רובא דליתא קמן

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[עריכה]

הולכים אחר רוב האפשרויות (החילוק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן הוזכר בחולין יא., האריך בסוגיית רוב הפרי משה רוב).

יש חילוק בין רובא דליתא קמן, כגון רוב בהמות העולם כשרות, לרובא דאיתא קמן, כגון רוב החנויות בעיר כשרות. ובגדר ליתא קמן נחלקו האחרונים:

  1. השב שמעתתא הגדירו שהתערובת נמצאת בכל העולם (הבהמות נמצאות בכל העולם, אך החנויות נמצאות רק לידינו).
  2. הקובץ שיעורים הגדירו שלא כל פרט בתערובת ידוע, אלא יש על כל התערובת רק ידיעה כללית (לא ידוע מה דינה של כל בהמה, אלא רק שרובן כשרות, אך ידוע מה דינה של כל חנות) (בבא בתרא פג, ומביא שם את השב שמעתתא, פרי משה רוב ב-א).

(ובמחלוקת הזו תלויים הרבה דינים ומחלוקות דלקמן, שחילוקו של השב שמעתתא אינו מהותי, ולכן לשיטתו מסתבר יותר לדמות את דיניהם של איתא וליתא, משא"כ לחילוקו של הקובץ שיעורים).

הדוגמא שהגמרא נותנת לרובא דליתא קמן (להבדיל מרובא דאיתא קמן) היא שרוב האנשים אינם סריסים ואיילוניות (חולין יא.).רוב בעילות אחר הבעל (חולין יא:). המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, והרוב קונים לחרישה, ועל סמך הרוב תובע הקונה את המוכר שהטעה אותו, שהרי שור נגחן לא מועיל לחרישה אלא רק לשחיטה (בבא קמא מו). רוב בהמות כשרות (עיין בקובץ שיעורים בבא בתרא פג). רוב נשים יולדות לתשעה. רובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא (סנהדרין סט.). רוב מצויין אצל שחיטה מומחין (אמנם הרא"ה בספר בדק הבית ו. כתב ש"רוב מצויין אצל שחיטה מומחין" אינו רוב אלא כל. והרשב"א בספר משמרת הבית חולק עליו וכותב שהוא רק רוב. מחלוקתם הובאה בכללי התלמוד מספר שיירי כנסת הגדולה (בסוף מסכת ברכות) כללי רובא ד). וכן חזקה[1] שביום שנכתב השטר נמסר היא רוב, שרובא דרובא אין כותבין אלא בשעת מסירה (נתיבות המשפט נא-ג).

דינים דומים: יש שלוש הכרעות שמבוססות על דרך העולם, ואלו הן - על פי הסדר מהחזקה אל החלשה -

  1. אנן סהדי[2] - סברא חזקה מאוד. לדוגמא, בכל שעה יש מים בנהר.
  2. חזקת אומדנא[3] - סברא פחות חזקה. לדוגמא, שליח עושה שליחותו.
  3. רובא דליתא קמן - בלי סברא כלל, אלא שכך מנהג העולם. לדוגמא: רוב האנשים אינם סריסים ואיילוניות. ובזה נעסוק בערך זה.

נקרא גם חזקה, וחזקה מכח רובא[4]. וכן מצינו לשון "כל" שבאמת הוא רק רוב (הרשב"א בספר משמרת הבית, הובא בכללי התלמוד מספר שיירי כנסת הגדולה (בסוף מסכת ברכות) כללי רובא ד). וכן נקרא גם סתם "רוב" (רוב מתחלק לרובא דאיתא קמן ולרובא דליתא קמן)[5].

החולק על דין זה הוא רבי מאיר (יבמות קיט., והלכה כחכמים). ובדעת רבי מאיר חקר המהריב"ל האם מה שהוא חושש למיעוט הוא מדאורייתא או מדרבנן (מהריב"ל (סא ג-טז), הובא בכללי התלמוד מספר כנסת הגדולה (בסוף מסכת ברכות) כללי רובא וחזקה ומיגו וחזקה כח). ואין הלכה כרבי מאיר.

