שיכור

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שיכור הוא אדם ששותה משקה משכר בצורה מופרזת לפי יכולתו באופן שהמשקה משפיע על צלילות דעתו. אדם כזה נקרא שתוי[1], שיכור[2], מבוסם[3], או סובא[4].

סתם שיכור בלשון חז"ל - יש מי שכתב, שהכוונה לשתוי יין דווקא[5]; ויש מי שכתב, שהכוונה לכל משקה משכר, ולאו דווקא יין[6].

באופן מושאל משמש המושג שיכור למי שמתנהג בצורה בלתי נאותה ומבולבלת, אף שלא שתה משקה משכר[7]. כמו כן, מי שנפגע ונענש, ועקב כך מתנהג בצורה מבולבלת ובלתי יציבה, נחשב כמי ששתה כוס תרעלה משכר[8].

היין [9] הוא המשקה המשכר הידוע ביותר, ולפיכך משתמשים לפעמים במושג 'יין' כביטוי לשכרות, אף על פי שאפשר להשתכר גם ממשקאות וממאכלים משכרים אחרים.

ליין שמות נוספים, כגון דם ענב[10], חמר[11], עסיס[12], רקח[13], שכר[14], תירוש[15].

סתם שכר במקרא הוא יין, ובדרך כלל יבואו המושגים שכר ויין יחדיו, או במקבילות באותו פסוק[16]. יש שציינו במושג שיכר סוג מסויים של יין, כגון יין עתיק[17], או יין חי[18], או יין חזק במיוחד, שגורם לשיכרות בכמויות קטנות[19]. בלשוננו כיום שיכר הוא בירה, והוא משקה אלכוהולי המתקבל מתסיסת דגנים, ובעיקר מלתת, היינו שעורה שנבטה.

חז"ל לימדונו שבלשון המקרא תירוש הוא יין, ובלשון בני אדם תירוש הוא ענבים וכל מיני פירות מתוקים, ולא יין[20].

בערך זה יידונו ענייני שכרות - הגדרות, מצבים ופרטי דינים, וכן עניינים הנוגעים ליין בהקשר של שכרות.

רקע היסטורי[עריכה]

כללי מאז ומעולם היה ידוע שיש משקאות בעלי השפעה משכרת, כשהמפורסם והשכיח שבהם הוא היין. ההשתכרות היתה והינה תופעה חברתית נפוצה ביותר בכל העולם. לאור העובדה, ששכרות גורמת לנזקים בריאותיים וחברתיים רבים, נעשו מאמצים בדרכים שונות להגביל את השימוש במשקאות משכרים.

חוק 'האיסור' אחת הדרכים המפורסמים למלחמה בהשתכרות היה חוק "האיסור"[21], שהתקבל ויושם בארה"ב בשנים 1933-1920. החוק הזה, שהיה בו משום שינוי בחוקה האמריקאית (התיקון ה-18), הטיל איסור מוחלט ועונשים כבדים על כל צורה של יבוא, ייצור ומכירה של משקאות אלכוהוליים, חוץ מיינות קלים, שאין בהם יותר מ-0.5% כהל. חוק זה, שהביא ל"יובש" בארה"ב, גרם בתחילה לשיפור משמעותי בהיקף המחלות הגופניות והנפשיות, ובאחוזי הפשיעה הנובעים משימוש באלכוהול. אולם תוך זמן מועט החל לפרוח "שוק שחור" במסחר באלכוהול, שמחק את כל ההישגים, ואף הגביר את שיעור הפשיעה והשחיתות בציבוריות האמריקאית, ואשר הביא בסופו של דבר לביטול החוק כמעט בכל המדינות המרכיבות את ארה"ב.

גישת דתות שונות האיסלם אוסר שתיית יין. הבודהיזם אוסר הנאה מכל משקה משכר. הנצרות בראשית דרכה אסרה על מאמיניה שתיית אלכוהול, אך לאחר מכן לא נכלל איסור כזה בחוקי הנצרות.

רקע מדעי[עריכה]

הגדרת אלכוהוליזם שתיה מופרזת וכרונית של משקאות אלכוהוליים, והתמכרות לשתית משקאות כאלו מכונה אלכוהוליזם. קיימות הגדרות רפואיות שונות למצב זה. אחת ההגדרות המקובלות היא: "מחלה כרונית, ראשונית, עם גורמים תורשתיים, נפשיים, חברתיים וסביבתיים, המשפיעים על התפתחותה ועל הסתמנותה של המחלה. המחלה לעתים מתקדמת, ואף קטלנית. היא מאופיינת על ידי הפרעה ביכולת השליטה על השתיה, התעסקות נפשית יתירה עם אלכוהול, שימוש באלכוהול למרות תוצאות שליליות ומזיקות, וסטיה מחשבתית, בעיקר בדרך הכחשה"[22].

גורמים אין ספק שהגורמים לשתיינות הם שונים ומגוונים, ולא ניתן לבודד גורם אחד המשותף לכל השתיינים הכרוניים. ישנן עדויות על נטיה משפחתית לשתיינות[23], ואף התפרסמו בספרות המקצועית ניסיונות לאתר גן לשתיינות[24], אך דבר זה טרם הוברר סופית, ובשלב זה של ידיעותינו אין הוכחה למרכיב תורשתי מוגדר לשתיינות[25].

הרכב כימי המרכיב המשכר במשקאות הגורמים לשיכרות הוא הכוהל האתילי (אתנול). הכוהל נוצר בתהליכי תסיסה של מיצי פירות שונים. משקאות המכילים יותר מ-25% אתנול מוגדרים כמשקאות חריפים או משכרים. המשקאות המשכרים נבדלים ביניהם במקור הכוהל, ובתוספות השונות לטעם ולצבע. הצורה המוכרת ביותר של משקה משכר היא תוצר תסיסה של ענבים, הלוא הוא היין. ככל שהיין תוסס זמן רב יותר, הוא הופך יותר ויותר סוכר לאתנול, ולכן היין נהיה פחות מתוק ויותר חריף, היינו אחוז האלכוהול הולך וגדל.

