שואל

במשפט העברי השאלה היא חלק מדיני שומרים, והיא החמורה שבהם מבחינת אחריותו של השואל להחזיר את החפץ בשלמותו בתום תקופת ההשאלה, וכמעט כל מאורע שאירע לחפץ, אף ללא אחריותו הישירה של השואל (כגון אונס), אינו עילה לפטרו מתשלום, אם אכן החפץ ניזוק או הושמד.

	וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם
– שמות כב

בעליו עמו[עריכה]

בנוסף, לשואל (כמו לשוכר) ישנו פטור מיוחד הכתוב בתורה כי "אם בעליו עימו לא ישלם", אם המשאיל היה עם השואל בשעת ההשאלה, הוא לא חייב לשלם את נזקי החפץ המושאל אם נגרמו באונס. לפי דעתו היחידה של רב המנונא, אין פטור "בעליו עמו" קיים, אלא אם כן בעליו של החפץ היה עסוק באותה מלאכה עצמה שלשמה הושאל החפץ, ואף זאת רק אם היה עסוק במלאכתו של השואל משעת ההשאלה עד שעת ההחזרה. דעה זו הופרכה בתלמוד, כיוון שהובאו הוכחות מוצקות נגדה, ממשניות וברייתות.

פרשני המקרא מסבירים הלכה זו בכך, שכאשר המשכיר היה עם השואל בשעת ההשאלה, השואל אינו מקבל על עצמו את חיוב השמירה באופן מלא, שכן גם בעליו של החפץ משתתף בשמירתו. בתלמוד מוסבר כי מדובר בכך שבעליו של החפץ היה עם השואל במלאכתו, בכך שהוא עסק במלאכתו של השואל, אך נוכחות רגילה, שקיימת בעצם בכל השאלה כמעט, אינה פוטרת את השואל מתשלומין. הלכות אלו מבוארות בהרחבה בפרק "השואל" שבמסכת בבא מציעא‏^[1].

בתלמוד מובאות חקירות רבות של רמי בר חמא, העוסקות בשאלות רבות של מקרים מיוחדים שייתכן שבהם אין קיים דין "בעליו עימו", כמו למשל אדם השואל בעל חיים כדי לקיים עימו יחסים בעבירה, שייתכן שאין זו נקראת השאלה, כיוון שבעל החיים הושאל למטרה לא אנושית שבעיני אדם רגיל אין החפץ המושאל (במקרה זה - בעל החיים) קיים למטרה כזו, וממילא לא חל על החפץ שם השאלה, אך ייתכן שלמרות זאת התורה חייבה אותו בתשלומין, שכן הוא נהנה למעשה מההשאלה. בנוסף, נשאלת השאלה מה תהיה ההלכה בנוגע לאדם השואל חפץ למטרה שהרווח בה הוא פחות מפרוטה - סכום המינימום כדי להחשיב דבר כשווה ערך. שאלות אלו ורבות אחרות, מסתיימות בתיקו - אין עליהן תשובה הלכתית ברורה, ולכן הכלל במקרים כאלו הוא המוציא מחברו עליו הראיה‏^[2].

שעת החיוב[עריכה]

כיוון שחיובי השמירה של השואל, הכוללים חיוב אונס, שבו חייב השואל לשלם את ערך החפץ שהושאל למרות שהנזק שנגרם לו הוא באונס גמור (למשל - שודדים), הם חיובים שונים משאר חיובי השמירה שמוטלים על שאר השומרים (כמו שומר חינם ושומר שכר) וממילא הם מחייבים אותם לפי כללי המשפט העברי למרות שהם לא קיבלו על עצמם את חיוב התשלומים, לכן מן ההכרח שחיובי השואל נגרמים כתוצאה של התחייבות עצמאית של השואל לשלם את החפץ במקרה האונס. בראשונים מוסבר, ששיערו חכמים דעתם של שואל ומשאיל, שכיוון שהחפץ מושאל ומוענק לו למשך זמן ללא כל טובת הנאה למשאיל, רוצה השואל לרצות את דעתו של המשאיל בכל מקרה שהוא, גם אם מדובר באונס גמור, וכן המשאיל דורש את חיוב התשלומין על ידי השואל, מכיוון שהוא לעולם לא ידע האם האונס היה אכן אונס גמור או לא, ומכיוון שהוא משאיל את החפץ ללא טובת הנאה, הוא דורש מהשואל להניח את דעתו ולהעניק לו מנוחת הנפש מהטרדות והדאגות שמא החפץ ינזק בדרך כלשהי, בכך שהוא מתחייב לשלם את ערכו בכך מחיר.

