

מגיד משנה: אם העבד עשה לעצמו חותם, אסור בכל מקרה אפילו אם הוא של טיט (כי אינו חושש מרבו ויבוא להסירו ברה"ר (משנ"ב)).

☜ רמ"א: מותר לצאת בחותם של טיט בצוואר ולא בכסות. ובשל מתכת אסור בכל מקרה. ואם עשה לעצמו אסור בכל חותם.