מקור וטעם[עריכה]

במקורו האריכה הגמרא (חולין יא) ולא הגיעה למסקנה. רש"י כתב שלוש אפשרויות למסקנה:

  1. הלכה למשה מסיני (חולין ריש יב.).
  2. "אחרי רבים להטות" (שמות כג-ב), כמו רובא דאיתא קמן (שם בלישנא השנייה).
  3. פסוקים רבים שמוכח מהם שהתורה לא חוששת למיעוט, כגון שלא חוששים שנפסק חוט השדרה (רש"י חולין נ: ד"ה מאי). אך את הפסוקים הללו הגמרא (חולין יא) הביאה לכאורה רק בהו"א ודחתה אותם, וכמו שרש"י דלעיל (חולין ריש יב.) לא סמך עליהם. והרעק"א (גליון הש"ס חולין נ:) באמת נשאר על הרש"י הזה (בחולין) בצע"ק.

הגר"ח מבריסק הקשה למה צריך בכלל מקור, והרי יכול להועיל מדין רובא דאיתא קמן. והקובץ שיעורים (בבא בתרא פד) תירצו לשיטתו שברובא דליתא קמן דין כל פרט אינו ידוע, ולכן לא שייך שיועיל מדין רובא דאיתא קמן[6].

בטעמו יש מחלוקת גדולה באחרונים:

  1. בפשטות סברא שהפרט הגיע מתוך הרוב. וזה בירור המציאות האמיתית, כגון שהבהמה באמת אינה טריפה (קובץ שיעורים ח"ב מה-יא, יב). ויש דעות שרק הוא סברא, אך רובא דאיתא קמן אינו סברא אלא גזירת הכתוב (שב שמעתתא המובא שם, שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"ב פרק ב סט).
  2. יש אומרים שזו גזירת הכתוב. וזו הנהגה, כלומר אנו רק פוסקים את הדין, כגון שמותר לאכול את הבהמה, אע"פ שיתכן שהיא טריפה (שערי יושר ג-ג, והצפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב רוב (אות ט) מסתפק בזה)[7].

לגבי ודאותו, האם הוא הכרעה ודאית (דין ודאי) או שעדיין אנו מסופקים והתורה רק התירה לסמוך עליו (דין ספק), האריכו בזה המפרשים, ושלוש דעות בעניין (שתי הדעות הראשונות הן הידועות יותר):

  1. תוספות הרא"ש (הובא בשיטה מקובצת בבא מציעא ו: ד"ה ועי"ל) והמנחת חינוך (ב-יז) כתבו שהוא ספק, וכן מוכח מרש"י בסוגיית אין ספק מוציא מידי ודאי (פסחים ט. ד"ה ודאי טבילי, והגהות מהרש"ם שם, הובא בשיטה מקובצת)[8](. והמהרי"ק הוסיף שאפילו רוב וחזקה יחד הם רק דין ספק, הובא בקונטרסי שיעורים בבא מציעא ח-ג ד"ה וראיתי. והשרידי אש ח"א קיג-ד כתב שרוב הוא בירור אך אינו ודאי).
  2. הפלתי (סג-א ד"ה ונראה) הביא תוס' (פ"ק דכתובות ובדוכתי טובא) שמשמע שרוב הוא ודאי מוחלט ואין בו ספק כלל "וכאנן סהדי" (וכן משמע מהתוס' בבא מציעא ו: ד"ה קפץ, שלא תירצו כתוס' הרא"ש הנ"ל. וכן משמע מהתוס' שבת קלה. (ד"ה ולא ספק) שלא תירצו כמנחת חינוך, הביאם המנחת חינוך שם).
  3. הקונטרסי שיעורים (בבא מציעא ח-ג ד"ה ובשו"ת) חידש שרוב אינו ספק ואינו ודאי, אלא מדרגה ממוצעת בין ספק לבין ודאי (ובכל עניין זה דן גם ספר המקנה ח"ג דף פ בדפיו, וקהילות יעקב קידושין לג).