כיוון שחיוביו של השואל חלים, כאמור, על ידי התחייבותו של השואל, נחלקו חז"ל מתי חלים תשלומי האונס. לפי גישה אחת בתלמוד, החיוב חל כבר בשעת ההשאלה, וכאשר השואל מקבל את החפץ ברשותו, הוא מחייב את עצמו בערכו של החפץ, כך שאם החפץ לא יהיה קיים בתום השאלה, הוא כבר יהיה חייב אוטומטית בתשלומיה. לפי גישה אחרת, למרות שהשואל מחייב עצמו בתשלומין בשעת ההשאלה, הרי החיוב המעשי נגרם רק בשעת האונס. קיימים חילוקים רבים למעשה בין שני הצדדים: אם החיוב הממוני חל בשעת ההשאלה, נמצא שגם אם מת השואל והיא נאנסה ביד בניו, ניתן לגבות את התשלומין מנכסי המת, אך אם החיוב נגרם רק בשעת האונס, נמצא שאם השואל כבר לא היה בין החיים בשעת האונס, אין להטיל את חיובי האונס על בניו, אלא רק חיובי נהנה, שלפיו אדם חייב לשלם כל הנאה שבאה לו מאדם אחר, באותו סכום בה ההנאה שווה לו. כך למשל, אם הם אכלו את בשר בעל החיים כיוון שהם חשבו שהוא של אביהם המת, הם חייבים לשלם ערך של בשר, כפי המחיר הזול בשוק.

בנוסף, קיים חילוק הלכתי אחר התלוי בין שני צדדים אלו, לפי כללי קים ליה בדרבה מיניה, האומרים שלא ניתן להטיל על אדם שני חיובים על מעשה אחד. ולכן: אם השואל טבח את הבהמה בשבת, אם נאמר שהחיוב הממוני חל רק בשעת האונס, הוא יהיה פטור מלשלם את ערך החפץ, שהרי באותה שעה בה חל בחיוב המשפטי, חל חיוב נוסף - עונש סקילה על חילול שבת, ויש להעניש אותו רק בעונש הכבד יותר מבין השניים. אך אם החיוב חל כבר בשעת ההשאלה, לא יהיה קיים הפטור של קם ליה בדרבה מיניה במקרה כזה‏^[3].

הלכות שבת[עריכה]

בהלכות שבת‏^[4] מודגש ההבדל בין הלוואה להשאלה. בעוד שאסור ללוות בשבת, כיוון שקיים כלל האומר כי "סתם הלוואה שלושים יום", וקיים חשש שמא כיוון שההלוואה נעשית למשך זמן ממושך, ואין ברשות המלווה לתבוע אותה בתוך זמן ההשאלה, הוא ירשום על דף את פרטי ההלוואה כדי שלא ישכח. לעומת זאת, השאלה אינה לשלושים יום גם אם נעשית ללא קציבת זמן, ולכן מותר לשאול בשבת חפץ משכן, שכן החשש האמור אינו שייך במקרה כזה. בשולחן ערוך מצוין, כי בשפות בהן ההבדל בין הלוואה להשאלה אינו קיים (כמו למשל יידיש), יש לפרט ולומר שמבקשים את החפץ בהשאלה ולא בהלוואה.