רבי משה פרידמן

הערך נמצא בשלבי עריכה כדי למנוע התנגשויות עריכה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. שימו לב! אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחתו של הכותב. התבנית הונחה ע"י אריאל ביגל נ"י (שיחה) 22:37, 20 באפריל 2013 (IDT)

רבי משה (ר' משה'ניו) פרידמן מבויאן- קראקא היה אדמו"ר, פוסק ומנהיג חשוב בפולין בין מלחמות העולם.

תולדות חייו[עריכה]

נולד בהוסיאטין בפורים תרמ"א לר' שלום יוסף פרידמן, בנו של רבי מרדכי שרגא פייבל מהוסיאטין (בנו של רבי ישראל מרוז'ין) ולאמו חיה, נינת רבי חיים מרדכי מרגליות ורבי אברהם מטריסק (בעל 'מגן אברהם') (בעל 'שערי תשובה'), ובת למשפחת רבנים המיוחסת לרמ"א למהרש"א, למהר"ם ועוד. בהיותו בן פחות משנתיים נפטר אביו, והוא ושני אחיו גדלו אצל סבו הרבי מהוסיאטין ועל חינוכם פיקח גם סבם-הזקן המגיד מטריסק. בילדותו התבלט בשקדנותו המופלגת. הוא למד אצל מלמדים שסבו מינה במיוחד לצורך כך. בהיותו בן 11 חלה במחלה והוצרך בוהראת הרופאים לעבור לקראקא לטיפול רפואי. הוא התגורר בביתו של הרב אהרן מרכוס, שדאג גם לחינוכו ולגדילתו הרוחנית. בשנת תרנ"ב נפטר סבו בהוסיאטין, והוא חזר אליה לצורך ההלויה ונשאר בה כשהוא מתגורר אצל דודו רבי ישראל מהוסיאטין

הנהגתו[עריכה]

פעילות ציבורית רבי משה פרידמן השתתף כבר בכנסייה הגדולה הראשונה שנערכה בווינה בתרפ"ג (1923) לצד החפץ חיים, האדמו"ר מגור וגדולי ישראל נוספים, שבסיומה נבחר כחבר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. מכאן ואילך נמנה עם מנהיגיה הרוחניים של אגודת ישראל. במסגרת פעילותו הציבורית עמד בקשר עם גדולי הרבנים והשתתף בדיונים הציבוריים שעמדו אז על הפרק. לאחר פטירתו הפתאומית של רבי יהודה מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין, מונה לנשיא הוועד הרוחני של הישיבה.[2]

כמו שאר האדמו"רים מחסידות רוז'ין התנגד גם הוא להפרדת הקהילה החרדית בווינה מהקהילה הכללית כפי שעשו יהודי הונגריה. במכתב לאחד השואלים כתב: "...השגתי ב' מכתבים מוויען . . בדבר העניין העומד על הפרק, אם רשאים אנשי קהילה החרדים לעשות צעדים אצל הממשלה שיתנו להם רישיון לצאת מהקהילה גדולה המקומית, ולבנות במה לעצמם לכונן להם קהילה קטנה חרדית. כי יש להם גיעול נפש לעבוד עבודה משותפת עם אנשי הקהילה הרומסים בהנהלת הקהילה דתי תוה"ק ביד רמה בלי חמלה. ע"כ תורף השאלה. והעניין מוזר אצלי, אם מגמתם לחדש אורם כבראשונה לדוגמה כמו שעשו במדינת הגר בימי הגאון בעל כתב סופר ז"ל, הלא לא כל הזמנים וכל המקומות שווים, וגם אז הרבה מרבותינו הק' נוחי נפש בג"ע, לא נחה רוחם בזה, - ולכן אחפוץ לדעת מה הגיע להם על ככה, ועד כמה בדעתם לעשות מחיצה המבדלת בין המחנות, ומה משפט החסידים ואנשי מעשה דשם על העניין הלז..."