הכוהל הוא רעל אורגני המשפיע לרעה בעיקר על פעילות המוח, וכן על פעילות מערכת העיכול, הכבד, הכליות, הלב וכלי הדם.

ההשפעה המוחית משתנה בהתאם לריכוז הכוהל, למשך השימוש בשתיה משכרת, לגיל השותה, ולמצבו הגופני והנפשי הבסיסי. כמויות קטנות וריכוזים נמוכים של כהל גורמים לירידה בכושר הריכוז, לעייפות, ולהפרעות בתיאום התנועות. ריכוזים גבוהים יותר גורמים לשיבושים לשוניים, היעדר מעצורים נפשיים, התנהגות תוקפנית, סחרחורות, קשיי עמידה והליכה, והקאות. בריכוזים גבוהים יותר מופיעה אדישות מוחלטת לסביבה, אי שליטה על סוגרים, ובהמשך - איבוד הכרה, ואף מוות. מצב משתנה זה של השפעה על המוח הוא מצב של שיכרות בדרגות שונות. כאשר אדם מרבה לשתות משקאות אלכוהוליים הוא עלול להגיע למצב של התמכרות לשתיה, היינו מצב שבו מתעוררת בו תאווה חולנית ודחף בלתי נשלט להתמיד בשתיה, ולהשיג משקאות אלכוהוליים בכל מחיר. עובדה זו גורמת להתגברות הפשיעה, לירידה במוטיבציה למעורבות חברתית תקינה, להפסקה בעבודה, ולנטל על המשפחה ועל החברה. התמכרות כרונית לאלכוהול גורמת לנזק אורגני בחלקים נרחבים של המוח, המתבטא בהפרעות נפשיות קשות של דכאון והתפרצויות אלימות לסירוגין, ומחלות נפשיות המיוחדות לאלכוהוליזם[26].

התמכרות לאלכוהול גורמת לכיבים[27] בקיבה ובתריסריון, לשחמת הכבד[28], לטרשת עורקים[29], להרחבה חולנית של שריר הלב, ולפגיעה בעצבים היקפיים[30].

שתיה מופרזת של משקאות אלכוהוליים מהווה גורם סיכון משמעותי להתפתחות מחלות ממאירות, ובעיקר סרטן חלל הפה, הוושט, הגרון, הכבד, צוואר הרחם, הריאה והשד. במחקרים שונים נמצא כי צרכני אלכוהול מעבר לכמות סבירה הם בסיכון לפתח סרטן ב-40% יותר מהאוכלוסיה שאיננה צורכת אלכוהול[31].

אלכוהוליזם של אשה בהריון[32] עלול לגרום לתוצאות שליליות חמורות בעובר וביילוד, כגון הפלות עצמוניות, מומים מולדים בפנים ובאזורי גוף אחרים של היילוד, עיכוב בגדילה של העובר ושל היילוד, ונזק מוחי ביילוד בצורות שונות, כגון ירידה בכושר השכלי, ליקויי למידה, הפרעות התנהגות, והחמרה בסיבוכי הפגות[33]. השילוב של עיכוב בגדילה תוך-רחמית ובתר-לידתית, השינויים האופייניים במבנה הפנים, וההפרעות המוחיות ביילוד לאם שצרכה אלכוהול במידה מופרזת בהריון מהווה תיסמונת מוגדרת[34]. בשנים האחרונות נרשמה עליה משמעותית בתיסמונת זו בארה"ב[35].

צריכת משקאות משכרים בעולם היא עצומה, ויש לה השלכות כלכליות, חברתיות ומוסריות רחבות-היקף. רבים הם הנזקים הבריאותיים המיוחסים ישירות לצריכת אלכוהול, כמתואר לעיל, וכמו כן רבים הם הנזקים הכלכליים והחברתיים בתחום הפשיעה, בתחום תאונות דרכים ותאונות עבודה, בתחום הטיפול הרפואי הגופני והנפשי, ובתחום האבטלה. כמו כן ישנם נזקים עקיפים לאלכוהוליזם הן מבחינה בריאותית, כגון ירידה בתנגודת הגוף לזיהומים, חבלות משניות במצבי שיכרות, הפרעות בחילוף החומרים ובעיות תזונתיות קשות, והן מבחינה חברתית, כגון ירידה בכושר השיפוט ובמוטיבציה, רדיפה אחרי השתיה, ותרבות של פנאי שלילי במסבאות.

המלחמה באלכוהוליזם דרכים שונות נוסו בעבר ובהווה להלחם בתופעה של האלכוהוליזם, הן ברמת הפרט והן ברמה הציבורית. הדרכים כוללים אמצעים חינוכיים, שיטות גמילה פסיכולוגיות ותרופתיות, איסורים ועונשים על שימוש באלכוהול, ועוד.

תיסמונת גמילה שתיין כרוני המבקש להפסיק את מנהגו זה עשוי לסבול מסימני גמילה אורגניים ונפשיים בדרגות חומרה שונות, כולל פרכוסים והזיות[36], ויש צורך לטפל במצב זה באופן רפואי.

השפעה חיובית בשנים האחרונות התברר כי לשתיה מתונה ומדודה של אלכוהול יש השפעה חיובית להפחתת שכיחות התקפי לב[37], גם אצל חולים הסובלים מסוכרת מבוגרים[38]. כמו כן נמצא כי שתיה קלה עד מתונה של אלכוהול מפחיתה אירועים של שבץ מוחי[39].

