קשיא
|
קשה. ביטוי תלמודי שמשמעו: הקושיה קיימת ולא ניתרצה, הקושיה נשארה ללא תירוץ. במילת "קשיא" אין משום דיחוי לדבריו של החכם אלא רק קביעה של קושי שיש בשיטתו או שבאותה שעה ובאותו משא ומתן בבית המדרש לא מצאו תשובה מתאימה לקושיה. בראשונים מובאת מסורת, שכל מקום שאמרו בגמרא "תיובתא דפלוני תיובתא" - בטלה דעתו של פלוני, אבל במקום שהדיון נגמר ב"קשיא" - לא בטלה הדעה. לעומתם יש שסוברים, כי אין הבדל בין הסיום "תיובתא" לבין הסיום "קשיא", אלא שמשתמשים ב"תיובתא" במקום שהקושיה היא ממשנה או מברייתא, וב"קשיא" במקום שהקושיא היא מדברי אמוראים. "קשיא דפלוני אדפלוני" - קשה משל פלוני על של פלוני, יש סתירה בדברי פלוני כי במקום אחד הוא אומר כך ובמקום אחר הוא אומר ההפך. "קשיין אהדדי" - השמועות או המשניות סותרות זו את זו. "קשו קראי אהדדי וקשיא נמי מתניתין אהדדי" - יש כאן קושיה מכתוב על כתוב וממשנה על משנה. "קשיא הלכתא אהלכתא" - יש כאן קושיה מהלכה על הלכה, מצד אחד הלכה כפלוני ומצד שני הלכה כאלמוני החולק על פלוני, הא כיצד? "קשיא רישא אסיפא" - יש סתירה בין ראשית המשנה וסופה. כגון כאשר ההתחלה מתאימה לשיטת חכם אחד, והסוף - לשיטת החכם החולק.