ריבית קצוצה

ריבית שפסקו את שיעורה בשעת ההלוואה, שהיא אסורה מן התורה.

לדעות אחרות, אף אם לא קצבו מראש את שיעור הריבית, אלא סיכמו ביניהם בשעת ההלוואה שהלווה יוסיף למלווה על קרן ההלוואה, הרי זו ריבית קצוצה.

לדעת הרמב"ם, ריבית קצוצה היא, רק כאשר פסקו את שיעורה בשעת ההלוואה, אבל אם לא פסקו את שיעורה בשעת ההלוואה אלא שכשהגיע זמן הפרעון ביקש הלווה מהמלווה לדחות לו את מועד הפרעון, וקצב לו המלווה שכר תמורת דחיית מועד הפרעון למועד מאוחר יותר, אין זה אלא אבק ריבית.

ברם, דעת רוב הפוסקים, שאף אם קצבו את שיעור הריבית בשעת דחיית מועד הפירעון ותמורת דחיית מועד הפרעון, הרי זו ריבית האסורה מן התורה.

בהתאם לעקרונות הלכתיים המובאים בספרי הפוסקים, קיימת דרך כשרה שבה יוכל אדם לתת כסף לחברו ולקבל רווחים. איסור ריבית הוא כאשר מלווה לוקח שכר הלוואה מן הלווה. ההגדרה ההלכתית של לווה היא: אדם המקבל כסף או חפץ מחברו לרשותו ולאחריותו המלאה, על מנת להחזירו בזמן שנקבע. קבלת הכסף מחייבת את הלווה, להחזירו בכל התנאים, כלומר, בלי להתחשב מה קרה לכסף בעת היותו בידיו. ובהלוואה אסרה תורה לקיחת ריבית.

אולם, יכול אדם לתת כסף לחברו למטרה עסקית, ולהתנות עמו שאין הוא מלווה לו את הסכום, אלא הכסף נשאר ברשותו ובאחריותו של בעליו, ואילו המקבל רק עוסק בו: סוחר בו כראות עיניו, משקיע אותו לפי מיטב הבנתו וכדומה. לאחר זמן יטול הנותן את כספו חזרה, וברווחים יתחלקו: הנותן יקבל חלקו ברווחים כתמורה להשקעת כספו, והעוסק - המקבל - יקבל חלק ברווחים כתמורה לעמלו וטרחתו. ואם יקרה שהכסף לא נשא רווחים או ירד לטמיון בחלקו או כולו - הרי לא קיבל העוסק שום אחריות, וההפסד הוא של בעל הכסף. זהו ההבדל הברור והמשמעותי בין הלוואה לעיסקא. וכיון שעיסקא זו אינה הלוואה, מותר לנותן הכסף לקבל רווחים.

אולם גם ב"עיסקא" אין העוסק פטור מאחריות, שהרי אף אם אינו לווה עדיין דינו כשומר הכסף, ולכן אם נפסד הכסף בפשיעתו, חייב הוא לשלם כדין שומר. ואם יטען העוסק, שההפסד קרה שלא באשמתו, חייב הוא להישבע בבית הדין לאמת את טענתו, כדין השומרים.

בפרטים אלו האריכו הפוסקים השונים, אשר ניסחו את שטרי "היתר עיסקא", לקבוע נוסח תנאים של חוזה, אשר מצד אחד לא תהיה זו "הלוואה" אלא "עיסקא", ומצד שני לקבוע את הפרטים, אשר למרות היות המעות "עיסקא", חייב בהם העוסק, כדין שומר.