פרשני:שולחן ערוך:אורח חיים שטז ג
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ג | במינו ניצוד[עריכה]
נחלקו רבי מאיר וחכמים (קו:) אם יש חיוב מהתורה במין שאינו ניצוד, רבי מאיר מחייב מהתורה וחכמים אוסרים רק מדרבנן.
כך פסקו רמב"ם, טור ☜ ושו"ע.
חגבים:
◄ לרש"י: מינו ניצוד.
◄ לרמב"ם אין במינו ניצוד.
⤶ והוכיח בביה"ל מדברי הירושלמי כרש"י (ודחק ליישב את דברי הרמב"ם).
דבורים.
◄ לבית יוסף: מינו ניצוד.
◄ לשאר פוסקים: אין במינו ניצוד.
דגים נחשבים למינו ניצוד (אחרונים).
❖ נעילת זבובים בתיבה[עריכה]
הגמרא בביצה (לו.) מתירה לפרוס מחצלת על כוורת, ובלבד שלא יתכוון לצוד. הגמרא מקשה הרי גם ר' שמעון שמתיר לא מתכוון, מודה בפס"ר? עונה הגמרא: הכוונה שמותר לפרוס מחצלת, בתנאי שלא יעשה מצודה, אלא ישאיר חור שדרכו הדבורים יכולות לצאת[1].
◄ מרדכי בשם התרומה ואגור בשם תוספות: לפי זה אסור לסגור תיבה שיש בה זבובים למרות שאינו מתכוון לצידה, אלא ייתן סכין וכדומה שלא תסגר לגמרי[2]. (לדעת התרומה: דבורים וזבובים זה איסור דרבנן ונאסר בפס"ר).
◄טור: אין ראיה מהגמרא שם כיוון שהזבובים לא ניצודים בתיבה, שהרי אם יפתח אותה כולם יברחו (בשונה מדבורים שיש הרבה מהם בכוורת ובטוח יתפוס חלק מהם כשיפתח את התיבה) . ועוד הרי הגמרא אמרה שאם הוא לא מתכוון מותר[3]! (לדעת הטור: דבורים זה חד דרבנן וזבובים זה תרי דרבנן).
⤶ בית יוסף: מאחר ואין מי שחולק על התרומה במפורש יש לחוש לדבריו[4].
☜ רמ"א[5]: יש להזהר שלא לסגור תיבה קטנה עם זבובים דהוי פסיק רישה שיצודו שם, ויש מקילים כי הזבובים יברחו אם יפתח אותה (משום שזה פסיק רישיה בתרי דרבנן (משנ"ב)).
⤶ ב"ח ומג"א: מחמירים. ואם ספק לו אם יש שם זבובים (או שהפריח את הזבובים שראה) מותר דהוי ספק פסיק רישה (ט"ז (ועיין לקמן).
הראשונים נחלקו בתיבה קטנה, אך בתיבה גדולה שאם האדם היה עומד בתוכה לא יצליח לתפוס את הזבוב בפעם אחת, הוי תרי דרבנן ולכו"ע מותר (משום שהתרומה אסר היה רק בגלל שזה חד דרבנן לדעתו, אבל בתרי דרבנן מותר[6]) (משנ"ב).
אם יש פתח קטן שהדבורים יכולות לצאת דרכו, אלא שאינו ניכר להם, מותר לסגור את התיבה, ואין בזה פס"ר (משנ"ב).
❖ ספק פסיק רישיה (משנ"ב וביה"ל)[עריכה]
טור: הגמרא התירה לא מתכוון, ולכן מותר לסגור תיבה שיש בה זבובים כיוון שלא מתכוון לזה.
⤶ בית יוסף: הרי הגמרא אמרה שהכוונה שלא יעשה מצודה, אבל אם עושה בודאי אסור גם אם לא מתכוון!