(בשאלה האם הוא ודאי או ספק, יש להעיר שלוש הערות: [א] הקובץ שיעורים (כתובות עד) תלה את דין זה בשאלה האם הוא בירור המציאות, שלשיטתו הוא הכרעה ודאית, או הנהגה (פסיקת דין בלבד), שלשיטתו היא רק ספק. ויש חולקים עליו[9]. [ב] השב שמעתתא (ב-טו) כתב שכל מחלוקת הראשונים הנ"ל היא רק באיתא קמן, אך בליתא קמן לכו"ע הוא דין ודאי. אך הפני יהושע (קידושין עה. ד"ה אלא, והביאו השב שמעתתא שם) סובר שגם בליתא קמן הוא ספק. [ג] יש דעה שבזה נחלקו רב ושמואל האם הולכים בממון אחר הרוב[10]).

בדינים שונים[עריכה]

באיסורין פשוט שהולכים אחר הרוב.

בנפשות זו מחלוקת בגמרא האם הולכים אחר הרוב (סנהדרין סט.), ולהלכה כן הולכים.

בממונות אין הולכין אחר הרוב, ע"ע אין הולכין בממון אחר הרוב.

פרטי הדין[עריכה]

כשבהווה אין רוב אלא היה רק בעבר, מועיל בכל זאת, ורק באיתא קמן נחלקו בדין השניים האחרונים (שהיה רוב ולקחו מהתערובת פרטים עד שנשארו רק שני פרטים וכעת כבר אין רוב)[11] (קובץ ביאורים שב שמעתתא ג).

להישבע על סמך רוב מותר (גמרא בסוף יבמות), וכתבו המפרשים שהיא ראיה שרוב הוא בירור המציאות[12] (קובץ שיעורים כתובות עד, ולכן חילק בין רובא דאיתא קמן לליתא קמן).

רוב מצד המנהג והמנהג עשוי להשתנות, אין סומכים עליו, אלא רק על רוב מצד טבע העולם (ב"ח יו"ד יח-טו).

רוב מדרבנן - התוס' חידשו שיש מקרה שהוא רוב מדרבנן (כתובות ט. ד"ה ואבע"א). וביארו בדבריהם שהוא כשלא ברור שיש רוב (פני יהושע שם).

חזקת חיים - שמספק אנו מעמידים את האדם בחזקת חי, (כגון בת ישראל הנשואה לכהן שבמדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שבעלה חי (גיטין כח. במשנה)) - בפשטות היא חזקת הגוף, שהרי אנו יודעים שהוא היה חי בעבר, ורק מסתפקים על ההווה (רש"י שם), אך הפני יהושע (שם) כתב שהיא רובא דליתא קמן, שהרי רק מיעוט מתים בכל יום, ומסתבר שהוא מהרוב שלא מתו.

חוזק[עריכה]

בסעיף זה נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה[13].

עד אחד, רובא דליתא קמן עדיף ממנו (שב שמעתתא ו-ז).

רובא דאיתא קמן נגד רובא דליתא קמן, נחלקו בזה האחרונים: רעק"א (כתובות יג, והביאו שערי יושר ג-א ד"ה והנה) כתב שליתא קמן עדיף, אך בחידושי ר' מאיר שמחה (סנהדרין סט. ד"ה שם מסתפינא) כתב שרובא דאיתא קמן עדיף, משום שלשיטתו רובא דאיתא קמן הוא מדין ביטול ברוב[14] (וכן החלקת יואב (ח"א יו"ד פתיחה ב ד"ה וכן) כתב "מעולם לא שמענו שיהיה עדיף רובא דליתא קמן מרובא דאיתא קמן").

אומדנא עדיפה מרובא דליתא קמן (שו"ת בית דוד יז ד"ה וגדולה מזו, תורת חסד א-א, מהרי"ט ח"ב אה"ע כז, קונטרס החזקות סוף סימן א אות ב ואות ה (לגבי רוב בכלל, ולא רק רובא דליתא קמן). שב שמעתתא ו-כב לעניין אין אדם פורע תוך זמנו). אך יש דעה שהיא עצמה מועילה רק מדין רובא דליתא קמן[15].

חזקת הדין - רובא עדיף ממנה (ורק רבי מאיר חולק על זה (קידושין פ.)), בטעמים לזה ובפרטי הדין הארכנו בערך רובא דאיתא קמן בסעיף "חוזק" ד"ה חזקת הדין.

