פרשני:שולחן ערוך:יורה דעה שמט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:יורה דעה שמט ב

סעיף ב – נויי המת[עריכה]

שיער אדם שמת[עריכה]

ערכין ז ע"א-ע"ב[עריכה]

משנה: האשה שנהרגה {ע"י בית דין} – נהנין בשערה, בהמה שנהרגה {ע"י בית דין} – אסורה בהנאה.

גמרא: ואמאי {שערה של האשה שנהרגה מותר}, איסורי הנאה נינהו? אמר רב: באומרת תנו שערי לבתי. אילו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן לה? אמר רב: בפאה נכרית. טעמא דאמרה תנו, הא לא אמרה תנו - גופה הוא ומיתסר?...

אלא אמר רב נחמן: זו {אשה} מיתתה אוסרתה {ולכן שערה מותר, משום ש"שיער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות" (רש"י) / מדובר על שער שנתלש ממנה קודם שמתה ולכן הוא לא נאסר (רשב"א שו"ת ח"א סי' של)}, וזו {בהמה} גמר דינה אוסרתה {ולכן שיער בהמה אסור בהנאה}.

• האם שיער המת מותר בהנאה: (ב"י, דר"מ ס"ק א, ב"ח סע' ב, נקה"כ על השו"ע, פת"ש ס"ק ד)

• רמב"ם (הל' אבל פי"ד הל' כא)^[1], תוספות (ב"ק נד. ד"ה הוה) וסמ"ג – מותר בהנאה, מפני שהשיער אינו כגופו של המת, וכהבנת רב נחמן בגמרא.^[2]

• רמב"ן (הובא בפת"ש ס"ק ד), רשב"א (שו"ת ח"א סי' של) וטור – שיער אדם אסור בהנאה, אך פאה המחוברת לשיער - מותרת כשהמת ציוה שיתנוה, וכדעת רב, וכרב נחמן (לפי ההבנה שאין ביניהם מחלוקת), וספק דאורייתא לחומרא.

  • הכרעה: השו"ע פסק כרמב"ן וסיעתו: "נויי המת המחוברים בגופו, כגון פאה נכרית וכיוצא בה - אסורים כמו המת עצמו. במה דברים אמורים, בסתם, אבל אם ציוה שיתנו נוי גופו המחוברים בו לבנו או לבתו או לצורך דבר אחר - מותרים. אבל שערו ממש, אפילו אם צוה עליו, אסור בהנאה".
  • וכ"פ בעל התפארת ישראל^[3] (יכין משנה ערכין פ"א מ"ד הער' כ): "שערות המת ממש שנשארו מחוברין בו בשעת מיתה, אפילו אמר שיתנום לשום אדם, לדידן אסורים בהנאה מדאורייתא".
  • אך הש"ך (בנקה"כ) פסק כדעת הרמב"ם וסיעתו, ששיער המת מותר בהנאה.

שיער אדם קודם שיצא להיהרג[עריכה]

סנהדרין קיב ע"א[עריכה]

אמר רבא: תקבץ ושרפת כתיב {לגבי עיר הנדחת}, מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה, יצא זה {שיער} שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה.

• וכ"פ הרמ"א: "אשה שיוצאת ליהרג - נהנין בשערה, אף על פי שנגמר דינה, אין שערותיה נאסרים עד שתקטל".

שערות ושאר דברים המחוברים למת[עריכה]

• כתב הרמ"א: "ודווקא כשהם {נויי המת} קשורים בשערות גופן, אבל אינן קשורים – מותר".

• וכתב הב"ח (הובא בש"ך ס"ק ג) ששערות קלועות אף שאינן קשורות אסורות בהנאה, וההיתר הוא רק כשהן קשורות בסיכה וכדומה.

נטילת טבעת של המת[עריכה]

• כתב הרמ"א: "ולכן מותר ליטול טבעות שבידם של מתים, וכיוצא בזה".

• וכתב הבכור שור (הובא בפת"ש ס"ק ד) שתכשיטים שאינם כפאה ותותבות (שהם כעין גופו ממש ואסור להסירם) אף שקשורים במת – מותר להסירם.

שן תותבת[עריכה]

• כתב הפנים מאירות (הובא בפת"ש ס"ק ג) שיש לקבור שן תותבת עם המת, ואף אם היא מעצמות נבלה.

• וכתב החזו"ע (אבלות ח"א "דיני הנאה מהמת ותשמישיו" סע' ה, עמ' תעב): "שיניים תותבות של זהב, המחוברות והקבועות היטב בפיו של המת – אסורות בהנאה, כדין תשמישיו של המת. אבל שיניים תותבות שאינן קבועות בפה, אלא הן עשויות באופן שאפשר היה להוציאן ולהכניסן בידים – מותרות בהנאה".

קוצב לב שנמצא בגוף המת[עריכה]

• כתב הנשמת אברהם (יו"ד עמ' רס) ע"פ הגרשז"א (מנחת שלמה ח"ב סי' צו אות ג): "יש לראות את המכשיר הזה כמו מכונה קבועה תחת העור הפועלת על ידי חשמל, אשר בודאי אין להשוותה לדבר שהוא נוי לגוף, אלא יותר יש לה דמיון למכונת הנשמה שהיא מחוברת לגוף ממש... הילכך לאחר שהקוצב חדל להיות שימושי, הרי זה ממש גוף זר דלא חשיב כלל כטפל לגוף. ומסתמא ניחא לו לנפטר שיוציאו את המכונה הזרה מגופו, ובפרט לעזור בה לחולים אחרים".

• וכ"פ החזו"ע (אבלות ח"א "דיני הנאה מהמת ותשמישיו" סע' ג, עמ' תנט): "קוצב לב שהושתל על ידי הרופאים לחולי לב, אחר שמת החולה - מותר להוציא את קוצב הלב מגופו כדי שישתמשו בו לחולה אחר". וכ"פ שו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' קפט).

• ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק יד סי' פג) כתב: "נראה שיש לסדר שבעת שמשתילין לחולה קוצב לב להחתימו אז על כתב התחייבות שמקבל אותו מהבית חולים בהשאלה לכל ימי חייו וכי מצווה שלאחר מותו יוציאו אותו בחזרה מגופו ולהחזירו לבית החולים... במקרה של חולה שלא יהא מוכן לחתום כנזכר... - אפשר להשתיל בסתם כפי הנהוג... כל האמור בדברינו בזה הוא רק כשחוות הדעת הרפואית תקבע שע"פ רוב יועיל קוצב הלב הזה לחולה אחר".

נטילת איברים לאחר המוות[עריכה]

• בשו"ת אגרות משה כתב (יו"ד ח"ב סי' קמו): "המוח והלב הם אלו הנותנים חיות להאדם... אסור לעשות כמו שהתחילו איזה רופאים {להוציא לב מאדם שהפסיק לנשום} דהוא רציחה ממש". ועוד כתב (יו"ד ח"א סי' רכט) שמכל מקום מותר ליהנות מאיברים של גוי: "מותר מת עכו"ם בהנאה כרוב הראשונים וכהש"ך והגר"א וכמפורש בירושלמי".

• ובשו"ת שיח נחום^[4] (יו"ד סי' עט) כתב: "כיום ההגדרה המקובלת היא שלב המוות המוחי, דהיינו כאשר גזע המוח מפסיק לפעול. משלב זה ואילך מותר להשתמש באיבריו של הנפטר לצורך השתלה באדם אחר והצלתו".^[5]

בעניין שימוש בארון שהובא בו מת – עיין שסג סע' ו עמ' 145.[עריכה]

מתוך הספר שירת הים - לפרטים

הערות שוליים[עריכה]