◄ט"ז (ביישוב דברי הטור): הטור לא התיר לצוד זבובים ממש (ולכן לא כתב שהדבר מותר) אלא רק אם לא יודע שיש זבובים מותר, שכיוון שלא בטוח זה ספק פסיק רישיה, ומוגדר כלא מתכוון.
◄רעק"א: כיוון שיש כאן מעשה שבטוח יעשה (ורק תלוי במציאות לשעבר, האם אכן יש בתיבה זבובין), אסור כמו כל פסיק רישיה, הגם שהאדם עצמו לא יודע אם תצא מזה תוצאה אסורה[7].
⤶ ביה"ל: מסברא נראה כדברי רעק"א, ולמסקנה מוכח מהראשונים כדעת הט"ז. (הרמב"ן כותב שמיחם שיש ספק או הוא עבר צירוף מותר לתת לתוכו מים. הרי שיש כאן ספ"ר וזה מותר).
☜ לעניין סגירת תיבה אין נפק"מ בין האחרונים, כיוון שזה איסור דרבנן בכל אופן. ואף אם ספק פס"ר אסור כדין ספק דאורייתא, כאן מותר כדין ספק דרבנן (ביה"ל).
כל שכן אם יש בתיבה אוכלים שלא ניחא ליה בצידת הזבובים, שודאי יש לסמוך על הט"ז שהתיר לסגור תיבה אם הפריח את הזבובים לפני כן (ביה"ל).
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ רש"י (מובא בתוספות ד"ה אלא) כתב שלרבי שמעון מותר גם לסגור את כל החלונות של הכוורת. והקשה תוספות שזה פס"ר, ויישב שמדובר כשנשאר חור קטן שלא נראה כ"כ לדבורים שאולי הם יצאו דרכו, שלרבי יהודה אסור ורבי שמעון מתיר. ועיין לקמן שהמשנ"ב הביא דברי רש"י להלכה.
- ↑ הבית יוסף מקשה שתי קושיות על התרומה, איך השווה בין זבובים לדבורים: א). דבורים זה מין שבמינו ניצוד ולכן אסור לצודם לעומת זבובים שאין במינו ניצוד וצריך להיות מותר לצודם. [מוכח שהבית יוסף סובר שצידת דבורים אסורה מהתורה. (עיין לעיל במשנ"ב שהביא כך בשמו)]. ב). דבורים אסור לצודם כיוון שהם ניצודים למקומם, ואילו זבובים אינם במקומם ואין איסור לצודם עד שיתפסם בידו. הסבר העניין: חיה הבורחת בפתיחת הכלוב, יש סברא לומר שהיא לא נחשבת ניצודת, כיוון שאי אפשר להשתמש בה. אלא שכל זה נכון אם כחלק משימוש בבהמה צריך להוציא אותה מהכלוב, אך אם הכלוב הוא מקומה, ואין צורך להוציאה ממקומה, אין הבדל אם היא תברח או לא בעת פתיחת הכלוב. וזה מה שכתוב בגמרא לגבי אריה בכלוב שלו, שהגם שיברח כאשר יפתחו את הכלוב, כיוון שזה מקומו חייב עליו. לפי זה מקשה הבית יוסף: הרי זבובים ודבורים אלו חיות שבורחות בעת פתיחת הכלוב, אלא שדבורים זה מקומם וחייב עליהם וזבובים זה לא מקומם, ואם כך מה ההשוואה בניהם?! אם כך יוצא שלדעת הבית יוסף בצידת דבורים יש איסור תורה בפס"ר (כי מינם ניצוד) ולכן אסור לסגור. ובזבובים יש חד דרבנן בפס"ר ולכן מותר לדעתו (כנ"ל בסימן שיד, א). ולדעת התרומה גם בדבורים יש חד דרבנן, כי גם דבורים נחשבות שאין במינן ניצוד. (כנלע"ד בביאור המחלוקת. שאל”כ קשה שהרי הבית יוסף התיר פס”ר בדרבנן, ואיך כאן דבורים אסורות מדינא). וביאר המשנ"ב את שורש המחלוקת, שלדעת הטור, כיוון שהזבובים יכולים לברוח, הרי שיש כאן תרי דרבנן ומותר. ולדעת התרומה זבובים נחשבים לניצודים אפילו שיכולים לברוח בעת פתיחת התיבה והוי חד דרבנן. אפשר לבאר לפי זה, שמחלוקת הראשונים תלויה בחקירה במהות הצידה (כמובא לעיל מהביה"ל), האם שלילת החרות זה עיקר המלאכה, לכן אסור לסגור תיבה, כי שלל את חרות החיה. או שמא הבעלות וההכנסה לרשות האדם זה עיקר המלאכה, לכן מותר לסגור תיבה, כי אין בזה בעלות, שכן החיה עדיין יכולה לברוח ממנו.
