פרשני:שולחן ערוך:יורה דעה שצז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:יורה דעה שצז א

סעיף א – אבלות על פי עד אחד[עריכה]

בכורות לו ע"א[עריכה]

כל מילתא דעבידא לאיגלויי - לא משקרי בה אינשי!

מועד קטן כ ע"א-ע"ב[עריכה]

רב, בר אחוה דרבי חייא, דהוא בר אחתיה דרבי חייא. כי סליק להתם {עלה מבבל לארץ ישראל}, אמר ליה {ר' חייא}: אבא קיים {האם אביך (אייבו) שהיה אחיו של ר' חייא מצד אביו חי}? - אמר ליה: אימא קיימת {עד שאתה שואלני על אבי שאל על אימי (אחותו של ר' חייא מצד אימו)}!? אמר ליה: אימא קיימת? - אמר ליה: אבא קיים!? אמר ליה לשמעיה: חלוץ לי מנעלי, והולך אחרי כלי לבית המרחץ {משמע שמתאבלים על פי עדות של אדם אחד}...

• על איזו עדות ניתן לסמוך בשביל להתאבל על מת: (מהר"ם הלכות שמחות סי' קכ, טור, ב"י, דר"מ ס"ק א, ט"ז ס"ק א)

• ראבי"ה – אפילו נוכרי אחד שמתכוון להעיד, ניתן לסמוך על עדותו, ואפילו להחמיר בענייני אבלות.

• רמב"ן ומהר"ם – מותר להתאבל על פי עדות של יהודי אחד אף שהוא עד מפי עד, וכן ע"פ גוי המסיח לפי תומו.

• או"ז – נוכרי המסל"ת אינו נאמן להחמיר בדיני אבלות, משום שהלכה כמיקל באבל, אך נאמן להקל.

• רבינו ישעיה – נוכרי אינו נאמן כלל אפילו כשמסל"ת, בין להקל ובין להחמיר, אלא במסל"ת לעדות אשה בלבד.

• (מהר"ם בהוה אמינא (ע"פ הטור)^[1] – אסור להתאבל אם אין עדות ודאית של שני עדים יהודים כשרים).

  • הכרעה: השו"ע פסק כרמב"ן: "מתאבלין על פי עד אחד, ועד מפי עד, ונוכרי מסיח לפי תומו".

  
  

• סיכום הדעות בטבלה:

• כתב רע"א (ד"ה ונוכרי מסל"ת) שמונים למת את ימי אבלותו מהיום שהגוי הסיח לפי תומו בפני ישראל (ודווקא כאשר עוד לא התחילו למנות מחמת שהתיאשו מלבקשו).

אדם שמסופק מתי מת קרובו[עריכה]

• אדם ששמע שמת לו מת, ואינו יודע אם השמועה היא בתוך השלושים או אחר השלושים: (ש"ך ס"ק א, פת"ש ס"ק א)

• מהר"י בן לב וב"ח– צריך להתאבל, שמעמידים את המת בחזקת שמת בל' יום האחרונים. אך אם מוסר השמועה הוא ת"ח, לא מתאבל, שאם זה הייתה שמועה קרובה, מסתמא הוא היה כותב את תאריך הפטירה.

• ט"ז (ס"ק ב) – אינו צריך להתאבל שאין סיבה להעמיד שמת דווקא ב-ל' יום האחרונים. ועוד שמקלים באבלות.

  • הכרעה: נקה"כ האריך לדחות את דברי הט"ז, ופסק שצריך להתאבל. וכ"פ שו"ת יריעות האוהל (סי' לח), הרדב"ז (שו"ת החדשות סי' סב), ושו"ת יד אליהו (סי' מד) וספר בכור שור (חידושים מו"ק כ:).

נודע לו שהיה צריך להתאבל[עריכה]

• אם הסתפק מתי מת קרובו, ולא התאבל, ואח"כ נודע לו שהיה צריך להתאבל: (ש"ך ס"ק א, ט"ז סס"ק ב, נקה"כ)

• ש"ך (בדפוס הראשון) – מתאבל.

• ט"ז – אינו מתאבל. כיוון שעברו כבר ל', אינו צריך להשלים אבלותו.

  • הכרעה: כתב נקה"כ, שהייתה טעות דפוס, וטעו בדבריו, ויש לפסוק כט"ז, שאינו מתאבל אחר ל'.

כתבו לו שמת אביו "זה שמונה ימים"[עריכה]

• כתב שו"ת בית אפרים (יו"ד סי' עז, הובא בפת"ש ס"ק א) שנשאל אודות אחד שקיבל מכתב שכתבו לו שמת אביו "זה שמונה ימים" והסתפק האם הכוונה שכבר עברו ח' ימים קודם הכתיבה או שהכוונה כי ביום הכתיבה הוא היום השמיני, והנפק"מ היא האם יום קבלת המכתב היה קודם ל' יום והוי שמועה קרובה. והכריע שהוי שמועה רחוקה שהכוונה שכבר עברו ח' ימים, כדכתיב: "זה לי עשרים שנה בביתך", וכן "כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ". ע"ש.

מתוך הספר שירת הים - לפרטים

הערות שוליים[עריכה]