פרשני:שולחן ערוך:יורה דעה תב יב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:יורה דעה תב יב

סעיף יב – הודעת הפטירה[עריכה]

• כתב השו"ע ע"פ הראשונים: "מי שמת לו מת ולא נודע לו - אינו חובה שיאמרו לו; ואפילו באביו ואמו; ועל זה נאמר: מוציא דבה הוא כסיל. ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין וכל שמחה, כיון שאינו יודע. מיהו אם שואל עליו, אין לו לשקר ולומר: חי הוא, שנאמר: מדבר שקר תרחק".

• וכתב הרמ"א ע"פ מהר"י וייל: "ומכל מקום בבנים זכרים - נהגו להודיע, כדי שיאמרו קדיש. אבל בבנות, אין מנהג כלל להודיעם". וכ"פ גשר החיים (ח"א פי"ט סע' ד אות יא) והוסיף: "על שאר קרובים - אין צריך להודיע".

הודעה לקרובים שמת קרובם[עריכה]

• כתב הט"ז (ס"ק ח) שצריך להודיע לקרובים שמת קרובם בלשון המשתמעת לשני פנים, כפי שאמר רב לר' חייא.

• וכתב החמודי דניאל (הובא בפת"ש ס"ק א) שאם הגיע אחיו בתוך השלושים, ולא רוצה שאחיו ידע שמתה אחותם, יכול ללבוש בגדי שבת (למנהגם שנהגו שלא ללבוש בגדי שבת כל שלושים יום).

• וכתב הפנים מאירות (ח"ב סי' קצא, הובא בפת"ש ס"ק ב) שבמועד ובפורים אין להודיע לאדם על מיתת קרובו, משום מניעת שמחת יו"ט ופורים.

• וכתב הנשמת אדם, שבית חולים יכול להודיע לקרובים על מתם שנפטר. ונראה שהכל לפי הזמן והעניין.

תענית ביום מיתת הוריו[עריכה]

• כתב הרמ"א ע"פ הכל-בו בשם המהר"ם, מהרי"ו ומהרא"י: "מצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו^[1], ומתענין יום המיתה ולא יום הקבורה, אם לא מי שהיה {נוכח} אצל הקבורה ולא אצל המיתה".

יום השנה בסיום י"ב חודש[עריכה]

• כתב המרדכי (מו"ק סי' תתצג, הובא בדר"מ ס"ק א): "גזירת שנים עשר חודש הוי טעמא משום דמשפט רשעים בגיהנום הוי שנים עשר חודש. ואפילו אם הוא רשע כבר קיבל דינו בשנים עשר חודש שעברו מיום הקבורה ושוב אין מתאבל עליהם אלא שעה אחת כדין שמועה רחוקה, דמיום הקבורה מונין שנים עשר חודש לאב ולאם".

• מתי חל יום השנה בשנה הראשונה שמתו הוריו: (ב"י סי' תג סע' י, ט"ז ס"ק ט, נקה"כ, ש"ך ס"ק י, פת"ש ס"ק ג)

• רמ"א – מתענים ביום המיתה, חוץ ממי שהיה בשעת הקבורה ולא בשעת המיתה שמתענה ביום הקבורה.

• ט"ז – תמיד מתענים ביום המיתה, ולא ביום הקבורה.^[2]

• משאת בנימין – בשנה הראשונה מתענים ביום הקבורה, כדי שתושלם אבלות של שנה שלמה.

• ש"ך – אם יום הקבורה רחוק ג' או ד' ימים מיום המיתה - מתענים בשנה הראשונה ביום הקבורה, אבל אם הוא רחוק יום או יומיים - מתענים ביום המיתה.^[3]-[4]

  • הכרעה: החזו"ע פסק (אבלות ח"ג הל' ד עמ' ר) כדעת הט"ז שנכון לעשות יום היארציי"ט ביום המיתה אף בשנה הראשונה. ומ"מ הנוהגים לעשותו בשנה הראשונה ביום הקבורה יש להם על מה שיסמוכו.
  • וכ"פ הפני ברוך ע"פ המשנ"ב (סי' תקסח ס"ק מד): "יום היארציי"ט הוא ביום המיתה, ולא ביום הקבורה, ואפי' בשנה הראשונה. וי"א דאם יום הקבורה רחוק מיום המיתה ג' או ד' ימים או יותר – קובעים בשנה הראשונה היארציי"ט ביום הקבורה, ובשאר שנים ביום המיתה, אבל אם נקבר ביום שלאחריו יש לקבוע אף בשנה הראשונה ביום המיתה".

