שולחנו של אדם מכפר עליו

גדול הוא שולחנו של אדם מישראל בתוך משכן ביתו, כי מזבח כפרה הוא לו על עוונותיו.

ביחזקאל (מ"א) נאמר: "המזבח עץ שלש אמות גבוה", ולאחר מכן נאמר: "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'". פתח במזבח וסיים בשולחן?! - אלא "רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו: כל זמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו" (ברכות נה, א).

במפרשים מבואר, כי אימתי שולחנו של אדם משמש לו כמזבח כפרה על עוונותיו, כאשר הוא מקיים כהוגן את כל ההלכות וההליכות החופפות את שולחן אכילתו: כשהוא מהדר ומדקדק בכשרות המאכלים העולים על שולחנו; אוכל בנימוס ובדרך ארץ היאים לישראל, ומברך את כל הברכות במתון ובכוונה - שולחן כזה מכפר לו על עוונותיו.

פעמים, במקום שהאכילה על השולחן תשמש כפרה לאדם על עבירותיו - היא עצמה בעבירה נעשית, כשהיא אינה כהלכה, כשכשרות המאכלים מפוקפקת, כשהאכילה אינה בדרך ארץ, כשהברכות נאמרות בחטיפה. על שולחן כגון זה נתכוונו חז"ל באומרם: "כאילו אכלו מזבחי מתים".