אך חזקת אשת איש וחזקת חיים של הבעל יחד הן חזקות אלימות (כחזקת ממון) ועדיפות מרובא דליתא קמן. ולכן אין הולכים אחר הרוב במים שאין להם סוף, שע"פ הרוב הבעל מת (חתם סופר בבא בתרא צב. ד"ה המוכר. כך כתב גם לגבי הטעם שאין הולכין בממון אחר הרוב - שהחזקת ממון (מוחזק) אלימא)[16].

מוחזק - ע"ע אין הולכין בממון אחר הרוב.

אין ספק מוציא מידי ודאי - גם רובא דליתא קמן אינו מוציא מידי ודאי, כי הוא נחשב כספק וודאי (ע"פ רש"י פסחים ט. ד"ה ודאי טבילי). והקשה הקובץ שיעורים שלכאורה תלוי במחלוקת האם חוששים למיעוטא, שהרי לדעה שאין חוששים הרוב נחשב כוודאי[17], וודאי מוציא מידי ודאי (פסחים לו)[18].

הוחזק - קונטרס החזקות (סוף סימן א אות ג) הסתפק האם רובא דליתא קמן עדיף ממנו, אך כתב שבוודאי שהוחזק לא עדיף מרובא דליתא קמן.

גם בין הרובים בעצמם יש רובים חזקים יותר. למשל, רוב נשים בתולות נישאות עדיף מרוב נשים יולדות ולד מעליא (מהר"י מינץ ו, הובא בכללי התלמוד מספר כנסת הגדולה (בסוף מסכת ברכות) כללי רובא וחזקה ומיגו וחזקה ט).

נגד שאר ההכרעות רובא דליתא קמן שווה לרובא דאיתא קמן[19].

כללים[עריכה]

בסעיף זה נדון האם ההכרעה תועיל במקרים (כללים) שמבטלים חלק מההכרעות.

בדבר שיש לו מתירין, כלומר שיש אפשרות להתירו בלי להיכנס לספק, נחלקו בזה המפרשים לשלושה צדדים:

  1. המגן אברהם (תקיג-יג) אוסר.
  2. הר"ן (ביצה סוף פ"ג ד"ה ת"ר) הביא צד שמותר (הסתפק בזה).
  3. הצל"ח (פסחים ז. ד"ה ובגוף) כתב שבכל דפריש מרובא פריש (רובא דאיתא קמן) מותר. ומשמע מדבריו שברובא דליתא קמן אסור.

בספק שאפשר לבררו נחלקו המפרשים, ויש בזה ארבע דעות:

  1. יש ראשונים שסוברים שצריך לברר (פרי משה רוב ה-א, בינת אדם שער רוב וחזקה י).
  2. רש"י כתב שאין צריך לברר (חולין ריש יב.), וחידש החתם סופר (בשו"ת יו"ד קעה ד"ה ועיי') שגם רש"י מקל רק באיסורין, אך בממונות מודה שצריך לברר).
  3. ספר המקנה (מט-ה-ז) כתב שרוב לבד אין צריך לברר, אך כשחזקה דמעיקרא סותרת אותו - אע"פ שהוא עדיף ממנה[20] - צריך לבררו.
  4. הפרי משה (רוב ה-ב) ביאר בדעת השו"ע שדווקא ברובא דליתא קמן אין צריך לברר.

אך ברוב וחזקה יחד לכו"ע אין צריך לברר.

בתרי ותרי, כלומר שיש שתי כיתות עדים שסותרות זו את זו, רוב לא יועיל להכריע את הספק אפילו מדאורייתא, משום שרוב הוא בירור המציאות[21](,) ולא עדיף מעוד עדים שלא יכריעו את הספק - "תרי כמאה" (שב שמעתתא ו-כב).

