צופר הנעמתי

צופר הנעמתי היה אחד משלושת רעיו של איוב, שבאו לנחם איתו והתווכחו איתו על קיום ההשגחה ומציאות שכר ועונש, כמסופר בספר איוב. ראב"ע^[1] כותב שלא נודע האם הכינוי "הנעמתי" רומז לעם או למשפחה.

הסיפור בספר איוב[עריכה]

רקע[עריכה]

בתחילת הספר מסופר סיפורו של איוב: הוא היה צדיק, עשיר ומרובה בילדים, ובזמן קצר מאוד איבד את רכושו ואת בניו, ואף לקה בשחין. בספר מתוארת הסיבה: השטן טען שהוא צדיק רק כי הוא עשיר וטוב לו, והקב"ה נתן לשטן רשות לפגוע באיוב, כדי לנסות אותו.

שלושת רעיו של איוב - אליפז התימני, בלדד השוחי וצופר הנעמתי שמעו על אסונותיו, ובאו לנחם אותו. בגמרא^[2] מובא מדרש על חבריו: "בין כל אחד ואחד שלש מאות פרסי [פרסאות]. מנא הוו ידעי? איכא דאמרי: כלילא הוה להו, ואיכא דאמרי: אילני הוה להו, וכיון דכמשי הוו ידעי [ומאיפה ידעו שהוא סובל? יש אומרים שהיו להם כתרים, שכאשר אחד מהם היה סובל היו משנים את צורתם, ויש אומרים שהיו להם אילנות, וכשהיה אחד מהם קמל, ידעו שאחד מהם סובל]. אמר רבא, היינו דאמרי אינשי: או חברא כחברי דאיוב או מיתותא [הוא מה שאומרים אנשים: או חברים כחבריו של איוב, או מוות]. לאחר שהרעים ישבו אצל איוב שבעה ימים בלי לדבר, פתח איוב את פיו, וקילל את היום בו נולד.

טענות צופר בויכוח בין איוב לרעיו[עריכה]

בלדד היה השלישי בחשיבותו מבין הרעים, ולכן דיבר אחרון בשני הסבבים בהם השתתף.

בסיבוב הראשון, טענו הרעים שיש שכר ועונש: אליפז, הראשון בחשיבותו ובסדר הדיבור, אמר שאם איוב מתייסר, כנראה שעליו לשוב בתשובה, ואיוב השיב לו שהוא צדיק, ונענש על לא-עוול בכפו. בלדד ענה ש-ה' לא מעניש צדיקים, ואם איוב נענש, אבל ימשיך לדבוק בדרכי ה' - בסופו של דבר ייטיב לו ה' מאוד. איוב ענה שזה לא נכון, ו-ה' לא מיטיב או מרע לפי מעשים, אלא מכלה תם ורשע. צופר, בתורו, אמר שתפקידנו הוא לקיים מצוות, אבל אנחנו לא יכולים להבין באמת את דרכי ה' וחשבונותיו^[3]. איוב ענה לו, שהוא חכם בדיוק כמו רעיו, ויודע את דבריהם - אך כעת הוא נוכח שהמציאות לא הגיונית, ושאין שכר ועונש.

אז התחיל סיבוב נוסף של ויכוחים: בו נידונה שאלת "רשע וטוב לו". טענה זו, היא כבר רמז לכך שיש באיוב עוון מסוים, ובגללו הוא נענש. אליפז טען שאין דבר כזה, וכך ניסה להכיח שיש שכר ועונש - אך איוב לא קיבל את טענתו, וטען שיש רשעים רבים שטוב להם. בלדד, בתורו, האריך בתאור סבלם של הרשעים, שגם אם באופן זמני מצליחים, בטווח הארוך הם יפלו ויענשו. איוב לא ענה לו, אלא תאר את יסוריו, ומהם ראיה לחוסר הצדק. לאחר מכן דיבר צופר, ותיאר את יסוריהם הרבים של הרשעים, ואיוב השיב לו שדבריו הם הבל, והאריך מנגד בתיאור הצלחתם ושמחתם של הרשעים.

בפעם השלישית, האשים אליפז את איוב בחטאים רבים, וטען שבגללם הוא נענש, ואיוב הכחיש את טענותיו של אליפז, והאשים את הקב"ה שהוא מיטיב לרשעים ומרע לצדיקים, ולא מנהיג את עולמו בצדק. בלדד השיב שאדם לא יכול להבין את מעשי ה', כי ה' גבוה ולאדם אין הבנה בשיקוליו ובמעשיו, ואיוב ענה לו שהוא יודע את גדולת ה', ודברי בלדד לא הועילו לו כלל - והאריך בתאור גדולת הקב"ה, ובתאור כאביו וייסוריו. צופר לא דיבר בסיבוב זה.

לאחר מכן, התערב בויכוח אליהוא בן ברכאל הבוזי, שכעס על איוב שחשב שהוא יותר צודק מא-לקים - ועל רעיו שהרשיעו אותו כי הם לא מצאו תשובות לטענותיו. בסוף הספר, דיבר הקב"ה אל איוב, ואמר לאיוב שאין לאדם יכולת להבין את הדרך בה מנהיג ה' את עולמו - ואז חזר איוב בתשובה. לאחר מכן, התגלה הקב"ה לאליפז, ואמר לו שהוא כועס עליו ועל רעיו, "כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב", וציוה עליו לבוא עם חבריו אל איוב, להקריב שבעה פרים ושבעה אילים, ולבקש מאיוב שיתפלל עליהם ש-ה' יסלח להם - או שתבוא עליהם רעה. לאחר שהסכים איוב להתפלל על רעיו, העשיר אותו ה' כפליים מעשרו הראשון, ואף נולדו לו ילדים כמספר הילדים הראשונים שהיו לו.

שיטת צופר[עריכה]

ישנה מחלוקת פרשנים, האם לרעים יש טענות דומות זו לזו, או שיש לכל אחד שיטה משלו. עפ"י הרמב"ם, שמחלק בין שיטות הרעים, דעת צופר היא, שאין לנו שום הבנה והשגה בדרכי הנהגת ה' את עולמו אך הרמב"ם לא מקבל את השיטה הזאת, ומייחס אותה לטענת כת מסוימת.^[4].

בניגוד לאליפז ובלדד, שמנמקים את דבריהם בהוכחות כנבואה ומסורת, צופר אינו מנמק את שיטתו, אלא פשוט אומר שכך העולם מתנהל.

הערות שוליים[עריכה]