פרשני:שולחן ערוך:יורה דעה שמח ג
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ג – אדם שציווה שלא לקוברו[עריכה]
סנהדרין מו ע"ב[עריכה]
איבעיא להו: קבורה משום בזיונא הוא, או משום כפרה הוא? - למאי נפקא מינה? דאמר {על עצמו}: "לא בעינא דליקברוה לההוא גברא". אי אמרת משום בזיונא הוא - לא כל כמיניה {לא מתחשבים בדבריו "דבזיון הוא לקרוביו" (רש"י) וצריך לקוברו}. ואי אמרת משום כפרה הוא - הא אמר לא בעינא כפרה {ולכן לא צריך לקוברו}. מאי?... {הגמרא לא הכריעה}.
וכ"פ הרמב"ם (הל' זכיה ומתנה פרק יא הל' כד): "שכיב מרע שצוה ואמר "אל תקברוהו"... - אסור להניחו בלא קבורה".
- וכן כתב הרמב"ן (תורת האדם עמ' קיח, הובא בב"י) שאדם שציווה שלא לקוברו - קוברים אותו, מהסיבות הבאות:
א. הגמרא לא הכריעה, וכיוון שזה ספק דאורייתא קוברים אותו (משום בזיון קרוביו).
ב. כיוון שיש בזה בזיון לחיים שיהיה אדם לא קבור.
וכ"פ השו"ע: "אפילו מי שאין לו ממון שצוה ואמר: "אל תקברוהו" - אין שומעין לו {משום שיש בזה בזיון לחיים שקרוב שלהם לא נקבר (ש"ך ס"ק ו)}".
מתוך הספר שירת הים - לפרטים