פרשני:שולחן ערוך:אורח חיים שמג א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף א | הפרשת קטן מאיסורים[עריכה]
הגמרא מספרת (יבמות קיד.) שנאבדו מפתחות בית המדרש ברה"ר והתיר רבי פדת שיאמרו לילדים ללכת שם וימצאו מעצמם את המפתחות ויכניסו אותם מרה"ר. ומוכיחה הגמרא מכך שרבי פדת סובר שקטן האוכל נבילות, בית דין לא מצווים להפרישו מכך.
בהמשך הסוגיא מבואר שרבי יוחנן הסתפק בזה, ולא הייתה לו ראיה מוכחת מהמשניות כיוון שאפשר להעמיד את המשניות באופן שאין מהם ראיה.
הגמרא מקשה על רבי יוחנן מכך שהמשנה בשבת אומרת שקטן שבא לכבות אש בשבת צריך למחות בו מפני ששביתתו על אביו. דוחה הגמרא שמדובר על קטן שעושה על דעת אביו (לרצונו) וזה ודאי אסור.
רמב"ם[1], סמ"ג, תרומה וטור: אין בית דין מצווים להפריש קטן שאוכל נבילות.
⤶ רמב"ם (על פי הרב יוסף פאסי): אביו מצווה להפרישו בכל האיסורים, אלא שבאיסורי תורה, אם אביו לא גער בו צריך למחות באב, ובאיסורי דרבנן לא.
☜ שו"ע: אין בית דין מצווים להפריש קטן שאוכל נבילות, אבל אביו מצווה לגעור בו (באיסורי תורה).
⤶ היינו שבאיסורי תורה ממחים באב אם לא גער בבנו, אבל גם באיסורי דרבנן האב חייב לגעור בבנו (משנ"ב). והגר"א כתב שבאיסורי דרבנן לפעמים אין חובה להפריש את הקטן, אלא אף מותר לתת לו, כגון רחיצה וסיכה ביום כיפור.
הוא הדין בשאר איסורי תורה אין מצווים להפרישו. וכל זה בעושה עבור עצמו, אך בעושה עבור גדול צריך למחות בו כדלעיל בסימן שלד, כה (משנ"ב).
חייב האב לגעור בבניו אם שומע שהם מדברים לשון הרע או שקרים או קללות, וכן להפרישם ממחלוקות. ויש אומרים שמצוות חינוך מוטלת אף על האם (משנ"ב).
מצוות החינוך במצוות עשה תלויה בכל ילד לפי חריפותו, שמשעה שיודע עניין שבת או ציצית, צריך אביו לחנכו לזה. ובמצוות לא תעשה כל תינוק לפי הבנתו, היינו שכשאומרים לו שדבר זה אסור הוא מבין (משנ"ב).
אסור להאכיל בידיים אפילו תינוק קטן ביותר שאינו מבין. ואשת כהן מעוברת מותרת להכנס לבית שהטומאה בתוכו, אפילו שייתכן שתלד בו (או שנראה שודאי תלד) ואולי זה יהיה בן זכר (משנ"ב).
❖ איסור האכלה (והחיוב להפריש קטן בכל התורה)[עריכה]
הגמרא (יבמות קיד.) מנסה להוכיח משלוש מצוות שהתורה ציוותה להזהיר את הגדולים על הקטנים (אכילת שרצים ודם, ואיסור טומאה לכהנים), ובפשטות הכוונה שאסור לגדול לתת לקטן לעבור עליהם בעצמו. ודוחה הגמרא שכוונת התורה היא שלא נעביר את הקטנים בידיים, ולא שלא ניתן להם לעבור. הגמרא עושה צריכותא מדוע צריך שלושה ציווים שונים.
◄רמב"ם, רמב"ן וסמ"ג: אסור להאכיל קטנים איסורים, אבל אין שום ציווי להפריש את הקטנים בשום מצווה, אף לא בשלושת המצוות הללו (כפשט הגמרא).
◄נמוקי יוסף וטור (ביו"ד): בטומאה, אכילת שרצים ודם, יש ציווי להפריש את הקטנים (וכוונת הגמרא שבשלושת הציווים הללו צריך להפרישם, לעומת שאר התורה שאפילו אין ציווי להפרישם[2]).
