שומע כעונה

הגדרה[עריכה]

השומע את דיבורו של חבירו, נחשב כאילו הוא עצמו אמר זאת (הוזכר בסוכה לח:).

לדוגמא, אדם ששמע את החזן קורא את ההלל - יצא ידי חובה אע"פ שלא קראו בעצמו (סוכה לח:).

מקור וטעם[עריכה]

מקורו מהפסוק "כה אמר ה' הנני מביא רעה אל המקום הזה ועל יושביו, את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה" (מלכים ב כב-טז), מכאן שנחשב שהמלך קראן אע"פ שהוא רק שמען (סוכה לח:).

בטעמו חקרו רבים האם נחשב שהשומע אמר בעצמו (והמידות לחקר ההלכה (יח-יז) הוסיף שהוא מדין בכח שהיה יכול לענות^[1]), או שיוצא ידי חובה בשמיעה, שהוא כמודה על מה שאמר חבירו (ואין צריך אמירה כלל) (עיון בלומדות ט, ברכת אברהם סוכה לח: סימן "שומע כעונה" ב, קהילות יעקב פסחים מ, קהילות יעקב ברכות יז (והוסיף שם בתחילתו שלגבי העונה אמן פשוט שהוא כמודה על מה שאמר חבירו, ולא כאילו אמר בעצמו)).

(והקונטרסי שיעורים (נדרים א-כב) חקר בזה בין ארבעה צדדים: [א] כאילו השומע מדבר, שהדיבור של המדבר מתייחס גם לשומע וכעין שליחות, [ב] השמיעה נחשבת כדיבור, [ג] אינו כדיבור כלל, אלא שמצד ההלכה יש לו דין דיבור, [ד] אינו כדיבור כלל, אלא שכל הדינים שמתקיימים ע"י דיבור מתקיימים גם ע"י שמיעה).

והוסיף הצל"ח שאינו מדין שליחות, ולכן יכול להועיל גם בדינים שאין בהם שליחות, כגון נדר ושבועה (צל"ח ברכות כא: ד"ה בא"ד ור"ת)^[2](, וכן נחלקו האם יש שליחות בנדר ושבועה)^[3].

בדינים שונים[עריכה]

בהלל מפורש בגמרא ששומע כעונה (סוכה לח:).

במגילה שומע כעונה (רא"ש פסחים פרק ראשון סימן י (ז:)).

בקריאת שמע שומע כעונה (משנה ברורה סא-מ).

בלימוד תורה הסתפק השערי תשובה (מז-ב) האם השומעם נחשב כלומד תורה, ונפק"מ האם צריך לברך על השמיעה ברכות התורה.בנדר ושבועה דן הצל"ח (ברכות כא: ד"ה בא"ד ור"ת) האם יש בהם דין שומע כעונה, והביא צדדים לכאן ולכאן. והוסיף שגם לדעות שאין בהם שליחות - אפשר שיהיה בהם דין שומע כעונה, כי שומע כעונה אינו מטעם שליחות.

פרטי הדין[עריכה]

הפסק - נחלקו הראשונים האם השומע כעונה גם לעניין שיחשב הפסק, כגון המתפלל שמונה עשרה ושמע קדושה או קדיש - האם יכול לשמוע ולצאת ידי חובה מדין שומע כעונה, או שאי אפשר, שהרי אם יהיה שומע כעונה נחשב שהפסיק באמצע התפילה (רש"י סוכה לח: ד"ה הוא אומר ברוך, בה"ג שהובא בו, ושו"ע או"ח קד-ז: אינו הפסק. תוס' שם ד"ה שמע, ותוס' ברכות כא: ד"ה עד: כן הפסק)^[4].

מי שאינו ראוי לענות, כגון מי שעומד באמצע שמונה עשרה, שהרי אסור לו לענות כעת - נחלקו הראשונים האם יש בו דין שומע כעונה, או לא משום שכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי בילה מעכבת בו (רש"י סוכה לח: ד"ה הוא אומר ברוך, בה"ג שהובא בו, ושו"ע או"ח קד-ז: יש בו שומע כעונה. תוס' שם ד"ה שמע, ותוס' ברכות כא: ד"ה ד"ה עד: מוכח מדבריהם שיש בו דין שומע כעונה, אלא שאסור משום שהוא הפסק. ר' אברהם בר' שלמה: אין בו דין שומע כעונה. בכל זה דן השאגת אריה ו ד"ה מכל מקום למדנו)^[5].

וכן נחלקו המפרשים לגבי אילם, למשל האם יכול לשמוע ברכה מחבירו ולשחוט (שו"ע יו"ד א-ז: יכול לשמוע ולשחוט, הגהות אשר"י שהובא בט"ז שם: לא יכול לשמוע ולשחוט). וכתב השאגת אריה שיש צד לומר שגם המקילים באמצע התפילה (כדלעיל בסמוך) יחמירו באילם, שדווקא בתפילה מתירים כי בעצם הוא ראוי לענות (במציאות) אלא שאסור לו (בדין, דאריא הוא דרביע עליה) (שאגת אריה ו ד"ה ואע"ג, אך הסיק (בד"ה מכל מקום נראה) שכן יוצא ידי חובה).

בברכת כוהנים האם מותר שחבירו הכוהן יברך ויכוון להוציא גם- שהרי בברכת כוהנים צריך לברך בקול רם {מקור בית הלוי על התורה וח"א (יש שתלו שנחלקו במח' לעיל גבי מי שאינו ראוי לענות)}

בחצי ברכה, כגון ששמע מחבירו "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם" וכיוון לצאת בשמיעה זו, וסיים בעצמו "המוציא לחם מן הארץ", וחבירו סיים "בורא פרי הגפן" - נחלקו האחרונים האם יש דין שומע כעונה:

1. יש אומרים שלא מועיל בזה דין שומע כעונה. ובטעם לזה חקרו האם הוא משום שדין שומע כעונה נאמר רק על שמיעת ברכה שלימה, או משום שחצי ברכה אינה ברכה כלל, ושומע כעונה נאמר רק על ברכה (או תפילה או מצווה) (ברכת מרדכי או"ח ב ומועדים א-ח).
2. ר' שלמה זלמן חידש שגם בזה מועיל שומע כעונה (מנחת שלמה ח"א כ-ג ד"ה ואם).

מועיל רק כשהשומע שותק, אך אם מדבר בינתיים דברים אחרים לא יצא, שהרי לא עדיף מהמברך עצמו שאם הפסיק באמצע הברכה לא יצא (שער הציון קסז-מג לגבי ברכת המוציא).

אם המוציא הפך לסוס - ר' תבנית:הידעת?/י"ח חשוון ה'תשע"ב

הערות שוליים[עריכה]