פרשני:שולחן ערוך:אורח חיים רנא א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף א | זמן האיסור[עריכה]
המשנה (פסחים נ:) אוסרת לעשות מלאכה בערב פסח החל מחצות יום. מקשה הגמרא מדוע דווקא בערב פסח, הרי גם בערב שבת כתוב שאינו רואה סימן ברכה! ומיישבת בשני אופנים:
בערב פסח אסור מחצות, ובערב שבת רק ממנחה ולמעלה.
בערב שבת אינו רואה סימן ברכה ובערב פסח מנדים אותו.
◄ מרדכי בשם הר"מ וטור: בערב שבת אסור לעשות מלאכה החל משש שעות [מנחה גדולה].
◄ רש"י: בערב שבת אסור רק מתשע שעות [ומחצה (עיין בית יוסף)].
☜ שו"ע: העושה מלאכה החל ממנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה. יש מפרשים מנחה גדולה ויש מפרשים מנחה קטנה.
⤶ והסומך על המקילים לא הפסיד (משנ"ב).
רמ"א: דווקא מלאכה קבועה אסורה (אור זרוע), לכן אגרת שלומים מותר לכתוב (דרכי משה).
⤶ ומלאכת עראי מותרת אפילו בשכר (משנ"ב).
האם יש איסור בעשיית מלאכה:
◄ לרמב"ם, סמ"ג ואור זרוע: יש איסור בזה, אלא שאינו חמור כמו שאר איסורי שבות (שחייב עליהם מרדות).
◄ לט"ז: אין בזה ממש איסור, אלא שאינו רואה סימן ברכה (ביה"ל[1]).
פרקמטיא:
◄ מג"א (על פי פרי מגדים): אינה נחשבת מלאכה לעניין זה, ולא צריך להחמיר בה ממנחה גדולה לכו"ע.
◄ אליה רבה, חמד משה ותוספת שבת: גם פרקמטיא נחשבת למלאכה.
☜ העולם נהגו להקל בעניין זה, [ואפשר שסמכו על הט"ז שאין בזה איסור בכל מקרה] (ביה"ל). ומכל מקום צריך להפסיק לפני הדלקת נרות (משנ"ב).
פועל אצל אחרים מפסיק לפני כניסת שבת כדי שימלא חבית ויצלה דג. אלא אם כן יש מנהג אחר (משנ"ב ע"פ תוספת שבת (ודלא כמג"א)). ונכון שלא ישכיר אדם את עצמו לעבודה ליום שלם בערב שבת (שער הציון).
◄ מג"א (וכן ביאר את דעת הרמב"ם): פועלי שדה צריכים להפסיק ממנחה גדולה.
◄ ביה"ל: בימינו לא נהגו כך, כיוון שלכל הפועלים עושים עבורם את צרכי השבת. מכל מקום ירא שמים יראה להפסיק על כל פנים ממנחה קטנה, ואף ממלאכה שבבית רבים מחמירים (ביה"ל).
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ הביה"ל מבאר שלרוב הראשונים תירוצי הגמרא אינם חולקים בכך שיש איסור [אלא נחלקו אם מנדים על כך]. ואילו הט"ז למד שתירוצי הגמרא חולקים, והעיקר כתירוץ השני שאין איסור, רק אינו רואה סימן ברכה, או אף לפי התירוץ הראשון אין ממש איסור, אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו.