ראשונים כמלאכים
|
|
ביטוי זה הוא קיצור של מימרא מדברי הגמרא במסכת שבת דף קיב, ב, העוסקת בפער בין גדולי האומה לבין דורות שאחריהם: "אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים[1] אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים". תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיב, ב. מימרא זו משקפת את היחס שעובר במסורת של תורה שבעל פה, בהבנת המקום הרוחני המופלא של גדולי ישראל, מחד, ואת הפער העצום בין דורות אחרונים לדורות ראשונים.
עיקרון 'ראשונים כמלאכים' בחז"ל[עריכה]
- תלמוד בבלי מסכת יומא דף ט/ב: "אמר רבי יוחנן טובה צפורנן של ראשונים, מכריסו של אחרונים".
- ספר בניהו בן יהוידע על יומא דף ט/ב: "טובה צפרנן של ראשנים מכריסן של אחרונים. נראה לי בס"ד נקיט הדמיון בצפורן וכרס כי האדם כשאוכל בידו כל המאכל יורד לכרס אך ישאר מעט תחת הצפורן לזה אמר טובה צפרנן וכו' רצונו לומר לא יבא שיעור חכמה של אחרונים אפילו כשיעור מעט המאכל הטמון תחת הצפורן לגבי מאכל שיש בכרס".
- רש"י על בראשית פרק כד פסוק מב: "אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה".
- זהר חדש מדרש רות מאמר מי הוא אליהו: "רבי נתן שאל ליה לרבי יוסי חנינא יומא חד, וא"ל, אליהו הוה ליה ברא, או לאו. א"ל, מילתא אחרא הוה ביה, וכתיב, אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו. מאי אל תרעו - אל תעשו עצמיכם רעים וחבירם לנביאי. והקב"ה בחר בהם, והבדילם מישראל לעבודתו, והכניסם בהיכלו. ק"ו, מי שהוא מלאך בשמים, אתה שואל עליו".
- רמב"ן על בראשית פרק יב פסוק ו: "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו".
- תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קב/ב: " רב אשי אוקי אשלשה מלכים אמר למחר נפתח בחברין. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן �היכא בעית למישרא המוציא אמר ליה לא ידענא אמר ליה מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן אמר ליה אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא אמר ליה מהיכא דקרים בישולא אמר ליה מאחר דחכימתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לעבודת כוכבים אמר ליה אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי".
מדרשים המייחסים השלכות גבוהות מאד למעשי האבות[עריכה]
- מדרש רבה בראשית פרשה מח פסקה י: ...ר"א בשם ר' סימאי אמר אמר הקב"ה לאברהם אתה אמרת יקח נא מעט מים חייך שאני פורע לבניך במדבר וביישוב ולע"ל. הה"ד (במדבר כא) אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה הרי במדבר בארץ כנען מנין (דברים ח) ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר לע"ל מנין ת"ל (זכריה יד) ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם. אתה אמרת ורחצו רגליכם חייך שאני פורע לבניך במדבר וביישוב ולע"ל במדבר מנין שנאמר (יחזקאל טז) וארחצך במים בישוב מנין שנאמר (ישעיה א) רחצו הזכו לע"ל מנין שנאמר (שם ד) אם רחץ ה' את צואת בנות ציון אתה אמרת והשענו תחת העץ חייך שאני פורע לבניך וכו' (תהלים קה) פרש ענן למסך הרי במדבר בארץ מנין (ויקרא כג) בסוכות תשבו שבעת ימים לע"ל מנין שנא' (ישעיה ד) וסוכה תהיה לצל יומם מחורב. אתה אמרת ואקחה פת לחם חייך שאני פורע לבניך במדבר וביישוב ולעתיד לבוא (שמות טז) ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים הרי במדבר בארץ מנין שנ' (דברים ח) ארץ חטה ושעורה לע"ל מנין (תהלי' עב) יהי פסת בר בארץ. כך כתיב ואל הבקר רץ אברהם חייך שאני פורע לבניך במדבר וביישוב ולעתיד לבוא (במדבר יא) ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים הרי כמדבר בארץ מנין (שם לב) ומקנה רב היה לבני ראובן לע"ל מנין שנא' (ישעיה ז) והיה ביום ההוא יחיה איש וגו'. כך כתיב והוא עומד עליהם חייך שאני פורע לבניך במדבר וביישוב ולעתיד לבוא (שמות יג) וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך הרי במדבר בארץ מנין שנאמר (תהלים פב) א-לוהים נצב בעדת אל לע"ל מנין שנאמר (מיכה ב) עלה הפורץ לפניהם:
- מדרש רבה ויקרא פרשה כט פסקה ז: "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני אם אתם מבקשים לזכות לפני בדין ביום הזה תהיו מזכירין זכות אבות ואתם זוכין לפני בדין באחד זה אברהם שנאמר אחד היה אברהם זכרון תרועה זה יצחק שנא' (בראשית כב) וירא והנה איל מקרא קודש זה יעקב שנאמר (ישעיה מח) שמע אלי יעקב וישראל מקוראי ואימתי תהיו מזכירין זכות אבות ואתם זוכין לפני בדין בחדש השביעי".
- מדרש רבה במדבר פרשה ד פסקה א: "(א) ויאמר ה' אל משה פקוד כל בכור זכר בבני ישראל וגו' הה"ד (ישעיה מג) מאשר יקרת בעיני נכבדת וגו' אמר הקב"ה ליעקב יעקב הרבה את יקר בעיני שכביכול קבעתי איקונים שלך בכסאי ובשמך המלאכים מקלסין אותי ואומרים (תהלים מא) ברוך ה' אלהי ישראל מהעולם ועד העולם הוי מאשר יקרת בעיני נכבדת וגו'".
- רש"י יחזקאל פרק א פסוק ה: " (ה) ומתוכה - של אות' האש ראיתי כעין חשמל הנראה מתוך האש ולא נודע מהו ומדרש שדרשו בו רבותינו חיות אש ממללות אינו מיושב על הענין. דמות אדם להנה - יש לתמוה שהרי אף דמות שור ואריה ונשר להנה ונראה בעיני לפי שזה אב לכולם קילס הנביא את המרכבה בו והוא דמות פרצופו של יעקב אבינו".
- רמב"ן על בראשית פרק יז פסוק כב: "(כב) ויעל א-לוהים מעל אברהם לשון כבוד כלפי המקום, ולמדנו שהצדיקים מרכבתו של הקב"ה לשון רש"י אבל לשונם בבראשית רבה (מז ו) האבות הן הן המרכבה, ירמוז למה שכתוב (מיכה ז כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, ופחד יצחק היה לי (להלן לא מב) והמשכיל יבין".
- ספר הכוזרי - מאמר ראשון "(מז) אמר החבר: ארבעת אלפים וחמש מאות שנה ופרוטן לפרש לנו מימות אדם ושת ואנוש עד נח ואחרי כן עד שם ועבר ומהם עד אברהם ואחרי כן מיצחק ויעקב עד משה ע"ה אישים אלה היו לפי סדר יחשם הנמשך ללא הפסק כגרעין הפרי לאדם וכסגלתו'טקסט מודגש' ולכל אחד מהם היו גם בנים אחרים שלא היו כי אם כקלפה לגרעין ולא דמו לאבותם עד כדי התחבר הענין הא-לוהי בהם ולכן נמנה המנין לפי הא-לוהיים לבד כל אלה היו יחידים לא קבוצים עד אשר הוליד יעקב י"ב שבטים שכלם היו ראויים לענין הא-לוהי ואז נגלתה הא-לוהות בקבוץ ומאז נמנה המנין לפיהם מונים אנחנו שנות הקדמונים לפי מה שנמסר לנו בתורת משה ע"ה ויודעים אנו מה שהיה ממשה ועד היום הזה:
- ספר הכוזרי - מאמר ראשון: (צה) אמר החבר: כתר לי זעיר ואוכיח לך גדלת העם הזה ודי לי בעדות שהעידה התורה כי אותם בחר הא-לוה לו לעם ולאמר מבין כל אמות העולם וכי הענין הא-לוהי חל בכל המונם עד שנעשו כלם ראויים לשמע את הדבור הא-לוהי ומהם עברה סגלה זו אל נשיהם כי גם מהן קמו נביאות ואלו לפניהם לא חל הענין הא-לוהי כי אם על יחידים שאליהם עברה סגלה זו מאדם הראשון אדם הראשון זכה לסגלה זו כי היה שלם בכל בלא יוצא מן הכלל כי מה פגם אפשר למצא בשלמות יציר אשר יצא מתחת יד אמן גדל חכמה וכל יכול ונוצר מחמר אשר בחרו אמן זה לשם צורה שרצה בה לשלמות זו לא היתה מניעה לא מצד מזג זרע האב ודם האם ולא מצד ההזנה והטפוח בשנות הינקות והילדות ולא מצד השפעת האויר והמים וחבל הארץ כי אדם הראשון בראו הא-לוה בתבנית איש שהגיע לסוף שנות בחרותו שלם בגופו ובמדותיו והוא קבל מאת הא-לוה את הנפש החיונית בשלמותה ואת השכל במעלה העליונה האפשרית לאדם לפי תכונתו האנושית ואף את הכח הא-לוהי שמעל לשכל רצוני לומר את המדרגה שבהגיעו אליה ידבק האדם בא-לוה וברוחניים וישיג את האמתות בתחלת מחשבה בלא עיון ולמוד לכם נקרא אדם הראשון אצלנו בן א-לוהים וכל הדומים לו מזרעו נקראו בני א-לוהים והנה אדם הראשון הוליד בנים רבים אך מכלם לא היה ראוי לבוא במקומו כי אם הבל כי רק זה היה דומה לו ומשהרגו קין אחיו מתוך קנאה שנתקנא בו על מעלה זו נתן לאדם שת תחת הבל ושת היה דומה לאדם ולכן נעשה הוא לסגלת אדם וגרעינו ואלו שאר הבנים לא היו כי אם כקלפות וסגלת שת היה אנוש בנו וכך נמשך הענין עד נח על ידי יחידים שהיו כגרעינים כלם דומים לאדם הראשון ונקראים בני א-לוהים ולכלם השלמות בגוף ובמדות באריכות ימים בחכמה ובכשר המעשה ולפי ימי חייהם מונים אנו את השנים מאדם ועד נח וכך היה הדבר גם בדורות אשר מנח עד אברהם אמנם היה בהם מי שלא דבק בו הענין הא-לוהי כך למשל תרח אולם אברהם בנו היה תלמיד לאבי אביו לעבר גדולה מזאת הוא הכיר גם את נח כי הענין הא-לוהי נמשך אצלם מאבות אבות אל בני בנים כך היה אברהם סגלת עבר ותלמידו ועל כן נקרא עברי ועבר היה סגלת שם שהיה סגלת נח שכן נפלו לו בירשה ארצות האקלימים הנוחים שבאמצעיתן נמצאה ארץ חמדה ארץ כנען היא ארץ הנבואה אך יפת יצא אל הצפון וחם אל הדרום וסגלת אברהם מבין בניו היה יצחק ולכן שלח אברהם את כל בניו האחרים מן הארץ המיחדת ההיא ארץ כנען ואותה יחד ליצחק וסגלת יצחק היה יעקב ולכן הרחק עשו אחיו מן הארץ ההיא כי יעקב לבדו נמצא ראוי לה אולם בני יעקב היו כלם סגלה כלם יחד ראויים לענין הא-לוהי ולכן היה להם המקום ההוא המיחד בהתגלות הענין הא-לוהי לנחלה מאותה שעה התחיל הענין הא-לוהי שעד הנה לא כל כי אם על יחידים שוכן בקרב קבוץ והא-לוה השגיח על בני יעקב גם בהיותם במצרים להפרותם ולהרבותם ולגדל את בניהם כאשר יגדל איש את האילן ששרשו טוב עד הוציאו פרי בשל בדומה לפרי הראשון שממנו נטע האילן רצוני לומר דאג לגדלם עד אשר ידמו לאבותם אברהם יצחק ויעקב וליוסף ואחיו והפרי הבשל בא במשה אהרן ומרים ובאנשים כבצלאל וכאהליאב וכראשי המטות כשבעים הזקנים שנמצאו ראויים לנבואה מתמדת וכהושע כלב וחור ורבים זולתם בעת ההיא נמצאו בני ישראל ראויים להראות האור הא-לוהי בתוכם ולהתגלות השגחת הא-לוה עליהם".
- ספר דרך עץ חיים: "הלא האדם רוב שנות ימיו עומד לחשוב חשבונות עסקיו, עסקי חיי שעה, ולמה לא ישים אל לבבו אפילו שעה אחת גם לזאת לחשוב מחשבת ממש: מה הוא? ולמה בא לעולם? או מה מבקש ממנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא? ומה יהיה סוף כל עניניו? זאת היא התרופה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא נגד היצר, והיא קלה, ופעולתה גדולה, ופריה רב שיעמוד האדם בכל יום לפחות שעה אחת פנוי משאר כל המחשבות לחשוב רק על הענין הזה שאמרתי. ויבקש בלבבו, מה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק ה' בהם? מה עשה משה רבינו עליו השלום? מה עשה דוד משיח ה', וכל הגדולים אשר היו לפנינו? ויעלה בשכלו מה טוב לאדם כל ימי חייו לעשות כן גם הוא וטוב לו:"
יישום עקרון זה בלימוד התנ"ך[עריכה]
הגאון רבי אהרון קוטלר: "...מדובר באנשים נקיים מכל שאיפה ורצון עצמי. שאין אנו יכולים להשיג את מדרגתם כשם שאין לנו קנה מדה להעריך מלאכים, כך אין לנו אפשרות להעריך את האבות ולהשיג את מדרגתם".
פולמוס התנ"ך בדור האחרון[עריכה]
גישת "תנ"ך בגובה השמים"[עריכה]
שיטת תבה"ש היא השיטה שרווחה בישראל עד הדור האחרון, והיא הגישה הרווחת בלעדית גם היום בעולם התורה החרדי. כך על פי המקובל תבע שיתייחסו ל'גיבורי' התנ"ך הגר"א קוטלר זצ"ל; הוא קבע שמדובר באנשים נקיים מכל שאיפה ורצון עצמי שאין אנו יכולים כלל להשיג את מדרגתם, וכשם שאין לנו קנה מידה להעריך מלאכים - כך אין לנו אפשרות להעריך אותם ואת מעשיהם. גישה זו אומרת שאין אנו ראויים לדון במעשי האבות והנביאים בביקורת אנושית "בגובה העינים", ויש בניסיונות לעשות זאת אף חוצפה וזלזול בתורה ובמסורת היהודית. בציונות הדתית דומה שנושא דגל גישה זו הוא הרב שלמה אבינר שליט"א. נצטט מדבריו בנושא: "שאלה: האם יש להציג את אישי התנ"ך כאנשים המורמים מעם? או שמא כאנשים כמונו עם מאבקים וקשיים, עליות וירידות, יצרים ונפילות, אורות ומחשכים? אנשים מורכבים כמונו, לא כמלאכים, אלא בני אדם? בדרך זו נוכל להזדהות אתם, להתחבר אתם ולקבל מהם השפעה טובה. תשובה: לא ולא. לא ההנחה ולא המסקנה. הם אינם בני אדם כמונו, וכן לא מהנמכתם נקבל השפעה רוחנית... היה מחנך שאמר: "ראה דוד המלך את בת שבע רוחצת, אכן הוא היה אדם ככל אדם, מורכב מהרבה אורות והרבה חשכים, לדוד כזה אני מתחבר". שומו שמים!... בתוך אין סוף מעלות עליונות ונשגבות היה לו פירור של פחד או של תאווה...".
גישת "תנ"ך בגובה העינים"[עריכה]
לפי גישת תבה"ע יש לשים דגש על פשוטי המקראות, לא להוציאם מהבנתם, ולהתייחס לגדולי התנ"ך כבשר ודם המסוגלים לטעות ואף לחטוא, ולא כאל מלאכי עליון; לפי גישה זו הערצה שמתייחסת אליהם בחרדת קודש, ומתוך כך לא מאפשרת ניתוח ביקורתי של מעשיהם, מעקרת את דברי התנ"ך, ולא מאפשרת לשאוב משמעות ערכית ומוסרית מהמעשים המתוארים בו. לפי תומכי גישה זו יש לראות את גדולי האומה כאנשים ריאליים בעלי חולשות אנושיות, ולא כמיתוס. נגזר משיטה זו שיש רשות לעצמאות פרשנית וביקורת כלפי גדולי התנ"ך ומעשיהם, ואף כלפי הפרשנות המקובלת שהתייחסה למעשיהם 'בגובה השמים'. הדוגמא המפורסמת לגישה זו (אם כי יש לדון בה מכמה צדדים) היא ביקורת הרמב"ן על אברהם ושרה בעקבות יחסה של שרה להגר (בראשית טז, ו): 'ותענה שרי ותברח מפניה – חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו [אותה] לעשות כן'...
גם לפי גישה זו אין ספק בנשגבותם של גדולי התנ"ך. גישה זו אינה מבטלת את החובה ללמוד על גדולי התנ"ך מתוך חרדת קודש[2]
הוכחה לגישת "תנ"ך בגובה השמים"[עריכה]
ניתן להיווכח שהגישה הרווחת בתורה עצמה ובמקורות חז"ל, היא לראות את גדולי התנ"ך כמלאכי עליון ואף מעבר לכך. ניתוח, אפילו ב"קריאה יחפה", של פסוקי התורה, מצביע על הנחת-יסוד שרואה בגדולי התנ"ך אנשים שיש להתייחס למעשיהם ולדבריהם בחרדת קודש, שהרי מדובר על אנשים שמעשיהם קובעים ומעצבים את עתידן של אומות שלמות למשך אלפי שנים. כך במעשה ברכת יצחק ליעקב ולעשו (בראשית פרק כז) קיימת הנחת יסוד ברורה שאינה כתובה במפורש, אך רבקה, יעקב, עשו ויצחק כולם בטוחים בכך שמילותיו של יצחק יקבעו את תבנית מערכת היחסים בין אומת יעקב לאומת עשו למשך אלפי שנים קדימה. כלומר, הם מודעים להיותם ראשי אומות (כמו שכבר נאמר לרבקה "שני גוים בבטנך"), והם מודעים להיותו של יצחק אדם שבברכתו הוא נותן את העולם באופן ממשי לאחת משתי האומות האלו. הרי בברכה אנו עוסקים - האם אין יצחק יכול לברך בעושר ובנכסים ובהצלחה גם את יעקב וגם את עשו? מן הדברים שבתורה עולה, שכולם כאחד תפסו את ברכת יצחק כמעניקה את העולם כולו ליעקב, באופן שלא ניתן לתתו פעמיים. בדומה לכך, יעקב מברך את בניו, שנים עשר השבטים, ומעניק להם את ארץ ישראל, זאת בזמן שארץ ישראל לא הייתה בידיו, והוא ומשפחתו אינם אלא גולים בארץ מצרים. מבחינת המציאות הנגלית לא שבטים עומדים לפניו אלא תריסר מילדיו, והתורה אינה נזקקת לומר בפירוש את הנחת-היסוד שיעקב בדבריו ובמעשיו קובע את אופי השבטים שעתידים לצאת מילדיו, את נחלתם בארץ ישראל ואת מערכות היחסים ביניהם. כלומר, ברור הוא שיש כאן אנשים שמעשיהם קובעים ומעצבים את המציאות של ההווה והעתיד. גם במדרש מובן מאליו שהנחה זאת ידועה ללומד, עד שאין צורך לפרשה. מתואר בו כיצד מעשים "פשוטים" של אברהם מעצבים את המציאות של עם ישראל אלפי שנים מאוחר יותר, בתקופות שונות במהותן זו מזו: ר"א בשם ר' סימאי אמר, אמר הקב"ה לאברהם, אתה אמרת יקח נא מעט מים – חייך שאני פורע לבניך במדבר וביישוב ולעתיד לבוא. הדא הוא דכתיב אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה, הרי במדבר. בארץ כנען מנין, ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. לעתיד לבוא מנין, ת"ל ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם. אתה אמרת ורחצו רגליכם - חייך שאני פורע לבניך במדבר וביישוב ולעתיד לבוא. במדבר מנין, שנאמר וארחצך במים. בישוב מנין, שנאמר רחצו הזכו. לעתיד לבוא מנין, שנאמר אם רחץ ה' את צואת בנות ציון...
המדרש ממשיך ומפרט כיצד כל פרט במעשה הכנסת האורחים של אברהם השפיע על עתיד עם ישראל. כך, ממשיך המדרש, "אתה אמרת והשענו תחת העץ, חייך שאני פורע לבניך במדבר ובישוב ולעתיד לבוא...". כן הוא ביחס לאמירת "ואקחה פת לחם", ביחס לריצת אברהם אל הבקר, ושאר פרטי הכנסת האורחים של אברהם. קיימים מקורות רבים נוספים מתורה שבכתב ושבעל פה המניחים הנחה זו כבסיס שאין מה לדון בו. מקורות אלה עוסקים בין השאר בבארות יצחק ובמשמעותן ובהליכת אברהם בארץ ובמשמעותה, ומבטאים את הגדולה הנשגבת של גדולי התנ"ך. הגישה הזו מבוטאת באופן מיטבי במשפט הידוע: "אמר רבי יוחנן, טובה ציפורנן של ראשונים מכרסן של אחרונים". ופירוש רבי יוסף חיים מבגדד בספר בניהו בן יהוידע: "טובה ציפורנן של ראשונים מכרסן של אחרונים. נראה לי בס"ד, נקיט הדמיון בציפורן וכרס, כי האדם כשאוכל בידו - כל המאכל יורד לכרס אך ישאר מעט תחת הצפורן, לזה אמר טובה ציפורנן וכו', רצונו לומר לא יבוא שיעור חכמה של אחרונים אפילו כשיעור מעט המאכל הטמון תחת הציפורן - לגבי מאכל שיש בכרס". וכך מפורש בסנהדרין (קב, ב): רב אשי אוקי אשלושה מלכים, אמר למחר נפתח בחברין. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה, אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן, מהיכא בעית למישרא המוציא? אמר ליה לא ידענא. אמר ליה מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת, וחברך קרית לן?!...
ובזוהר חדש (מדרש רות מאמר מי הוא אליהו): רבי נתן שאל ליה לרבי יוסי חנינא יומא חד, ואמר ליה, אליהו הוה ליה ברא או לאו. א"ל, מילתא אחרא הוה ביה, וכתיב אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו, מאי אל תרעו, אל תעשו עצמיכם רֵעים וחברים לנביאי, והקב"ה בחר בהם והבדילם מישראל לעבודתו והכניסם בהיכלו, ק"ו מי שהוא מלאך בשמים אתה שואל עליו?...
עולה ממקורות אלה שאין לנו לעשות עצמנו חברים לנביאים וגדולי התנ"ך. לא נוכל "לפתוח בחברין", ולא לבקר ולנתח ולדון במעשיהם מתוך גישה של "לעשות עצמינו רֵעים וחברים להם".
שלילת השיפוט ביחס למעשי הגדולים בתורה[עריכה]
מפורש בתורה במעשה מרים (במדבר ריש פרק יב), בו מתואר כיצד אהרן ומרים, אחיו ואחותו של משה, בני דורו, ונביאים, מבקרים ומנתחים את מעשיו: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח, כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר, וַיִּשְׁמַע ה'... הרי לגישת תבה"ע אין כל פסול במעשיהם. כך ראוי לעשות, אף אדם אינו מושלם. כולם עשויים לחטוא. אך, התורה אומרת אחרת (שם ו-ט): וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי, אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַתה' יַבִּיט, וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה. וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ...
כך יש לומר כלפי גישת תבה"ע: מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה? בעבדי אף על פי שאינו משה, במשה אף על פי שאינו עבדי. אל תעשו עצמכם חברים לנביאיי.
קושי לכאורה בגישת "תנ"ך בגובה השמים"[עריכה]
אך, לכאורה עולה שאלה גדולה על גישת תבה"ש. היא אינה מתאימה כלל לתיאור שהתורה מתארת את מעשי הגדולים. בתורה מדובר בפירוש על יצרים וחולשות אנוש! לדוגמא, על אחי יוסף מסופר שהם מכרו אותו משום ששנאו אותו, משום שקינאו בו. לא נאמר בתורה שעשו זאת משיקולים עליונים ונשגבים. כיצד ניתן ליישב את הדברים? וכן הוא בחטא דוד ובת שבע ועוד, והדברים ידועים.
גישת "תנ"ך מגובה האני העליון"[עריכה]
רי"ל בלוך מתאר במאמריו בספר שיעורי דעת גישה שמתמודדת הן עם פשטי המקראות המציגים לכאורה תכונות אנושיות, יצרים וחולשות אנוש, של גדולי התנ"ך, והן עם היחס כלפיהם כ"מלאכים". גישתו מבוססת על כך שהתורה נותנת אמון מלא בלומד היודע הנחת יסוד, המובלעת בכל דברי התורה, שלא באנשים רגילים עסקינן - כי אם באנשים שהם כמלאכים, שכוחם אינו אנושי, ומעשיהם נעשים במישור גבוה מעל גבוה. לכן, הקושיה כיצד התורה כותבת חטאים 'גסים' של גדולי עולם, צריכה להיבחן מתוך ההנחה שהתורה נותנת אמון בקורא שהוא יודע שגדולי התנ"ך אינם חבריו, שגדולי התנ"ך הם כמלאכים נשגבים שפעולותיהם בעלות השפעה בל תשוער. מהרי"ל בלוך זצ"ל מביא פרשנויות שתואמות לכאורה לגישת "בגובה השמים" המסבירות את מעשה מכירת יוסף בכך שאחי יוסף דנו אותו כמורד במלכות, אך מהרי"ל בלוך מקשה על גישה פרשנית זו, בהתייחס לפשוטו של מקרא: "...אבל עדיין לא ניחא לנו, כי התורה מספרת בפשטות המקראות כי הסיבה לזה היו כוחות טבעיים פשוטים... רגשות קטנוניים, קנאה ושנאה היו הסיבות לכל המעשה!" (שיעורי דעת חלק ב שיעור יד).
הוא מביא פתרון שיש שניסו להציע לקושי זה, ודוחה אותו. הפתרון שאותו הוא דוחה הוא הסבר על פי גישה של כמה מראשי תנועת המוסר בדורו, ש"כמה שיגדל האדם ויתעלה לאיזו מעלה שתהיה - נמצאים בו עוד הכוחות הטבעיים ופועלים בו (תופעה זו מכונה בלשון אנשי תנועת המוסר בשם 'נגיעה'). ואלו המידות היו צפונות בתוכם פנימה עד כי הם לא הרגישו בהן, וחשבו כי הם דנים דין אמת. ובאמת הכוחות הללו הטעו אותם בחישוביהם, וגרמו להטעותם בדין, ולהוציא משפט מעוקל, משפט מות, על אחיהם. והתורה שחדרה לתוך תוכה של הנפש סיפרה לנו את הסיבות הפנימיות האמתיות, שלפי ידיעת יודע עלילות קנאתם ושנאתם ליוסף המריצה אותם לזה. ורואים אנו מזה כמה הטבע שולט באדם היותר גדול, כי אף שהכוחות הטבעיים נמצאים בו בדקות גדולה מאוד, בכ"ז יש בכוחם להטעותם בכל חשבונותיו ולהביאו לדי עוונות ומעשים נוראים, ונלמד מזה כמה נחוץ לירא ולהיזהר מפני הטבע השולט באדם, ולפחד מפני עיוות השכל שעלול לבוא ע"י כוחות החומר.
אך הוא אינו מקבל גישה זו: אמנם... עדיין אין הדבר מתיישב על הלב. כי אחרי שבאמת סיבת עוותם בדין היו המידות הטבעיות, הלא מן הראוי היה שיועילו גם הרגשות הטובים כתריס נגדם להעמידם על היושר והאמת. ובעיקר קשה מדוע לא יקרו דברים כאלה אצלנו אף באלה שכוחות הטבע שולטים בהם בלי מצרים והנטיות הרעות הן כעבות העגלה, ובכל זאת לא נשמע שיצא מהם משפט כ"כ מעוקל ויארעו מעשים כל כך נוראים. עדיין אין הדבר מובן.
וכאן פונה הרב בלוך לביאור השיטה העקבית בה הוא מחזיק בהבנת דמויות גדולים שבתורה:
"הנה כבר למדנו לדעת כי כל הכוחות וההרגשים החיים ופועלים באדם הקטן נמצאים גם באדם היותר גדול. כמובן, לא באותה המידה שהם נמצאים באדם הקטן נמצאים הם באדם הגדול, ולא אותו מקום שהם תופסים בנפשו של הראשון הם תופסים בנפשו של השני, ובודאי מתעדנין אלה הכוחות, ומתחלקים בו לחלקים דקים דק מן הדק. אבל בכל זאת נמצאים הם כולם בו, ולא יפקד ממנו אף כוח אחד, אף רגש קל. אלא, שבאדם הגדול נובעים הם ממקור גבוה מרום מעלת שורש נפשו שם מתחיל ה"אני" שלו, ואצל האדם הקטן מעשיו וענייניו יוצאים ממקום שפל מצבו, שם ה"אני" שלו".
כדי שלא תיווצר טעות בהבנת דבריו, מבהיר הרב בלוך, כנגד גישה שאותה יש לזהות עם "בגובה העינים":
"לאנשים קטני הדעת גורם הדבר להקל ולהצטדק על מגרעותיהם ומעשיהם הרעים, באומרם: 'הלא גם האבות הקדושים לא היו שלמים. הלא חסרונותיו ומגרעותיו הוא גם בהם נמצאו'. אבל באמת סכלות ושפלות רוח היא, ושוטה גמור צריך להיות האדם החושב כזאת".
דומה, שדווקא משום שדבריו עשויים להישמע כגישת תבה"ע, הוא יוצא בביקורת חד- משמעית כנגד גישה זו:
"וחס ושלום שאלו העניינים המביאים קטני הדעת ומעוטי הכוחות לחטא אלו העניינים הסבו בחטאם, וגם הם היו חטאים כמונו. לא, עניינים אחרים היו קשורים בחטאם, ומי שמרשה את עצמו לאמר שגם הם חטאו כמונו כופר הוא ואינו מאמין בגדלות חז"ל. תמה אני בכלל איך היא אמונת האדם הזה בתורה? הלא רוב עיקרי התורה יפורשו לנו בדברי חז"ל, והרבה הרבה דינים תקנו לנו, ויסוד ועיקר גדול בתורה היא אמונת חכמים. ומי שיכול לומר שהיו אנשים כמונו מבטל הוא חלק גדול מהתורה, ואין ספק אצלי כי יש לו דין גוי גמור, שחיטתו נבילה ויינו יין נסך. ובאמת מי שיש לו רק עיניים לראות ואוזניים לשמוע יכול להכיר מדברי חכמינו הקדושים ז"ל את רוב גדלותם ורוממותם ומעוט ערכנו נגדם, וזה כמה פעמים דברנו אודות זה והוכחנו מדבריהם הקדושים בכמה מקומות...".
על פי שיטתו של הרי"ל בלוך זצ"ל, המכונה בשם גישת תנ"ך מגובה "האני העליון", שאלת היסוד בהבנת מעשי התורה היא מהיכן מתחיל "האני" של האדם. באדם הגדול נובעים המעשים והשיקולים ממקור גבוה, מרום מעלת שורש נפשו ששם מתחיל ה"אני" שלו, ואצל האדם הקטן מעשיו וענייניו יוצאים ממקום שפל מצבו, שם ה"אני" שלו.
נראה, שהתפתחות וגדולה של אדם משמעותן שהרגשות שלו מבטאים דברים מהותיים יותר ושיקולים גבוהים יותר ביחס למצב התפתחות נמוך. אדם במצב התפתחותי נמוך ששומע שחברו קבל משרת ר"מ בישיבה חשובה, למשל, עשוי לקנא בכך שלחברו מעתה המשכורת מובטחת, אך זו נקודה נמוכה, משום שאינה עוסקת במהות המיוחדת של תפקיד הר"מ. אדם ברמת התפתחות רוחנית גבוהה יותר מקנא בכבוד שחברו יזכה לו מעתה. אדם ברמת התפתחות גבוהה עוד יותר עשוי לקנא בכבוד המיוחד שתלמידים רוחשים לרבם, כבוד שחברו יזכה לו. רמה גבוהה יותר של "אני" תהיה לקנא בכך שלחברו תהיה הזדמנות לחדש חידושי תורה עם תלמידים מקשיבים. וכך הלאה, כל התפתחות רוחנית תתבטא בקנאה בדברים מהותיים יותר ועצמיים יותר למשרה שחברו קבל. קנאה בכך שיש לחברו הזדמנות להעמיד תלמידים מבטאת "אני" גבוה יותר. קנאה בכך שיש לחברו הזדמנות לחדש דרך לימוד בעולם מבטאת רמה גבוהה עוד יותר, וכן הלאה. גם כעס שעשוי לעלות בעקבות קנאה זו נמדד לפי המקום בו מתחיל ה"אני". אצל אחי יוסף שהייתה להם ידיעה שלימה בדבר היותם שורשה של אומת הסגולה, ה"אני" שלהם נמצא בגובה בל-ישוער. הקנאה והשנאה מתארות את ההבנה הגבוהה שלהם במשמעות הבחירה של יעקב ביוסף, שהוא "פני האדם" שראה יחזקאל במעשה המרכבה העליונה. גם אצלם קיימים קנאה וכעס כשם שהם קיימים אצל קטנים מהם, "כל הכוחות וההרגשים החיים ופועלים באדם הקטן נמצאים גם באדם היותר גדול", אך גובהם של הקנאה והכעס שלהם שונה מאוד, כגבוה שמים מארץ, מהאדם הקטן. התורה מביעה אמון שלם בלומד התורה, שקודם שהוא לומד את הדברים הוא מקבל על עצמו הנחת יסוד זו, ושרק מתוך הנחת יסוד זו הוא יפנה להבין את משמעות תיאורים שבתורה.
הגישה הרואה בחיוב ניתוח אנושי של מעשי האבות וגדולי התנ"ך עשוייה להתברר כמוטעית מתוך הפסוקים עצמם, ולעיתים שורשה בכפירה בתורה – כך הלומד את מעשי יעקב שבתורה עשוי להגיע למסקנה שמדובר לכאורה ברמאות, בערמה, בשקר ובגניבת דעת, ואילו התורה עצמה קובעת לא רק שיעקב הוא שנקרא "איש תם" (בראשית כה, כז) אלא שיעקב, מכל באי העולם, הוא זה שזוכה במידת האמת - "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז, כ). מכאן שאין בכוחנו לבקר ולקבוע עמדה אישית לפי קנה המידה שלנו בשאלת מעשיהם של גדולי התנ"ך, כיון שאנו רחוקים מהשגתם מרחק שאינו נתפס.
יישום השיטה ב'מעשה ראובן':[עריכה]
כתב הרמב"ם: "...ואומרין לה בתי הרבה קדמוך ונשטפו ואנשים גדולים ויקרים תקף יצרן עליהן ונכשלו ומגידין לה מעשה יהודה ותמר כלתו ומעשה ראובן בפלגש אביו על פשטו ומעשה אמנון ואחותו כדי להקל עליה עד שתודה..." (הלכות שוטה, ג, ב). חז"ל (שבת, נה, ב) מפרשים שמעשה ראובן לא היה כפשוטם של מקראות, אלא שכיון שיעקב נטל מיטתו מאוהל רחל ונתנה באוהל בלהה תבע ראובן עלבון אמו ובלבל יצועי מיטת אביו, ועל זה החשיבו הכתוב כאילו שכבה. מלשון הרמב"ם " ומגידין לה ....ומעשה ראובן בפלגש אביו על פשוטו" משמע שדבר זה שאומרים לה כך הוא יוצא דופן. בד"כ יש לומר את הדברים שלא כפשטן אלא כדרשת חז"ל שלא חטא. רק כאן, לסוטה, יש לומר כפשוטו. שבמקום שבו צריכים ללמוד מן התנ"ך גישה חינוכית משפיעה הרמב"ם מורה ללמד את הדברים כפשוטן. ויעויין בדברי הכס"מ שם שכתב וז"ל: "ומעשה ראובן... אבל לפי האמת ח"ו מלומר כן על אותו צדיק, וכדאיתא בפרק במה בהמה" (שבת דף נה). כלומר שהכס"מ שולל מיידית ובאופן מוחלט את גישת תנ"ך בגובה העיניים, ולדבריו לאשה הסוטה אומרים למעשה דבר שלכאורה אינו אמת, כדי להשיג מטרה רצוייה. אם אכן לא חטא ראובן, כיצד ניתן לומר לסוטה את מעשה ראובן בפלגש אביו על פשטו? על פי גישת 'תנ"ך מגובה האני העליון' ניתן לבאר את הדברים בפשטות: חטאו של ראובן נעשה במישור גבוה כגבוה השמים, שבאופן יחסי למדרגתו נחשב הדבר ככשלון של אדם רגיל בשכיבת פלגש אביו. עצם העובדה שבלבול יצועי אביו נחשבת לגביו מעשה חמור כל כך מראה על גובהו הרוחני, אך מדברי הרמב"ם נראה שלעיתים, כמו מקרה שדרוש להשפיע על הסוטה, רשאים גם לתאר את מעשיו כפשוטם, תוך כדי הבהרה שמדובר ב"אנשים גדולים ויקרים".
לעיון נוסף[עריכה]
- אמונה ובטחון של בעל החזון איש פרק ה.
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ לשון ספק זו מוסבת על דברי הגמרא שלפני המימרא, המציעות שתי אפשרויות לתאר אדם גדול. אפשרות אחת שאדם זה איננו אדם אלא מלאך, ואפשרות שניה שאדם זה נקרא אדם, כלומר רק מי שמגיע למדריגה גבוהה כמותו יכול להיחשב כאדם.
- ↑ ראה לדוגמה מאמרו של הרב יובל שרלו, המזוהה עם גישת תנ"ך בגובה העינים, על דוד ובת שבע (כ תשרי תשס"ח) המניח שכל לימוד על דוד המלך חייב להתחיל מתוך עקרונות:"...ראשון בהם הוא שגב דמותו של דוד המלך. דוד המלך, נעים זמירות ישראל, הוא זה שריבונו של עולם בחר בו להיות מקים שושלת המלוכה הנצחית של האומה, והעמיד את דמותו כדמות המשיח המובאת בנבואות כל הנביאים; דוד המלך, הוא זה שאנו מתפללים שלוש פעמים ביום להשבת מלכותו; דוד המלך הוא זה שאלוקי ישראל זיכה לגלות את המקום אשר יבחר ד', ולהסיר את הלוט שנפרש מעל מקום זה בספר דברים; דוד המלך הוא זה שהבוחר בתורה ובישראל גילה לו את תבנית המקדש ואת כל כליו, הכל בכתב מיד ד' עלי השכיל; דוד המלך, הוא זה שישב בראש הסנהדרין ומי שריבונו של עולם גלגל על ידו את הקביעה כי מלכי בית דוד דנים ודנים אותם - נשיל נעלינו מעל רגלנו קודם שאנו באים לעסוק בדמותו, וללמוד את קורות ימיו מדברי הנביאים. בלוא חרדת קודש זאת אל לו לאדם לבוא בשערי לימוד דברי הנבואה והבנת מעשיהם. טבילה רוחנית במעיין הטהרה מתחייבת להקדמה קודם לימוד דמותו ודברי הנביאים כולם".