שיכרות ויין במקרא ובחז"ל[עריכה]

היבטים שונים ענייני שיכרות ושתיית יין נידונים במקרא ובחז"ל בהרחבה מכמה היבטים: בריאותיים, חברתיים, מוסריים והלכתיים.

היחס ליין שתיית יין מופרזת והשתכרות מיין היתה תופעה נפוצה מאז ומעולם[40]. היין היה משקה חשוב שעלה על שולחנם של מלכים, ואף מינו לצורך זה שר משקים מיוחד[41]. וכן היו מקומות מיוחדים שבהם החזיקו יינות[42]. לפי אחת הדעות בחז"ל, בדור שבן דוד בא הגפן יתן פריו והיין ביוקר, היינו שלא תהיה ברכה בפרי הגפן, או שיהיו כולם רודפים אחר היין, ומשתכרים ומתייקר היין[43].

מיני יינות חז"ל הכירו ששים מיני יין[44], שהיו להם תכונות מיוחדות להם, כגון יין אדום ויין שחור[45], יין לבן ויין ריחני[46], יין חי ויין מזוג[47], יין ישן ויין חדש[48], יין כושי ויין חיוור[49], יין יפה או מבושם ויין רע או גרוע[50], יין צימוקים[51], יין איטלקי[52], יין מפוטם[53], ועוד. יין ישן הוא יין משנה קודמת, ויין מיושן הוא יין בן שלוש שנים[54]. היין בתקופת חז"ל היה חזק במיוחד, ולכן נהגו לשתותו רק כשהוא מזוג ביחס של שני חלקים מים, וחלק אחד יין[55].

גורמי שכרות - לא כל יין, ולא כל צורה של שתיית יין, גורמת לשכרות. כגון, יין מגתו ועד ארבעים יום נחשב כמתוק ולא משכר, ורק יין בן ארבעים יום ויותר משכר[56]; שתיית יין בדרך של לגימות גסות ובגמיעה גורמת לשכרות, אבל שתיה בלגימות דקות איננה משכרת אפילו בכמויות גדולות[57]; שתיה בתוך אכילה לא משכרת[58].

השכרות היתה שכיחה במיוחד בלילה[59], אך נהגו גם לשתות כמויות יין קטנות יותר אחרי הצהרים[60]. כמו כן היתה שכיחות יתר של שכרות בשבת[61] ובמועדים[62]. יין של צהרים הוא אחד הדברים שמוציאים את האדם מן העולם[63].

אישים שהשתכרו מצינו במקרא מספר אישים שהשתכרו: אדם הראשון[64], נח[65], לוט[66], יוסף ואחיו[67], נדב ואביהוא[68], נבל[69], אוריה החתי[70], שלמה[71]. הכושים נחשבו כנוטים במיוחד לשכרות[72]. עשרת השבטים לא גלו אלא מתוך היין[73]. אמנון בן דוד ואחשורוש.

היבטים שליליים וחיוביים לשכרות מצינו במקרא ובחז"ל דגש רב על ההיבטים השליליים בשתיית משקאות משכרים, ובעיקר יין. חלק מהתופעות השליליות נוגעות לבעיות בריאותיות, וחלק מהן נוגעות לבעיות התנהגותיות וחברתיות. מאידך, מצינו במקרא ובחז"ל גם היבטים חיוביים לשתיית יין. ההבדל בין ההיבטים הללו נובע בעיקר מכמות השתיה, וכן ממצבו של השותה, וממטרות השתיה. דבר זה מתואר על ידי חז"ל בצורה ציורית: קודם שישתה אדם מן היין, הרי הוא תם ככבש זו שאינה יודעת כלום, וכרחל לפני גוזזיה נאלמה; שתה כהוגן, הרי הוא גיבור כארי, ואומר אין כמותו בעולם; כיוון ששתה יותר מידי, נעשה כחזיר מתלכלך במי-רגלים ובדבר אחר; נשתכר - נעשה כקוף, עומד ומרקד ומשחק, ומוציא לפני הכל נבלות פה, ואינו יודע מה יעשה[74]. וכן - השיכור בעוד שהיין בו הוא יושב בשמחה, וכשיוצא היין מגופו היגון בא בלבו, זה יוצא וזה בא[75].

תוצאות מוסריות-חברתיות שליליות חז"ל התייחסו לשתיית יין חי כמידה מגונה[76]. ומצינו בחז"ל התייחסות למספר תוצאות מוסריות-חברתיות שליליות ביותר להשתכרות כרונית:

היין גורם לארבעה דברים: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, ולשון הרע[77].

היין מביא את האדם לכל עבירות שבעולם, לזנות, ולשפיכות דמים, ולגניבה, ויין הרבה מביא את האדם לידי חטא, ולצרה גדולה, ולחיסרון כיס[78].

השיכור נותן עינו בכוס לשתות, והחנווני נותן עינו בכיס, רואה את חברו שותה, והוא אומר לו מזוג לי ואני שותה, ומתלכלך ברעי ובמי רגלים, וסופו למכור כל חפצי ביתו, ואת כל כלי תשמישו, ואין לו לא בגד, ולא תשמישי הבית, ולא כלום, והבית ריק מכלום, וסוף שהוא מתיר את העבירות, ועושה אותם הפקר כמישור, משיח עם אשה בשוק, ומנבל את פיו, ואומר דברים רעים בשכרות ואינו מתבייש, לפי שנטלטלה דעתו, ואינו יודע מה הוא אומר ומה הוא עושה[79].

משתה היין גורם לשלושה דברים רעים: האחד, להיות האיש מתלוצץ; והשני, להיות הומה ובעל דברים; והשלישי, כל שוגה בו לא יחכם[80].