— דעת משה, ירושלים תשמ"ד, עמוד רד רבי משה פרידמן נמנה עם אלו ממנהיגי היהדות החרדית שתבעו יחס חיובי ופעולות מעשיות למען יישוב ארץ ישראל. על דעתו ביחס לתוכנית החלוקה, שאלה שנידונה בכנסייה הגדולה השלישית שנערכה במרינבד, אין ידיעה ברורה, כיוון שלא נשא נאום פומבי בעניין זה. בפגישה שערך איתו אחד מאנשי פועלי אגודת ישראל באותה כנסייה והועלתה על הכתב הוא מצוטט כמי ש"תמך במדינה היהודית בהתלהבות רבה ובאהבה גדולה לארץ הקודש אפילו עד כדי חלוקה..."[3]

תקופת השואה בתחילת השואה שהה האדמו"ר בקרקוב וב-1940 עבר לגטו טרנוב, שם התגורר עם בני משפחת חסידו המובהק, רבי ישראל מרקוס (בנו של אהרן מרקוס, חוקר החסידות), שדאגו לו עד ימיו האחרונים. גם בגטו המשיך להנהיג את עדתו ולענות לשאלות קשות ומסובכות שנשאלו שחלקן אף היו קשורות בחיים ומוות.[4] ידוע על מאמצים רבים שנעשו כדי לחלצו מתחת ידי הנאצים.[5] באחת האקציות הגדולות בטרנוב, הוא נלקח יחד עם עוד 7,000 יהודים ברכבת לאושוויץ ושם כנראה נרצח ג' באלול תש"ג 1943.[6]

קיימת עדות על דברים שהשמיע רבי משה פרידמן[7] בהגיעו לאושוויץ על נצחיות ישראל ועל הנקמה העתידה לבוא, כפי שתיעד איש הזונדר קומנדו באושוויץ, הדיין הרב לייב לנגפוס ביומנו: "...כשהתפשט יחד עם כולם, נכנס לאולם המפקד הנאצי. הרב משה פרידמן ניגש אליו, ובתפסו בדש בגדו, פנה אליו בגרמנית: "אתם רוצחי העולם הנוראים והנתעבים, אל תדמו כי תשמידו את עם ישראל. עם ישראל יחיה לעד ולא ייעלם מבמת ההיסטוריה. אבל אתם, רוצחים שפלים, מחיר יקר תשלמו. בעד כל יהודי חף מפשע תשלמו בחיי עשרה רוצחים, אתם תימחו ותיעלמו מלאום. קרב יום הנקם; דמנו השפוך - מידכם ייתבע ולא ימצא מנוח, עד אשר חמתנו הבוערת תישפך עליכם ותשמיד את דם החיה שלכם!" דבריו נאמרו בקול עמוק ובכוח רב. הוא חבש את מגבעתו וקרא בהתלהבות רבה "שמע ישראל", ויחד עמו קראו כל הנוכחים קריאות שונות. היה זה רגע של התעלות הנפש, שאין לו אח ודוגמה בחיי אדם, רגע המוכיח את קשי העורף של היהודים"

— אסתר פרבשטין, בסתר רעם, הוצאת מוסד הרב קוק, עמוד 412 כתביו שכללו תשובות ודברי תורה רבים שאמר בעת עריכת שולחנו נשלחו ללונדון, אולם נשרפו שם בעת אחת ההפגזות. מעט מפסקיו ודברי תורתו ששרדו יצאו לאור בשו"ת "דעת משה" שהודפס בירושלים בשנת תשמ"ד. על שמו כולל "דעת משה" בירושלים השייך לחסידות סדיגורא ובית הכנסת "היכל משה" של חסידות בויאן בביתר עילית.

ספרו[עריכה]

לקריאה נוספת[עריכה]

• ישראל שפיגל, פני משה בתוך: שו"ת דעת משה, מכון כרם ישראל, ירושלים תשד"מ.
• אהרן סורסקי, מרביצי תורה מעולם החסידות חלק ו', בני ברק תשמ"ח, עמ' קנא- קסח