שיחה:הרחקת נזיקין

במשפט העברי, הרחקת נזיקין הוא כלל יסוד האומר, כי גם בביתו של אדם ובשטח פרטי שלו, אסור לאדם להציב דבר המזיק לאדם אחר המתגורר בשכנות. בתלמוד נקבעה סוגיא תלמודית זו בפרק השני "לא יחפור" שבמסכת בבא בתרא (העוסקת בדיני בעלות, קניין ומכירה), ובהלכה נקבעו הלכות אלו בשם "נזקי שכנים".

יש אומרים שדינים אלו הם תקנת חכמים להבדיל מדיני נזיקין במסכת בבא קמא (העוסקת בדיני מזיק, גנב וגזלן) שהם אסורים מהתורה. ההבדל בין המקרים הוא שארבעה אבות נזיקין הם היזק מחוץ לרשותו של האדם ואילו דיני הרחקת נזיקין הם ברשותו של האדם ולכן אינם בגדר היזק אלא בכלל תקנות שכנים למען שמירת היושר והסדר. אך החזון איש ואחרים כותבים כי מדובר בדין מזיק רגיל מהתורה, אלא שמסרה התורה דין מזיק לחכמים לקבוע מי הוא מזיק ברשות שאינו מזיק.

הכלל אומר, כי אין לאדם להציב מזיק בביתו, ואין לו לומר להגנתו שזהו שטח פרטי שלו ולכן מותר לו לעשות בו כטוב בעיניו. עם זאת, מותר לו לאדם לבצע בביתו שימושים רגילים המקובלים בבית, שהרי אין לו להימנע מלהתגורר בביתו באופן רגיל בגלל שהדבר מפריע לשכנו, אין דמו של שכנו סמוק מדמו הוא.

הרחקת נזיקין לפני שהניזוק נמצא[עריכה]

אביי ורבא, נחלקו בנידון שהאדם המזיק, מציב אובייקט מזיק בעוד שהשני, עדיין לא הציב את הדבר הניזוק, אך ייתכן שהוא ינזק ממנו בהמשך, כאשר הוא יצטרך להציב את הדבר הניזוק במקום. לפי גרסה אחת של חכמי התלמוד, המחלוקת היא במקום רגיל, שלא ידוע בבוודאי שהאובייקט הניזוק עתיד להיות שם, ולמרות זאת אוסר רבא להציב את החפץ המזיק. לפי גרסה שנייה, מקילה יותר, המחלוקת היא דווקא כאשר ידוע שהניזוק עתיד להיות במקום.

הדוגמה הנידונת בתלמוד היא באדם החופר בור סמוך לשטח שכנו. במקרה כזה הוא גורם נזק כלכלי לשכנו, שכן לא יוכל לחפור בור במקום סמוך, שכן אז יתרופפו כותלי הבור ויפלו. במקרה כזה נחלקו אביי ורבא, בעוד שאביי מתיר להציב את המזיק במקום, שכן אין לו לאדם להימנע מלעשות כחפצו בביתו כל עוד אין הוא מזיק בשעת מעשה את שכנו, הרי שרבא אוסר את הדבר, מכיוון שהוא סבור שגם במקרה כזה, אין לו לאדם להציב מזיק ליד שטח שכנו‏^[1].

סוגיא דחרדל[עריכה]

אחת הסוגיות הידועות הדנות בנושא הרחקת נזיקין, היא מחלוקת חכמים ורבי יוסי, בחרדל ודבורים, האם על בעל החרדל להרחיק מבעל הדבורים, שכן הדבורים אוכלות את פרחי החרדל, ולאחר שהוא נותן בפיהם טעם מר הם חוזרות ואוכלות את דבשן, ובכך גורמות נזק כלכלי לכוורן. לפי חכמים על בעל החרדל להרחיק משטח חבירו במרחק שלא יגרום לדבורים להתקל בחרדל, ולפי רבי יוסי על כל אחד משניהם להרחיק מחצית מהמרחק. רבי יוסי מנמק את פסקו זה, בכך שהוא סבור שגם הדבורים נחשבים למזיקים, שכן הם אוכלות את פרחי החרדל.

לסוגיא זו ניתנו כמה פרשנויות:

שיטת אביי בסוגיא[עריכה]

לפי הגישה הראשונית, הרי שלא ייתכן שחכמים ורבי יוסי נחלקו בדבר מציאותי שניתן לבדוק בשטח, שהרי ברור שהן החרדל והן הדבורים ניזוקים כתוצאה הכך הדבורים אוכלים את פרחי החרדל, ולכן הגישה אומרת שאכן הדבורים והחרדת שניהם ניזוקים זה מזה, אלא שלפי חכמים, בעל הדבורים, שהיה הראשון סמך בהיתר, בזמן שבעל החרדל עדיין לא היה נוכח במקום. ולכן, על בעל החרדל שהוא השני, להרחיק את כל המרחק הנדרש להפריד בין הדבורים לחרדל. לעומת זו, רבי יוסי סבור, כי למרות שלפי הכללים היבשים מותר היה לבעל הדבורים להעמיד אותם במקום, הרי שיש בעמדם שם מעט אי הוגנות ואנושיות, שכן בסופו של דבר עלולים הדבורים להזיק את החרדל, כאשר הוא יזרע אותם שם בבוא הזמן. מכיוון שכך, למרות שאין לחייב את בעל הדבורים להרחיק את דבוריו, גם כעת כאשר הם מזיקים לחרדל, הרי שגם אין אנו יכולים לדרוש מבעל החרדל להרחיק ולמנוע את הנזק שעלול להגרם לדבורים כתוצאה מזרעי חרדלו.