השכרות גורמת לזנות[81], וכל הנותן עינו בכוסו, היינו אוהב שכרות, כל העריות כולן דומות עליו כמישור[82], והיין מביא יללה על האדם[83], דהיינו על ידי היין רב הניאוף, ופורענות באה לעולם. ולפיכך כל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין[84], וכן ינהיג עצמו להתרחק מן השכרות ומדברי עגבים, שאלו גורמים גדולים והם מעלות של עריות[85].

השכרות מביאה לידי פשיעה ורציחה[86], שכל הנותן עיניו בכוסו, היינו שאוהב שכרות, כל העולם כולו דומה עליו כמישור, היינו שממון אחרים דומה לו היתר[87].

היין גורם לעבוד עבודה זרה[88], וקשה שכרות שהוקשה לעבודה זרה[89].

שכרות מביאה לידי תיפלות[90].

יין מביא לגילוי סודות - נכנס יין יצא סוד[91], 'ותירוש ינובב בתלות'[92], זה יין טוב שהוא משכר את האדם לגלות סתרי לבו האטומים כבתולה[93]. נכנס יין יצא דעת, שכל מקום שיש יין אין דעת[94].

בלשון ארמית נקרא היין בשם חמר, והוא בגימטריא מאתים וארבעים ושמונה, כנגד איברים שבאדם, שכן היין נכנס בכל איבר ואיבר, והגוף מתרשל, והדעת מטולטלת[95].

יין לרשעים הנאה להם והנאה לעולם, שבזמן ששותים ומשתכרים וישנים אינם חוטאים ואינם מריעים לבריות[96].

תוצאות בריאותיות שליליות במקרא, בחז"ל ובפוסקים מצינו גם מספר תוצאות בריאותיות שליליות לשיכרות:

השותה יין או משקה משכר אחר במידה מופרזת מתנהג בצורה חריגה בדרגות שונות, המתבטא בהליכה בלתי יציבה[97], ובנטיה ליפול בקלות[98], בבלבול חושים[99], בחוסר זכרון[100], ולעתים מלווה בהקאות[101].

שיכר חדש הוא אחד מהדברים שמרבים את הזבל, וכופפים את הקומה, ונוטלים אחד מחמש מאות ממאור עיניו של האדם[102].

השיכר גורם לשיעור-יתר ולעיבוי הבשר[103].

מינקת ששותה שיכר, יהיו לה בנים שחורים[104].

כל השותה יין, חבורות ופצעים ובושה וחרפה באות עליו[105].

מי שרגיל לשתות יין, לא חש ברע כששותה כמויות סבירות[106], אבל מי שאינו רגיל ליין, אפילו כמויות קטנות גורמות להם יסורים, הרגשה רעה, וכאבי ראש חזקים[107], ויש מי שאפילו הריח של יין גרם לו לתחושת שכרות[108].

שלמה המלך [109] נתן תיאור ממצה של התוצאות ההתנהגותיות והחברתיות הקשורות לשכרות: השיכור מתרושש מממונו, ולבוש בבגדים קרועים; הוא נוטה למריבות ולסכסוכים, הוא נפצע בחלקי גוף שונים, ועיניו אדומות; השכרות מביאה לידי עבירות ממוניות, ולידי זנות; השכרות גורמת למצב בלבולי ולטירוף הדעת; שתיית יין חוזרת היא מחלה מתמשכת, ויוצרת תלות נפשית, ורצון להמשיך ולשתות.

הרחקות משכרות לאור התוצאות השליליות שיש להפרזה בשתיית משקאות משכרים מצינו שהמקרא, חז"ל והפוסקים מגנים באופן חריף וחד-משמעי את השכרות, ואף נעשו פעולות חינוכיות ואחרות למניעתה[110]. חז"ל אף קבעו, שהקב"ה אוהב את מי שאינו משתכר[111], ושונא תלמידי חכמים שמשתכרים[112]. בעיקר הודגש האיסור למלכים להשתכר[113]. זאת בגלל שמלכי האומות נהגו להשתכר, והדבר משפיע לרעה לא רק עליהם כפרטים אלא על תיפקודם כמנהיגים.

כדי להתרחק משכרות התירו חכמים לנדור ולאסור עליו שתיית יין, ובעיקר מי שסובל מנטיה להפרזה בשתיית יין[114]. ומכל מקום עדיף שיפרוש משכרות ללא הזדקקות לנדרים[115].

היבטים חיוביים מאידך, מצינו במקרא ובחז"ל גם התייחסות חיובית לשתיית יין, כאשר היא נעשית במידה נכונה, בזמן ראוי, ולמטרה נאותה. יין הוא אחד מהדברים שרובן קשה ומיעוטן יפה[116], וכמות מתונה של יין יפה גם לתלמיד חכם[117], וגם לאשה[118].

ההשפעות החיוביות בשתיית יין במידה מבוקרת ובזמן נכון הן גם על מצב הרוח וההתנהגות, וגם על המצב הבריאותי.

השפעות חיוביות מבחינה התנהגותית-חברתית היין משמח לבב אנוש[119], הוא מעודד עייפים, נדכאים ומרי נפש[120], והוא מסייע בניחום אבלים[121]. היין נחשב כדבר טוב לתלמוד[122].

השפעות חיוביות מבחינה בריאותית באופן כללי, כששותים יין כהלכה וכראוי, הרי הוא מהדברים הטובים לגוף, ומונע מחלות[123]; היין סועד את הלב[124]; היין מעורר את התיאבון[125], ומסייע בעיכול המזון[126]; יין ישן הוא אחד מהדברים שממעטים את הזבל, וזוקפים את הקומה, ומאירים את העינים[127]; היין יפה לחלב אם[128].

שתיית יין וסיכה ביין שימשו כתרופה למחלות ולמיחושים שונים[129], וכחלק ממרכיבי תרופות למחלות ולמיחושים שונים[130]. אכן קבעו חז"ל שהשימוש העיקרי והשכיח של יין הוא לשתיה, בעוד שהשימוש בו לרפואה איננו שכיח[131].

