צרת ערווה

צרת ערווה היא הלכה בהלכות יבום, שכאשר יבמה נופלת ליבום ועימה נופלת ליבום אשה נוספת של אותו בעל שמת, שהיא ערווה לגבי היבם, יבמה כזו אסורה ליבום.

מקור הדין[עריכה]

מקור הדין הוא מהפסוק "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערוותה עליה בחייה". חכמים מקישים את הפסוק בו נאמר "לצרור" בפרשת העריות, לפסוק האומר את דין היבום "יבמה יבוא עליה", ומכיון שבשניהם נאמרה המילה "עליה", על פי כלל הגזירה שווה, נדרש כי הכוונה במילה "לצרור" היא לאסור צרת ערווה במקום יבום.

לפי דעתו של רבי יהודה הנשיא‏^[1], הלימוד נלמד האות ה' המיותרת לכאורה במילה "ולקחה", הכתובה בפרשת יבום. מכיון שהיה ניתן ליכתב בפסוק "ולקח" וכתוב "ולקחה", דורש רבי יהודה הנשיא שמותר לו ליקח את האשה ולייבמה דווקא אם הוא יכול ליקח ולייבם עם צרתה, אך במקרה שצרתה אסורה, גם היא אסורה עליו לייבמה.

גדר האיסור[עריכה]

נחלקו הראשונים בגדר איסור זה. יש שסוברים כי האיסור הוא כאשת אח שיש לה בנים, מכיון שההיתר לאשת אח להנשא ליבם - שהוא אח המת, הוא רק כאשר ישנה מצוות יבום, ומכיון שכאן הפקיעה התורה את דין היבום, חוזר האיסור על היבמה ככל אשת אח, שאסורה באיסור חמור לינשא לאח‏^[2] ויש המסבירים כי האיסור הוא איסור חדש של צרת ערווה, ואינו כלול באיסור אשת אח‏^[3] לדיעה זו סמוכין בלשון הגמרא, השואלת לאחר שנלמדת הגזירה שווה מצמד המילים "עליה", "אזהרה שמענו עונש מנין", שאלה מפתיעה לפי שיטת רש"י, שסובר שמדובר באיסור הרגיל של אשת אח, ולפי דיעה זו של הראשונים מובן כי אכן אין מדובר באיסור הרגי של אשת אח, אלא באיסור מיוחד של צרת ערווה, שעליה שואלת הגמרא "עונש מנין", והלימוד הוא מהכרת המובא בסוף פרשת העריות.

צרת ערווה כערווה[עריכה]

הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, סובר כי האיסור של צרת ערווה מחיל על הצרה את האיסור הקיים על הערווה; אם הערווה היא למשל בתו של היבם, חל על הצרה אותו איסור של הערווה.

"יסוד הדין של צרת ערווה אינו רק דין פטור בלבד, דערווה פוטרת עצמה ואת צרתה מן החליצה ומן היבום, רק יסוד ועיקר דינו הוא דין איסור, דהערווה אוסרת להצרה במקום מצווה ומשויא לה לערווה דכוותה, וכדילפינן לה לעיקר הדין דצרת ערווה מקרא דלצרור דכתיב בפרשת עריות, אם כן יסוד הדין בזה הוא דין איסור, אם כן יסוד הדין בזה הוא דין איסור דצרת ערווה כערווה."

לפי חידוש זה, מחדש הגרי"ז כי אין די בכך שהערווה אסורה ליבום כדי לאסור את צרתה, אלא צריך שיהא עליה את דיני הערווה ממש כדי שתחשב צרת ערווה; אילו האיסור לייבם היה עובר על צרתה, די היה בכך שהוא אסורה להתייבם מחמת איסור מסוים, גם אם עדיין לא חל עליה האיסור. החילוק למעשה הוא כגון באשת אח שנהיתה אחות אשתו שאין האיסור השני חל עליה במציאות מכיון שאין איסור חל על איסור‏^[4], אך מכיון שאם יפקע ממנה איסור אשת אח יחול עליה איסור אחות אשה ולא תוכל להתייבם, אין איסור האשת אח נפקע. נמצא שהדבר האוסר אותה להתייבם הוא איסור אחות אשה‏^[5] אבל למעשה אין עליה ידני אחות אשה, ולפי חידושו של הגרי"ז שצרת ערווה כערווה, אין בכוחה לאסור את צרתה.

דין זה של צרת ערווה כערווה, תקף דווקא אם מקור הדין הוא מ"לצרור" ו"עליה", אך לפי השיטה של רבי יהודה הנשיא שהלימוד הוא מ"ולקחה", אין גדר האיסור שצרת הערווה היא כמו הערווה עצמה, אלא כאשר אסור לו לקחת ולישא אשה מסוימת מפאת איסור מסוים, גם אם היא לא נחשבת עדיין לערווה, אסור לו לקחת את צרתה‏^[6].

העונש[עריכה]

האיסור על עבירה זו היא כרת, מכיון שהפסוק נאמר בפרשת עריות, שם יש עונש כללי "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האל ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה".

הערות שוליים