אם כי, פרשנות זו תיתכן רק לפי שיטת אביי שאומר שאדם יכול לסמוך מזיק צמוד למקום בו הניזוק עדיין לא הופיע. אך לפי גישת רבא, האומרת כי אסור לסמוך בשום פנים ואופן, אין מובן מדוע דעת שאר החכמים היא שעל בעל החרדל להרחיק את כל המרחק הנדרש למנוע היזק מהשכן.

שיטת רבא בסוגיא[עריכה]

רב פפא, תלמידו של רבא, תירץ כי מדובר בשני אנשים, שהאחד קנה מהשני שטח קרקע הסמוך לשטחו הפרטי של המוכר, שאותו לא מכר והותיר לעצמו. המוכר, העמיד חרדל בשטחו, ואחר כך מכר את שטח לאדם אחר, העמיד בשטח שקנה - דבורים.

בניגוד להנחה הראשונית, הרי שגם ההיזק המציאותי בין החרדת לדבורים נידון במחלוקת בין חכמים לרבי יוסי, ובעוד שרבי יוסי סבור ששניהם מזיקים זה לזה, סבורים חכמים כי הנזק הנגרם לחרדל הינו נזק קטן מאוד ובלתי משמעותי, שכן אין הם אוכלים את זרע החרדל עצמו אלא את הפרחים, השבים וגדלים תוך זמן קצר. לפי חכמים, שהדבורים אינם מזיקים לחרדל, נמצא שרק החרדל הוא זה שמזיק לדבורים, ובמקרה כזה, על בעל החרדל להתרחק מהמקום יחד עם זרעיו, ולמרות שבזריעת גרגרי החרדל במקום לא הייתה שום בעיה הלכתית או משפטית; שכן באותה שעה היה כל השטח הצמוד של הזורע, לפני שמכר אותו לחברו.

לעומת זאת, סבור רבי יוסי, שהחרדל והדבורים שניהם מזיקים זה לזה, ואם כן, מובן וברור שאין להטיל על אחד מהם להרחיק את כל המרחק הנדרש, אלא עלינו להטיל על כל אחד ואחד מהם להרחיק מחצית מההרחקה הנדרשת.

הנזק מול העלות[עריכה]

למרות שבמקרה זה, סבורים חכמים שעל המזיק להרחיק את עצמו גם אם עשה את מעשהו בהיתר, והעמיד את המזיק בשעה שמותר היה לו להציב אותו במקום, התחשבו חז"ל גם בעלות של הרחקת המזיק. במקרה שהמזיק הינו עץ המזיק לכותלי הבור הסמוך לו, אין לחייב בעל האילן לקצוץ את אילנו למרות ששורשיו מתפשטים ומנקבים את כותלי הבור, שכן קציצת אילן, שכבר ניטע, וגדל כהוגן, הינו נזק גדול ובלתי הפיך לבעל העץ, ואין לחייב אדם לגרום נזק גדול כל כך לעצמו, בעוד בעצם הוא מבצע מעשה מקובל בהחלט, נטיעת עץ בשטחו הפרטי, בשעה שמותר היה לו לנטוע אותו.

לא עוד, אלא שגם באופן שנטיעת העץ הייתה באיסור, ולאחר שכבר נחפר הבור, אין לבעל הבור לחייב את בעל העץ לקצוץ את אילנו ללא כסף ופיצויים נאותים בעבור הנזק הכבד, שכן לפי סברת המשפט אין לנו לגרום לאדם נזק כל כך גדול לעצמו רק כדי שלא יזיק את השני, אם הדבר המזיק עומד רק בשטחו הפרטי, ורק אם בעל הבור מוכן לשלם את ההוצאות הכספיות לבעל האילן, הוא יכול לתבוע ממנו לקצוץ את אילנו תמורת תשלום.

בכך למעשה נמדד ההבדל בין דיני "הרחקת נזיקין" לבין דיני ארבעה אבות נזיקין. בעוד שבדיני המזיקים הרגילים, הפועלים בשטח זר או ציבורי, ההלכות המשפטיות חמורות ביותר, ואין שום היתר לאדם להזיק את השני גם אם הדבר כרוך בנזק גדול ביותר, הרי בדינים אלו, שהן המזיק והם הניזוק נמצאים ברשות בעליו, הזכות המשפטית והמוסרית אומרת כי יש להתחשב בשני הצדדים, בהתאם למזיק והניזוק, ובהתאם מלא להוצאות הכספיות.

תשלומים[עריכה]

חכמי הראשונים נחלקו במקרים שעל האדם היה להרחיק את המזיק משטח חבירו, וזאת כאשר הניזוק כבר נמצא במקום בשעת העמדת המזיק, כנפסק להלכה, הראב"ד סבור שלמרות שהא הציב את המזיק באיסור, אין הוא חייב לשלם אם הזיק, אבל הרא"ש חלוק על הפסק וסבור שיש לשלם בכל מקום שהמזיק הועמד באיסור‏^[2].

הערות שוליים[עריכה]

הערות שוליים