הימנעות גמורה מיין הוא דבר של צער ועינוי נפש[132], ועל כן אשה שנדרה שלא תשתה יין, הרי זה בכלל נדרי עינוי נפש שהבעל מיפר אותם[133], וכן הוא בכלל הנדרים שאמרו בהם שהמקדש אשה על מנת שאין עליה נדרים, ונמצא שנדרה מן היין, אינה מקודשת[134].

יין משכח את הצער[135], ומטעם זה תקנו חכמים עשר כוסות בבית האבל[136].

מצוות הקשורות ביין שתיית יין במידה סבירה לא רק שאיננה אסורה על פי השקפת היהדות אלא היא אף מומלצת, ויש מצוות הבנויות על שתיית יין, כגון קידוש[137], הבדלה[138], ארבע כוסות בפסח[139], ברכת המזון[140], ברכת אירוסין ונישואין[141], שמחת יום-טוב בזמן הזה[142], ברכת המילה[143], בסעודת אבל[144], כנסכים לקרבנות[145], ובאמירת שירה על ידי הלוויים[146].

בולטת במיוחד וחריגה במידה מסויימת היא הדרישה לשתיה מוגזמת עד שכרות בפורים[147].

חשיבות הגפן מכאן גם מובנת החשיבות הרבה של הגפן, שמפירותיה מייצרים את היין: היא אחת משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל[148], היא משמשת ביטוי חיובי לפוריות ולשגשוג כלכלי[149], והיא נעשתה לסמל של עם ישראל[150]. לא פלא, איפוא, שהגפן, הכרם, הענבים, היין, התירוש, השכר, החמר, הצימוקים והחומץ, כולם קשורים ליין, מוזכרים מאות פעמים במקרא[151].

חשיבות היין כמו כן מובנת גם חשיבותו של היין, שקבעו לו ברכה מיוחדת לעצמו[152], משום שהוא משובח יותר משאר משקים ומשאר פירות[153].

מצוות הקשורות באיסור יין יש מצבים שבהם שתית יין אסורה לחלוטין, כגון נזירות[154], כהנים בעבודתם[155], כניסה למקדש[155], פסיקת הלכה[156], ימי בין המצרים[157], אנינות[158], ויין של גוי, בין אם מדובר ביין נסך או בסתם יינם[159].

יש הסבורים, שאין למנות את הלאו של הוראה כשהוא שתוי כלאו נפרד, אלא כחלק מהאיסור להיכנס למקדש כשהוא שתוי[160], ויש מי שכתב להיפך, היינו שהלאו מן התורה הוא שלא להורות כשהוא שתוי יין, וכלול בו הלאו שלא יכנס למקדש כשהוא שתוי[161].

'שביל הזהב' ביחס ליין לאור הנתונים החיוביים והשליליים שיש בשתיית יין ושאר משקאות משכרים מצינו דרך של שביל הזהב הרצויה להתייחסות לשתיה: כשהחכם שותה יין, אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו; וכל המשתכר - הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו, ואם נשתכר בפני עמי הארץ, הרי זה חילל את השם; ואסור לשתות יין בצהרים, ואפילו מעט, אלא אם היה בכלל האכילה, שהשתיה שהיא בכלל האכילה אינה משכרת, ואין נזהרים אלא מיין שלאחר המזון[162]. "אבל היין דינו כדין האוכל במטרה, אבל המסיבות לשתיית המשכרים תהיה חרפתם בעיניך יותר גדולה מהתקבצות בני אדם עירומים חשופי שת הנפנים ביום במקום אחד. באור הדבר, שהיציאה דבר הכרחי, אין לאדם שום עצה לסילוקו, והשכרות פעולת האדם הרע בבחירתו"[163].

דרך מיל[164], ושינה כל שהוא, מפיגים את היין, והיינו דווקא אם שתה שיעור רביעית, אבל שתה יותר מרביעית, כל שכן שדרך מטרידתו ושינה משכרתו[165].

פרטי דינים[166][עריכה]

כללי

דרגות שכרות מצינו בהלכה שלוש דרגות של השפעת היין: שתוי הוא כל מי ששתה רביעית יין, ועדיין יכול לדבר בפני המלך, ואינו משתבש; שיכור הוא מי ששתה כמות כזו שאינו יכול לדבר בפני המלך[167], ושואלים אותו בדבר ואינו יודע מה להשיב, ולא מה שיעשה[168]; שיכור כלוט הוא מי ששתה כל כך הרבה, עד שעושה ואינו יודע מה שעושה, ואינו מכיר כלום[169]. יש מי שהגדיר שיכור כלוט את מי שהשתכר הרבה, עד שאינו מבחין בין טוב לרע, ואינו מבין מה נזק יוצא מאותו מעשה, לפיכך לא נאמר 'שיכור כלוט' אלא 'הגיע לשכרותו', לרמוז שאין צורך שיהיה שיכור כלוט ממש, אלא שהשכרות תגרום לו חסרון ידיעה כשם שגרמה ללוט[170].

שיכור כלוט שיכור שהגיע לשכרותו של לוט, דינו כשוטה או כקטן פחות מבן שש שנים לכל דבריו[171], ולפיכך אינו חייב על כל עבירה שיעשה, ואין בדבריו כלום בקניינים, במצוות, וקידושיו בטלים[172].

יש מי שכתב, שאם בשעת שכרותו איננו יודע מה הוא עושה, דינו כשיכור כלוט, אף על פי שאחר כך יודע למפרע מה שעשה[173]; ויש מי שכתבו, שאם אחר כך יודע וזוכר מה שעשה בעת שכרותו, אין דינו כשיכור כלוט[174].

