שוחד
|
|
שוחד הוא נתינת דבר מה לדיין כדי להטות את לבו לטובת הנותן. (הסוגיות בנושא: כתובות קה ושו"ע חו"מ סי' ט)
אסור לדיין לקבל שוחד כל שהוא, אפילו בכדי לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, איסור זה מן התורה שנאמר: "לא תקח שוחד".
הלכות[עריכה]
- איסור שוחד חל גם על הנידונים. אסור לצד כל שהוא בדיון לתת שוחד לדיין. מי שנותן שוחד עובר על איסור (ויקרא יט, יד): "לפני עור לא תתן מכשול".
- דיין שקיבל שוחד - אסור לו לדון, ואם דן - דינו בטל. גם דיין שנוטל שכר משני בעלי הדין - דינו בטל. ברם, "שכר בטלה" מותר לו ליטול, כשניכר הדבר שאינו נוטל אלא שכר בטלתו. לדוגמא: דיין שיש לו מלאכה מסויימת לעשותה בשעה שבעלי הדין באים להתדיין לפניו - מותר לו לבקש מבעלי הדין שיתנו לו אדם אחר שיעשה את מלאכתו במקומו, או שיתנו לו שכר פעולה של אותה מלאכה שבטל ממנה. אולם, אם אין שכר הבטלה ניכר, כגון, שאין לו מלאכה מסויימת, אלא שאומר שמא יזדמן לו רווח ממסחר מסויים וכדומה, ועבור זה הוא מבקש שכר - אסור לו ליטול שכר, ואם נטל - דינו בטל. במקרה שהדיין הינו בעל מלאכה, אלא שבאותו זמן שבאו להתדיין לפניו, הוא לא עוסק במלאכתו, אף על פי שאם נטל שכר אין דינו בטל, מכל מקום מכוער הדבר ליטול שכר.
- איסור שוחד כולל, מלבד נתינת ממון או מתנות, גם "שוחד דברים".
מעשים בנושא[עריכה]
כתשובה על השאלה "היכי דמי שוחד דברים?" מספרת הגמרא על שמואל שעבר על גשר ואדם אחד תמך בו לבל ימעד בעת עוברו על הגשר. כאשר סיפר האיש לשמואל שיש לו דין תורה עם חברו, אמר לו שמואל: אני פסול מלדון אותך. זאת בגלל שהחשיב את עזרתו לשוחד. בדומה לזה פסל מר עוקבא את עצמו מלדון אדם שכיסה רוק שהיה מוטל לפניו על הארץ.
בגמרא מסופר על אריסו של רבי ישמעאל שהיה מביא לו בכל ערב שבת סל פירות מפרדסו. פעם אחת הקדים האריס והביא את הפירות כבר ביום חמישי. כאשר שאלו רבי ישמעאל מדוע הביא הפעם ביום חמישי. השיב האריס: כיון שבלאו הכי נזקקתי לבוא העירה ביום חמישי - יום שבתי הדין יושבים בו - לרגל דין תורה שיש לי, הבאתי לך גם את הפירות. סירב רבי ישמעאל לקבל את הפירות ולדון בדינו של האריס משום שוחד. מה עשה? הושיב רבי ישמעאל זוג תלמידי חכמים שידונו בענינו של האיש. כל אותה העת היה רבי ישמעאל מהפך בזכותו ואומר בלבו: "הלוואי יטעון כך וכך ויזכה בדין". משעמד על כך אמר: "תיפח רוחם של מקבלי שוחד! ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי - שלי נטלתי, כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה".
במסכת כתובות (דף קה, ב) מביאה הגמרא עוד כמה מעשים שמהם הננו רואים עד כמה התרחקו גדולי ישראל מחשש לאבק שוחד.
את הפסוק (דברים טז, יט): "כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" פירש הרב מאפטא על פי מעשה שאירע עמו: בעת שישב על כסא הרבנות בקולבסוב, באו פעם לפניו שני בעלי דין לדין תורה. יתר הדיינים לקחו שוחד והיו נוטים לצד אחד, אולם הרב מאפטא גילה כלפיהם התנגדות נמרצת והוכיח להם כי אין ההלכה כמותם. יעצו הדיינים לבעל הדין כי ישחד גם את הרב. אך כיצד עושים זאת, והלא בשום פנים ואופן לא יסכים הרב לקבל שוחד? יעצו לו איפוא לשלשל בחשאי סכום כסף ניכר לכיס בגדו של הרב. בעל הדין עשה כעצתם ואיש לא ידע דבר על כך.
למחר, כאשר ישב הרב להמשיך בדין תורה, הרגיש כי דעתו החלה להסס בדבר וכי קם בו רצון להסכים עם דעת הדיינים. מיד דחה את ישיבת בית הדין, וכל אותו היום בכה והתחנן לפני רבונו של עולם, כי יאיר את עיניו לראות את האמת. כך עברו ימים מספר עד אשר גילה הרב את הכסף בכיס בגדו ומיד הבין כי בעל הדין הוא אשר שם את הכסף בכיסו כדי לשחדו. כל כך גדול הוא כוחו של שוחד, שאפילו אם הדיין אינו יודע מאומה על כך, בכל זאת זה משפיע על שכלו לסלף את דעתו.
זהו פירוש הפסוק: "ויסלף דברי צדיקים" - אמר הרב מאפטא זצ"ל - אפילו אם הדיין מוסיף להיות צדיק גם לאחרי קבלת השוחד, שכן הוא לא ראה ולא ידע מאומה על כך, בכל זאת יש בכוחו של השוחד לסלף את בינתו ואת דבריו.