- ↑ והקשה הב"י: הרי הגמרא אמרה שהכוונה שלא יצוד, וכאן הרי הוא צד, ואם כן מה כוונת הטור. ועיין בסוגיית ספק פסיק רישיה מה שיישב הט"ז.
- ↑ אמנם קשה, שהרי בסימן שיד כתב השו"ע להתיר פס"ר באיסור דרבנן (אולי גם בניחא ליה, ע"ש במג"א ס"ק ה), הרב עובדיה (יבי"א ד, ל, טז) יישב שלכן השו"ע לא הביא את דין נעילת הזבובים בשו"ע אלא רק בבית יוסף, כי להלכה הוא סובר שזה מותר.
- ↑ השולחן ערוך השמיט דין זה, וכתבו הפוסקים (עולת שבת סק"ה, לוית חן סימן מ ועוד) שלדינא הוא סובר שמותר כיוון שהוא פסק בסימן שיד, א, כדברי תרומת הדשן להתיר פסיק רישה באיסור דרבנן. ועיין בהערה הקודמת
- ↑
עיין שער הציון בסימן שלז, ב שכותב שכך מתבאר מדברי הרמ"א כאן.
- ↑ נראה שהם חולקים האם הידיעה היא אובייקטיבית וממילא זה שהאדם עצמו לא יודע אם יהיה איסור במעשהו לא מתיר את זה, כדברי רעק"א. או שהידיעה היא סובייקטיבית וכיוון שהאדם עצמו לא יודע הדבר נחשב ללא מתכוון, כדברי הט"ז. מקובל לומר (עיין קובץ שיעורים (ב, כג, ג)) שספק פס"ר במילים אחרות זה פסיק רישה למפרע, כלומר האדם לא יודע אם קיים פרט במציאות, והיינו שיש חוסר ידיעה על משהו מהעבר. אבל לא מתכוון רגיל זה ספק על העתיד, האם המעשה יצור איסור או לא (ועדיין צריך לבאר את הסברא להחמיר בו יותר). עוד ראיתי שיש מבארים שהמחלוקת של הט"ז ורעק"א קשורה בשאלה מדוע 'לא מתכוון' מותר וממילא פס"ר אסור. לדעת הערוך לא מתכוון נחשב למעשה ללא חשיבות כי אינו מתכוון לאיסור, ובפס"ר אנן סהדי שהוא מתכוון לאיסור, ואם כן בספק פסיק רישיה אין אנן סהדי שהוא התכוון שהרי הוא לא יודע. כדברי הט"ז. אמנם אפשר להסביר שלא מתכוון מותר משום שהמעשה האסור לא מתייחס לאדם או שפעולה לא נחשבת לפעולת איסור, ופס"ר אסור כיוון שהמעשה נחשב כמיוחס אל האדם שעושה אותו (קוב"ש), או שכאשר האדם עושה מעשה מותר שפס"ר שיהיה גם מעשה אסור, נחשב הדבר כעושה מעשה אסור (ר’ שמעון שקופ). וא"כ הדבר הוא אובייקטיבי, ואין להתירו בחוסר ידיעת האדם. כדברי רעק"א.