בענייני אורח חיים[עריכה]

תפילות וברכות שתה יין כדי רביעית, אל יתפלל עד שיסיר יינו; שיכור אל יתפלל, מפני שאין לו כוונה, ואם התפלל - תפילתו תועבה, לפיכך חוזר ומתפלל כשיתרוקן משכרותו; שתוי אל יתפלל, ואם התפלל - תפילתו תפילה[175].

מי שהיה שיכור ועקב כך לא התפלל בזמנו, הרי הוא נחשב כאנוס, ויש לו תשלומים[176].

הלכות אלו נכונות גם בשתיית שאר משקים משכרים[177].

יש אומרים, שדין זה הוא בתפילת שמונה עשרה דווקא, אבל בקריאת שמע ובשאר ברכות ותפילות, יכול לברך ולהתפלל, אף על פי שהוא שיכור; יש אומרים, שדין קריאת שמע כדין תפילת שמונה עשרה, אבל שאר ברכות ותפילות יכול לברך אף על פי שהוא שיכור; ויש אומרים, שדין זה נכון בכל תפילה ובכל ברכה[178]. יש מי שכתב, שאם רואה שעובר זמן קריאת שמע, יקרא קריאת שמע בלבד, אבל לא יברך את ברכותיה[179]. ומכל מקום אם הגיע לשכרותו של לוט, לכל הדעות לא יצא ידי תפילה וברכה בכל התפילות והברכות[180].

בימינו, שהיינות שלנו לא כל כך חזקים, יש מי שכתבו שאין נזהרים בזה, ומתפללים אף ששתו יותר מרביעית, וכל שכן אם מתפללים מתוך סידור, שאין חוששים לשכרות מעטה[181], והיינו דווקא בשתוי, אבל בשיכור - גם בימינו יש להיזהר, ויחזור ויתפלל[182].

מי שהיה שיכור וקרא ק"ש של ערבית אחר שעלה עמוד השחר, יצא ידי חובתו ולא יאמר השכיבנו, אבל אומר שאר הברכות, דהיינו שנים שלפני ק"ש וברכת אמת ואמונה[183], ודין זה נכון אפילו אם נשתכר לאחר שהגיע זמן ק"ש, דהיינו מיציאת הכוכבים ואילך, אבל אם השתכר זמן מועט קודם עלות השחר, שאי אפשר בשעה קטנה כזו להפיג שכרותו, לא יצא ידי חובתו[184].

מנין שיכור שהגיע לשכרותו של לוט, אינו מצטרף לכל דבר שבקדושה, כי דינו כשוטה[185]. ואם לא הגיע לשכרותו של לוט, אבל הגיע לדרגה שאינו יכול לדבר בפני המלך - יש אומרים, שהוא מצטרף למניין עשרה, לקדיש וקדושה וברכו[186]; ויש אומרים, שאף בדרגה זו אינו מצטרף לכל דבר שבקדושה[187]. אם כי יש מי שכתב, שלעניין צירוף לשלושה לזימון, אפשר שמותר[188].

נשיאת כפיים כהן ששתה רביעית יין לא ישא כפיו[189]. יש אומרים, שאיסור נשיאת כפיים נכון גם בשאר משקאות משכרים[190]; ויש אומרים, שדין זה הוא דווקא אם שתה יין בשיעור משכר[191]. ולשיטה זו, אם שתה שאר משקאות משכרים - יש מי שכתב, שאם הגיע לדרגה שאינו יכול לדבר בפני המלך, הרי הוא אסור בנשיאת כפיים[192]; ויש מי שכתב, שדווקא אם הגיע לשכרותו של לוט, הרי הוא אסור לשאת כפיו[193].

שתיית מיץ ענבים ויין צימוקים לא מעכבת בנשיאת כפיים[194].

הטעם שכוהנים לא נושאים כפיהם במנחה בכל יום הוא משום שיכרות, ולכן ביום תענית נושאים כפיהם גם במנחה[195], וביום כיפור לא נושאים כפיהם במנחה, אבל נושאים כפיהם בנעילה[196].

ברכת המזון יש אומרים, ששיכור שהוא מדומדם, היינו שהוא שיכור בדרגה שאינו יכול לדבר כראוי, יכול לברך ברכת המזון[197]; ואם הוא בדרגה שאינו יכול לדבר בפני המלך נחלקו בדבר[198], והכרעת האחרונים שיכול לברך[199], ומכל מקום לכתחילה יברך קודם שיבוא לידי כך[200]; ויש אומרים, שבכל מקרה אסור לשיכור לברך ברכת המזון[201].

שבת מי שנשתכר בשבת, מותר לסוך כפות ידיו ורגליו בשמן, כדי להפיג שכרותו[202]; וכן מותר לשיכור לשתות קפה שחור חזק בשבת כדי להפיג שכרותו[203].

יום-טוב ביום-טוב יש מצות שמחה, ובזמנינו מקיימים מצווה זו בשתיית יין שהוא משמח אנשים[204], אבל מכל מקום לא יימשך ביין, שהשכרות אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ואי אפשר לעבוד את ה' מתוך שיכרות[205]. לפיכך חייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו מסבבים ומחפשים בגנות ובפרדסים ועל הנהרות, כדי שלא יתקבצו שם אנשים ונשים ויימשכו ליין[206].

ערב יום-הכיפורים אחד הנימוקים שתיקנו חז"ל לומר וידוי בערב יום-הכיפורים לפני הסעודה המפסקת הוא שמא תיטרף דעתו בסעודה מן השכרות, ותמנענו השכרות מווידוי[207].