עוד מדיני יום השנה[עריכה]

• כתב מהרי"ק^[5] (הובא בב"י סי' תג סע' י) שאם חל התענית בשבת או יו"ט - ידחה את התענית, כפי שדוחים את צום גדליה.

• אולם הרמ"א פסק: "ואם אירע יום זה ביום שאין אומרים בו תחנון – אין מתענין כלל".

• עוד כתב הרמ"א: "ועיין לעיל סימן שצ"א, שאין לאכול בסעודה בליל יום שמת בו אב ואם".

• עוד כתב הרמ"א: "ואם חל תענית זה בערב שבת, דינו כשאר תענית", שמתענה עד שחוזר מבית הכנסת, ולא עד צאת הכוכבים. ולדעת השו"ע מתענה עד צאה"כ, אא"כ פירש בשעת קבלת התענית עד שיצאו מביהכ"נ.

• עוד כתב הרמ"א: "מיהו אם בפעם ראשון השלים {התענית}, ינהוג כן כל ימיו".^[6]

• כתב החזו"ע (אבלות ח"ג הל' ב עמ' קצו) שבמשך י"ב חודש לפטירת אביו או רבו, כשמזכיר דבר שמועה או הלכה מפיהם, אחר הזכרת שמו יאמר "הריני כפרת משכבו". ואחר י"ב חודש אומר: "זכרונו לברכה לחיי העולם הבא". והוסיף בהערה (שם הערה ב), שאף כשכותב שם אביו או רבו יש לו לכתוב הריני כפרת משכבו.

• ועוד כתב בהערה (שם הערה ב), שכתוב בספר "בתי כנסיות" ע"פ "גליון הכנה"ג" שאם מזכיר שם אביו או רבו בימים נוראים (רה"ש או ביו"כ), אף אחר י"ב חודש - צריך לומר "הרני כפרת משכבו" כיון שספרי החיים והמתים פתוחים לפניו. ובספר "מועד לכל חי" הוסיף שיש לומר כן אף ביום היארציי"ט.

יום השנה בשנה מעוברת[עריכה]

נדרים סג ע"א[עריכה]

דתניא: אדר הראשון כותב אדר הראשון, אדר שני כותב אדר סתם דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אדר הראשון - כותב סתם, אדר שני - כותב תיניין.

• אדם שמת קרובו בחודש אדר, באיזה מחודשי אדר מתענה: אדר א' או אדר ב': (ב"י סי' תג סע' י)

• תשב"ץ – אדר ב', שהרמב"ם פסק בברייתא כדעת ר' מאיר.

• תרוה"ד (סי' רצד) – אדר א', שהרא"ש (נדרים פ"ח סי' ב) פסק כדעת ר' יהודה. אא"כ מת באדר ב' - יתענה באדר ב'.

• מהר"י וייל בשם מהרי"ל – יש להתענות בשני האדרים.

  • הכרעה: השו"ע (או"ח סי' תקסח סע' ז) פסק כדעת התשב"ץ: "כשאירע יום שמת אביו או אמו באדר, והשנה מעוברת - יתענה באדר ב'". וכ"פ החזו"ע (ח"ג הל' יז עמ' רכט).
  • אך הרמ"א (כאן) כתב כדעת תרוה"ד: "ואם מתו באדר ונתעברה השנה, העיקר להתענות באדר הראשון, אע"פ שיש חולקין, כך הוא עיקר. ואם מתו בשנת העיבור באדר השני, מתענה גם כן בעיבור באדר השני. ועיין באורח חיים סימן תקסח סעיף ז'". שם כתב הרמ"א ע"פ מהר"י וייל שיש מחמירים להתענות בשתיהן, וכ"פ שם הגר"א והש"ך כאן.
  • וכ"כ המשנ"ב (סי' תקסח ס"ק מב) שהנכון שיתענה בשני האדרים, הוסיף: "אכן אם קשה לו להתענות בשניהם נראה שטוב יותר שיברור לו יום ראשון דכן הוא המנהג".

• עוד כתב בשער הציון (סי' תקסח ס"ק לח) ע"פ החיי אדם: "אם אינו יודע אם מת אביו באדר ראשון או בשני - יתענה בשני, חדא, שהרי מוקמינן האדם על חזקתו ואמרינן חי היה, ועוד, שהרי יש אומרים שלעולם מתענין בשני".

מתוך הספר שירת הים - לפרטים

הערות שוליים[עריכה]