שדה בוכין

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אחד משלושת בתי פרסות (ראה: בית הפרס): "שדה שמפטירים בה מתים", שאסור לנטוע ולזרוע בה.


בביאור "שדה שמפטירים בה מתים" ובטעם האיסור לנטוע ולזרוע בה, נחלקו המפרשים.


רש"י (מועד קטן ה, ב) מפרש: שכשמביאים מתים ממקום למקום לקבורה, באים בשדה סמוך לעיר, ונפטרים אלו שהביאום והולכים להם, ואנשי המקום באים ומקבלים אותם ורוחצים וקוברים אותם. והטעם שאסור לנטוע ולזרוע בה, לפי שיש בה חשש טומאה, שמא נידלדל אבר מהמת כשהביאוהו ממקום רחוק, ונפל שם, וסמכו אלו על אלו והניחוהו שם, שכן לפעמים היו מאחרים עד הלילה, וממהרים לחזור לבתיהם, ואנשי המקום היו ממהרים לקוברו, ומתוך חיפזון לא שמו לב לכך, ואחר כך בא אדם ומצא את האבר וקברו שם, או שעדיין הוא טמון שם בתוך עשבי השדה, והעובר שם יאהיל עליו.


הר"ש (אהלות יח, ד) מפרש, ש"שדה בוכין" הוא מקום רחוק מבית הקברות, מזומן להושיב שם המיטה, ומתוועדים ובוכים שם. והטעם שאסור לנטוע ולזרוע בו, אינו מפני חשש טומאה, אלא מפני חשש גזל, שכיון שהבעלים נתייאשו מהשדה לאחר שהוחזקה לתשמיש של רבים, הרי זה כדין מיצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו.


הרמב"ם (טומאת מת ח, ד) מפרש, ש"שדה בוכין" הוא מקום קרוב לבית הקברות, שבו הנשים יושבות ובוכות. והטעם שאסור לנטוע ולזרוע בו, לפי שחוששים שמא יש בו טומאה, שמאחר שהוא קרוב לבית הקברות, יש להניח שנתייאשו הבעלים ממנו, ויתכן שבא אדם וקבר בו את המת.


ויש גורסים: "שדה כוכין", ומפרשים: שדה שיש בה כוכים, ומניחים שם את המת לפי שעה, עד שיהיו פנויים להוליכו לבית הקברות. ויש כאן חשש טומאה, שמא אחר שהניחוהו לפי שעה, נשכח המת, ולא לקחוהו משם (תוספות נדה נז, א).


ברם, אף לדעת הסוברים שאיסור זריעה ונטיעה בשדה בוכין - כוכין - הוא משום חשש טומאה, מכל מקום עפר השדה טהור, ומותר אף לעשות ממנו תנורים כדי לאפות ולבשל בהם קדשים, שבנוגע לטומאה ממש, אין אנו מחזיקים בה טומאה כלל; ואינה נקראת "בית הפרס" אלא משום איסור זריעה ונטיעה בלבד.


ויש אומרים, שאין עפר שדה בוכין טהור, אלא כשניטלטל העפר מאותה שדה למקום אחר, שיש כאן ספק ספיקא: שמא לא היה במקום הראשון אבר מן המת כלל (לפי פירוש רש"י), ושמא לא נפרד ממנו עצם כשעורה למקום השני. ועוד שאין מחזיקים טומאה ממקום למקום.


ברם, יש סוברים, שאף שדה בוכין היא בספק טומאה למגע ומשא, ויש מצדדים לומר - אף באוהל, ואין עפרה טהור אלא לאחר שניפוהו וראו שאין בו טומאה.