פורים חייב אדם להשתכר בפורים[208] עד שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי[209]. וכבר הקשו הפוסקים איך הותרה שכרות בפורים, הרי זה דבר מגונה, ומביא לידי עבירות חמורות, כמבואר לעיל. אמנם יש מהפוסקים הסבורים שלא נתקבלה ההלכה שחייב אדם להשתכר בפורים[210], אך רוב הפוסקים הביאו דין זה להלכה[211]. לשיטה זו יש מי שתירץ, שכיוון שיש מצווה בכך, הרי המצווה מגינה ומצילה מתקלות[212]; ויש מי שכתבו, שחובת סעודת פורים כוללת שתיית יין יותר מהרגלו, ומתוך כך יישן, ואז לא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי[213].

יש מי שכתב, שבפורים מותר לאדם להתפלל לכתחילה כשהוא שתוי, כל זמן שלא הגיע לשכרות גדולה כל כך שאינו יכול לדבר אפילו לפני מלך[214].

בענייני יורה דעה[עריכה]

שחיטה יש אומרים, ששיכור שלא הגיע לשכרותו של לוט מותר לשחוט לכתחילה[215], ובתנאי שאחרים רואים את השחיטה שהיא כתיקנה[216]; ויש אומרים, שלא ישחט לכתחילה[217], והזהירו חכמים שלא ישחט, כי רוב דרסות מחמת שכרות הן, ורגיל לבוא לידי דרסה, כי איבריו כבדים עליו[218]. ואם הגיע לשכרותו של לוט - לא ישחט[219].

הוראה כל אדם, בין כהן ובין ישראל, אסור להורות כשהוא שתוי[220]. ויזהר כל אדם שלא יורה כשהוא שתוי יין או שאר דברים המשכרים, אפילו בדבר פשוט וברור, כגון שנותן טעם לפגם מותר, אם לא שהוא דבר מפורש בתורה וברור בפוסקים, וזיל קרי בי רב הוא, כגון שהשרץ טמא והצפרדע טהור[221].

מי שמורה הוראה כשהוא שתוי עובר על איסור לאו מן התורה, אבל אין עליו חיוב מיתה, ואין עליו חיוב מלקות[222]; ויש מי שסבור, שהמורה הוראה כשהוא שתוי עובר על עשה[223].

יש אומרים, שבימים שמרבים בסעודות ובשתיה, כגון בסעודת יום-טוב, בסעודת נישואין, בפורים וכיו"ב, אסור להורות כל היום, אלא אם כן נתן דעתו כבר על הפסק[224]; ויש אומרים, שאם מרגיש שסר יינו מעליו, מותר בכל מקרה[225].

יש אומרים, שהאיסור להורות הוא בדיני נפשות, ובדיני איסור והיתר, אבל בדיני ממונות - מותר[226]; יש אומרים, שאף בדיני ממונות אסור[227]; ויש מי שחילק בין בית דין של שלושה, שאם אחד שתוי, מותר בדיני ממונות, לבין דן דין יחיד - שאסור[228].

אין איסור בהוראה שלא בדרך הלכה למעשה, ולפיכך מותר לשיכור ללמד תורה, בתנאי שלא יורה הלכה[229]; אבל אם היה חכם, שאי אפשר לו שלא יורה הלכה, גם אם עוסק בדרשות בלבד, אסור לדרוש כשהוא שיכור[230].

שיעור שתיית היין לאיסור הוראה הוא רביעית יין[231]. והיינו דווקא ברביעית יין חי, שאינו מזוג, אבל אם היה מעורב מים ביין, אפילו כלשהו, מותר להורות[232], וכן אם ישן מעט, או הלך מרחק של מיל, מותר להורות, אבל אם שתה יותר מרביעית, כל שכן ששינה מועטת ודרך מגבירים את השכרות[233], אבל אם היה רוכב, הרי זה מועיל להפיג את השכרות אפילו שתה יותר מרביעית[234].

יש מי שסובר, שמעיקר הדין אין להחמיר ביינות שלנו באותה מידה כמו ביינות שהיו בימי חז"ל, כי היינות שלנו יותר חלשים, אך מכל מקום צריך להיזהר מאד בדבר גם בזמנינו[235].

דין איסור הוראה כשהוא שתוי הוא לאו דווקא ביין, אלא בכל דבר משכר, ואפילו אכל תמרים, או דבש, או שתה חלב[236].

רפואה יש מי שכתב, שכמו שלדיין העוסק בדיני נפשות אסור לשתות יין לפני בואו לדון, כך גם הרופא ששתה רביעית יין העשוי לשכרו, עליו להימנע מלרפא עד שיפוג יינו[237].

תרומות ומעשרות וחלה השיכור לא יתרום תרומות ומעשרות לכתחילה, אבל אם תרם - תרומתו תרומה[238]. ואם הגיע לשכרותו של לוט דינו כשוטה, וגם בדיעבד אין תרומתו תרומה[239]; אבל בזמן הזה, מותר לשיכור לתרום אפילו לכתחילה[240].

השיכור רשאי להפריש חלה גם לכתחילה[241].

אבלות חכמים תיקנו לשתות עשרה כוסות של יין בבית האבל[242], וכיום אין נוהגים כן[243].

בדין שיכור שהתאבד בשעת שכרותו - ראה ערך אבוד עצמו לדעת

בענייני אבן העזר[עריכה]

החתן ושושביניו וכל בני החופה פטורים מהנחת תפילין, משום ששכרות שכיחה במצב זה[244]; ויש אומרים, שבזמנינו שהחתן חייב אף בקריאת שמע ותפילה, ממילא חייבים החתן וכל בני החופה גם בהנחת תפילין[245].

קידושין שיכור שקידש אשה קידושיו קידושין, ואף על פי שנשתכר הרבה; אבל אם הגיע לשכרותו של לוט, אין קידושיו קידושין, ומתיישבים בדבר זה, היינו חוקרים הרבה אם הוא שיכור כלוט[246]. דין זה נכון גם אם האשה היתה שיכורה בשעת הקידושין[247].