☜ שו"ע: אסור להאכיל קטנים בידיים שום איסור, אפילו איסורי דרבנן[3]*.
אסור לומר לגוי להאכיל קטן, אף לא איסורי דרבנן. וכל שכן שאין לומר לקטן עצמו שיאכל איסור (אחרונים).
אם קטן צריך, מותר לומר לגוי לתת לו לאכול איסור (משנ"ב).
❖ קטן שלא הגיע לחינוך[עריכה]
◄ תוספות: בית דין לא מצווים להפריש קטן שאוכל נבלות דווקא כשלא הגיע לחינוך. אך כשהגיע לחינוך בית דין מצווים להפרישו, שכיוון שאביו מצווה לחנכו, כל שכן שאסור להאכילו איסורים.
◄רשב"א: מהגמרא משמע שאפילו קטן שהגיע לחינוך אין בית דין מצווים להפרישו (אך במצוות עשה מחויבים כבר מגיל קטן).
◄רמב"ם: קטן שהגיע לחינוך בית דין אינם מצווים להפרישו אבל אביו מצווה להפרישו כמו שחייב לחנכו במצוות עשה.
☜ רמ"א: יש אומרים שקטן שהגיע לחינוך בית דין צריך להפרישו (תוספות). ויש אומרים שרק האב חייב בחינוך ולא הבית דין (רמב"ם. וזו דעת השו"ע (משנ"ב)).
⤶ חיי אדם: באיסור תורה כל אדם מצווה להפרישו, ובאיסורי דרבנן רק האב מצווה.
❖ איסורי דרבנן[עריכה]
◄ר"ן: מותר להאכיל קטן איסורי דרבנן כל שזה לצרכו, אפילו בידיים.
☜ רעק"א: אפשר לסמוך עליו בשעת צורך (לעניין הבאת חומש וסידור לבית הכנסת בשבת (ביה"ל)).
◄רשב"א (בתשובה): מותר להאכיל קטן לצרכו, להלכה ולא למעשה.
◄רמב"ם: אסור להאכיל קטן איסורי דרבנן, ולא להרגילו בחילול שבת ומועד, גם באיסורי שבות.
☜ כך פוסק שו"ע.
היינו שאין להרגילו לחלל שבת כגון: 'הבא לי מפתח' וזה דרך רה"ר או אפילו כרמלית (משנ"ב).
❖ חזרה בתשובה על חטאי קטן[עריכה]
תרומת הדשן ☜ ורמ"א: קטן שעשה עבירות אינו צריך לעשות תשובה כשהגדיל, אבל טוב שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה וכפרה.
קטן שגנב או הזיק, ראוי לבית דין להכותו שלא ירגיל בזה, וכן בכל דבר שבין אדם לחברו, שלא תבוא תקלה על ידו (משנ"ב).
הקטן לא צריך לשלם אם הגניבה אינה בעין, אבל לפנים משורת הדין צריך לשלם (ט"ז, חיי אדם וגר"א). ואפילו בנזק שהוא גרמי בעלמא (שער הציון).
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ כך פסק בהלכות מאכלות אסורות. ומה שכתב בהלכות שבת שרק בשבות לא מצווה להפרישו, תמהו עליו הטור והמגיד משנה. והביא הבית יוסף בשם הרב יוסף פאסי שבאמת גם באיסורי תורה אין בי"ד מצווים. אלא שלעניין אביו של התינוק יש לו חיוב יותר ורק באיסורי דרבנן לא מצווה להפרישו. ועיין לקמן.
- ↑ בבית יוסף מאריך לבאר כיצד למד הטור את הגמרא.
- ↑ * ואם כן, כיצד מעשים שבכל יום שמאכילים קטנים מאכלים ללא ברכה, הרי אסור מדרבנן באכילה ללא ברכה. וצריך לומר שאין בזה ממש איסור אלא מצווה מדרבנן, ולכן לא הקפידו בזה עם קטנים (שו"ת חזון עובדיה (סימן כו)). כתבו האחרונים (מג"א בסימן רסט, ס"ק א, ועוד) שאיסור שאינו אסור מחמת עצמו אלא מחמת הזמן (כגון אכילה לפני קידוש וכדומה) אין איסור לתת לקטן.