בקבוע, דהיינו שהספק לא פרש מהתערובת אלא נמצא במקומה, רובא דליתא קמן מועיל (שיטה מקובצת כתובות טו., שו"ת רעק"א מהדורא תנינא קג-יא, שערי יושר ד-יב, קובץ ביאורים שב שמעתתא ה).
אך הגר"א וסרמן (קובץ שיעורים בבא בתרא פו) חילק שזה רק ברוב בטבע, כרוב בהמות כשרות, אך רוב שאינו בטבע, כרוב מצויין אצל שחיטה מומחין (אמנם הרא"ה בספר בדק הבית ו. כתב ש"רוב מצויין אצל שחיטה מומחין" אינו רוב אלא כל. והרשב"א בספר משמרת הבית חולק עליו וכותב שהוא רק רוב. מחלוקתם הובאה בכללי התלמוד מספר שיירי כנסת הגדולה (בסוף מסכת ברכות) כללי רובא ד) - בקבוע יהיה כמחצה על מחצה(.)

כשיש ספק האם ההכרעה עצמה קיימת (כלומר שיש ספק האם הוא בכלל יש רוב), רוב לא מועיל (שלטי הגיבורים בפרק לא יחפור (הובא בכללי התלמוד מספר כנסת הגדולה (בסוף מסכת ברכות) כללי רובא וחזקה ומיגו וחזקה ו), שערי יושר בראשו סוף ד"ה והנה).

אנשים[עריכה]

בגוי לא נאמר הדין של אחרי רבים להטות, ולכן אין להם דיני רוב (מנחת חינוך ב-ג [יב] ד"ה וראיתי בשו"ת נודע ביהודה, נודע ביהודה מהדורא תנינא אה"ע מב).

ראה גם[עריכה]


הערות שוליים[עריכה]

  1. לקמן (ד"ה נקרא גם) הבאנו שרובא דליתא קמן נקרא גם "חזקה".
  2. ע"ע אנן סהדי.
  3. ע"ע חזקת אומדנא.
  4. בחלוקת החזקות לסוגים השונים ע"ע חזקות שונות (בספיקות).
  5. כדלעיל ד"ה יש חילוק.
  6. לעיל בסעיף "הגדרה" (ד"ה יש חילוק) הבאנו שהשב שמעתתא חולק על זה.
  7. בערך אין הולכין בממון אחר הרוב#מקור_וטעם (ד"ה בטעם אות ב) הבאנו דעות שבזה נחלקו רב ושמואל האם הולכין בממון אחר הרוב.
  8. ע"ע אין ספק מוציא מידי ודאי#חוזק (ד"ה רובא דליתא קמן) והבאנו שם גם שהקובץ שיעורים הקשה עליו, מעין שיטתו לקמן בסמוך באות ג.
  9. הובאו בערך ספיקות#ודאי_וספק ד"ה הקשר בין ודאי וספק לבין בירור והנהגה.
  10. הובאה בערך אין הולכין בממון אחר הרוב#מקור_וטעם ד"ה בטעם אות ד.
  11. הבאנו זאת בערך רובא דאיתא קמן#פרטי_הדין ד"ה שניים האחרונים.
  12. אך לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה טעמו) הבאנו מחלוקת בזה.
  13. בערך חוזק ההכרעות דנו בכללים שמסבירים מדוע הכרעה אחת עדיפה על חברתה, וכן הבאנו שם את סדר כל ההכרעות מהחזקה אל החלשה.
  14. הובא בערך רובא דאיתא קמן#מקור_וטעם ד"ה בטעמו.
  15. ע"ע חזקת אומדנא#מקור_וטעם ד"ה בטעמה.
  16. ע"ע אין הולכין בממון אחר הרוב#מקור_וטעם ד"ה בטעם.
  17. עיין לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה לגבי ודאותו) שנחלקו האם הרוב הוא כוודאי או כספק, והבאנו שם גם את דעת הקובץ שיעורים.
  18. לגבי ספק הרגיל וקרוב לוודאי, האם מוציא מידי ודאי - ע"ע אין ספק מוציא מידי ודאי#פרטי_הדין ד"ה ספק הרגיל.
  19. לפירוט דינם נגד שאר ההכרעות ע"ע רובא דאיתא קמן#חוזק.
  20. כמו שהבאנו בערך רובא דאיתא קמן#חוזק ד"ה חזקת הדין.
  21. אמנם לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה טעמו) הבאנו שיש בזה מחלוקת.
  22. את החילוק ביניהם ביארנו לעיל בסעיף "הגדרה" ד"ה יש חילוק.