פרשני:שולחן ערוך:יורה דעה שמא ה
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ה – מה נאסר על אונן[עריכה]
שמואל ב פרק יב פסוק כ[עריכה]
וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ, וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו, וַיָּבֹא בֵית ה', וַיִּשְׁתָּחוּ, וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁאַל, וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל.
מסכת שמחות פי"א הי"ד[עריכה]
אבל כל זמן שמת מוטל לפניו - אין ישן לא על גבי מטה ולא על גבי מטה כפויה.
- האם חלים דיני אבלות על אונן: (ב"י, פת"ש ס"ק כג)
רי"ץ גיאת ורמב"ם – לא חלים עליו דיני אבלות, כדוד המלך שרחץ וסך כשהיה אונן, ומותר בתשמיש המיטה.[1]
תוספות – לא חלים על אונן דיני אבלות, אך אונן אסור בבשר ויין ותשמיש המיטה.
רמב"ן – חלים על אונן דיני אבלות, חוץ מאיסור נעילת הסנדל, עטיפת הראש וכפיית המיטה.[2]
רבנו פרץ[3] – חלים על אונן כל דיני אבלות, חוץ מאיסור נעילת הסנדל, כדי שיוכל לעסוק בקבורה.
- ==== הכרעה: השו"ע כתב: "כל זמן שלא נקבר המת, אינו חולץ מנעל וסנדל, ואינו חייב בעטיפת הראש וכפיית המטה, אבל אסור לישב או לישן על גבי מטה, אפילו כפויה", ונחלקו האחרונים כמי סבר.[4] ====
- והרמ"א הוסיף: "וכל שכן שאסור בתשמיש המטה. וי"א: דאסור ברחיצה וסיכה ושמחה ושאלת שלום ותספורת ובמלאכה, אבל מותר לצאת מפתח ביתו" (וכתב החת"ס, שכן דעת השו"ע).
- וקיצוש"ע של הרב רצאבי (מנהג תימן, חלק תורה ומצוות עמ' שעט) כתב ע"פ שו"ת פעולת צדיק (לרב יחיא צאלח, ח"ג סי' רס): "אנן דקי"ל דאתרין אתריה דהרמב"ם הוא יש להקל" שלאונן לא חלים דיני אבלות.
מתוך הספר שירת הים - לפרטים
הערות שוליים[עריכה]
- ↑
מלשון הרמב"ם משמע שאונן מותר אף בתשמיש המיטה שכך כתב הרמב"ם (הלכות אבל פ"א הל' ב): "כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן" (וכן נראה שהבינו בדעתו הטור והב"י). אך מאידך במקום אחר כתב הרמב"ם (הלכות אבל פ"ד הל' ו) לגבי אונן בשבת: "וחייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מתשמיש המטה" משמע שסבר שאסור לאונן לשמש מיטתו.
ותירץ הב"ח (ס"ק ו) שכוונת הרמב"ם היא, שאין חובה לשמש מיטתו בשבת, אך אם רוצה מותר לו, וכפי שמותר לו ביום חול.
אך לענ"ד הבנת הב"ח קשה בלשון הרמב"ם. שאם כך, מדוע כתב הרמב"ם ע"פ הגמרא את דין תשמיש המיטה בשבת, הוא היה יכול לסתום ולא לדבר כלל על נושא זה, וממילא היינו לומדים שאם רוצה ישמש מיטתו ואם לא רוצה לא ישמש מיטתו, ומדוע הרמב"ם מדגיש זאת. וצ"ע.
- ↑
כתב הדרישה (ס"ק ו) שהאופנים ליישב כיצד דוד המלך רחץ וסך אחר שמת בנו, למרות שאסור לאונן לעשות זאת:
דוד רחץ אחר הקבורה, בסעודת ההבראה, וכפי שכתב הטור (בסימן שפא), שהיה מנהג לרחוץ האבלים בסעודת הבראה.
(הילד מת תוך 30 יום, שאינו בר קיימא, ולכן לא חלו בו דיני אבלות. – אך הדרישה דחה הסבר זה, שמשמע שודאי דוד התאבל).
התירו לדוד, משום שהיה מלך, לרחוץ ולסוך, משום שכתוב: "מלך ביפיו תחזינה עיניך".
- ↑
מלשון הטור נראה שדעתו היא כדעת הרמב"ן. וכן נראה שהבין החת"ס (הובא בפת"ש ס"ק כג).
- ↑
החת"ס (שו"ת סי' שכד, הובא בפת"ש ס"ק כג) הבין שדעת השו"ע היא כדעת רבנו פרץ (דהיינו כדעת הרמב"ן).
אך ערוה"ש (סע' כח) כתב שדעת השו"ע היא כרמב"ם, ודעת הרמ"א כדעת התוס', והי"א ברמ"א הוא דעת הרמב"ן, ושלא כפי שהבין החת"ס: "רבינו הב"י פוסק כהרמב"ם וסייעתו ורבינו הרמ"א בא להוסיף דאפילו לשיטה זו אסור בתשמיש המטה כדעת התוס' וי"א דאסור ברחיצה וכו' כלומר כדעת הרמב"ן והר"ף אלא שקיצרו בזה".