פרשני:שולחן ערוך:אורח חיים רמג
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
הקדמה לסימן[עריכה]
מסימן רמג עד סימן רנב, מתבארים דיני אמירה לגוי או הנאה ממעשה שעשה גוי בשבת עבור יהודי. דינים אלו מתבארים בעוד סימנים, כסימן שז, וסימן שכה.
אסרו חכמים מיהודי לבקש מגוי שיעשה את מלאכתו בשבת. אף אם הגוי עושה על דעת עצמו את מלאכת היהודי הדבר אסור (משנה בדף קכב.). טעם הדין: יש אומרים שסמכו חכמים על הפסוק "כל מלאכה לא יעשה בהם" (מכילתא). יש שביארו שהגוי שליחו של היהודי [ונראה שהכוונה שאומרים שיש שליחות לגוי לחומרא ונמצא שהיהודי מחלל שבת], ויש שביארו שהחשש הוא שהיהודי יבוא לעשות בעצמו.
ישנם שלושה סוגי השכרה (משנ"ב):
שכירות- השוכר נוטל את כל הרווחים ונותן משהו למשכיר.
אריסות- חולקים ברווחים.
קבלנות- המשכיר נוטל את כל הרווחים והשוכר מקבל שכר קצוב.
אריסות או שכירות: בשדה מותר. במרחץ אסרו חכמים מפני מראית עין, שיחשדו שהגוי שכיר יום של היהודי. (יש להעיר שמראית עין מותרת מחוץ לתחום. לקמן בסימן רמד).
קבלנות: במרחץ אסור מעיקר הדין, כיוון שהיהודי מרוויח מכל יום עבודה של הגוי ונמצא משתכר בשבת. אך בשדה מותר (אם הגוי יקבל שכר מהפירות עצמם, שאז אין חשד) (משנ"ב).
אם הדבר ברור שהגוי עושה מלאכת עצמו מותר, (אם רוב אנשי המקום משכירים, או שלא ניכר שהמרחץ של יהודי).
אם גוי עושה את מלאכת עצמו מותר שיהודי יהנה ממנה ממילא (סעיף א).
מותר להשכיר רק בהבלעה ולא לימים יחידים (משנ"ב).