אחד הנימוקים למנהג שחתן וכלה מתענים ביום חופתם[248] הוא שיש חשש שמא ישתכרו, ולא תהא דעתם מיושבת עליהם בשעת הקידושין[249], או שלא יאמרו שהשתכרו, וקידושי טעות הם[250].

אלו שאינם נוהגים להתענות ביום חופתם, או אלו המתחתנים ביום שאין מתענים בו, אסור להם לשתות משקה משכר קודם חתונתם[251].

תשמיש המיטה אסור לאדם לשמש עם אשתו כשהוא או היא שיכורים[252].

גירושין בעל שיכור, המכה את אשתו, ומבזבז ממונם לשתיית משקאות משכרים, והאשה טוענת טענת 'מאוס עלי', נאמנת על כך, ואף שבימינו אין כופים לתת גט, אבל גם אין לכפות על האשה לגור עמו, ויישאר בידה כל מה שהכניסה לו, וכל מה שהפסיד חייב לשלם[253].

שיכור שהגיע לשכרותו של לוט, ואמר כתבו גט לאשתי, לא אמר כלום; ואם לא הגיע לשיעור שכרות זה, הרי זה ספק גט[254].

מי שציווה לכתוב גט לאשתו, ואחר כך נשתכר - יש מי שכתב, שמותר לכתוב הגט בעת שכרותו[255]; ויש אומרים, שאין לכתוב הגט בשעת שכרותו[256].

יבום שיכור שאינו מכיר כלום, שבא על יבימתו, לא קנה[257].

בענייני חושן משפט[עריכה]

מקח וממכר השיכור מקחו מקח, וממכרו ממכר, ומתנותיו קיימים. ואם הגיע לשכרותו של לוט, אין מעשיו כלום[258].

נזיקין אדם מועד לעולם[259], ולפיכך גם שיכור שהזיק או שחבל בשכרותו, כגון שזרק חפץ ושברו, חייב בנזיקין[260], כי הוא נחשב כפושע בכך שהביא עצמו לידי שכרות שגרמה לעשיית הנזק, ודין זה נכון אפילו היה בשיעור שיכור כלוט[261]. וכן עדים שחתמו שקר מחמת שכרותם, חייבים בנזק[262]. אבל אם אנסוהו להשתכר והזיק - פטור[263].

אדם שחירף את חברו בעת שכרותו, ואחר כך טען שאינו זוכר, חייב לקבל על עצמו ברבים שלא ידע על הדברים שאמר בשכרותו, וצריך לבקש מחילה ברבים; ואם מורגל בכך, צריך להחמיר עליו כמו על שאר בני אדם, והכל לפי המבייש, וכפי ראות עיני הדיין, לפי האדם והשעה[264].

בעניינים עתידיים[עריכה]

מלקות ומיתת בית דין שיכור שלא הגיע לשכרותו של לוט, אם עבר עבירה שיש בה מיתה, או שיש בה חיוב מלקות, ממיתים אותו או מלקים אותו; אבל הגיע לשכרותו של לוט, אינו חייב על כל עבירה שיעשה, שאינו בן חיוב[265]. ודין זה נכון אף על פי שהאדם הביא עצמו לידי המצב של חוסר מודעות למעשיו[266]. הטעם: כדי להיות בר-ענישה צריך האדם להיות מודע למעשה ולעונש בשעת עשייה, שהרי אין עונשים אלא אם כן מזהירים תחילה. דין זה הוא דווקא אם יש עדים שראוהו בשכרותו, ושבאותה עת שעבר עבירה לא היה שפוי בדעתו, אבל אם הוא עצמו מעיד שכך היה, אין הוא נאמן לפוטרו[267].

יש מי שכתב, שאף שאין לדון שיכור כלוט שהרג כמזיד, מכל מקום יש לדונו כשוגג[268]; ועוד יש מי שכתב, שאף שאין השיכור נהרג או לוקה, מכל מקום מקבל את דינו בידי שמים על מה שלא עצר ברוחו ושיכר עצמו להשתגע[269]. וכן יש מי שכתבו, שאמנם מעיקר הדין אין עונשין שיכור, אבל מענישים אותו כדי לגדור פרצות, ולמנוע בעתיד התנהגות חריגה כזו[270].

עבודת כהן כל כהן הכשר לעבודה, אם שתה יין, אסור לו להיכנס מן המזבח ולפנים[271], ואם נכנס ועבד, חייב מיתה בידי שמים[272], ועבודתו פסולה[273]. יש מי שסבורים, שיש חיוב מיתה בכניסה לבית המקדש כשהוא שתוי גם משאר משקים משכרים, ולאו דווקא יין[274]; יש אומרים, שבשאר משקים יש איסור תורה באזהרה, וחייב מלקות, אבל אין חיוב מיתה, ועבודתו כשרה[275]; ויש אומרים, שבשאר משקים האיסור הוא רק מדרבנן[276]. יש מי שכתבו, שחיוב המיתה הוא דווקא אם עבד עבודה כשהוא שתוי, אבל אם נכנס למקדש ולא עבד, אינו אסור אלא מדרבנן[277]; ויש אומרים, שכל כהן הכשר לעבודה שנכנס שתוי לבית המקדש - חייב, אף על פי שלא עבד[278]. ומכל מקום, האיסור הוא בין אם נכנס ואחר כך שתה, ובין אם שתה ואחר נכנס כשהוא שתוי[279].

שיעור שתיית היין לחיוב מיתה הוא רביעית יין חי בבת אחת, מיין שעברו עליו ארבעים יום[280].

ביאת מקדש כל אדם, בין כהן ובין ישראל, אסור להיכנס למקדש כולו, מתחילת עזרת ישראל ולפנים, כשהוא שתוי יין, או שיכור[281].

ערכין, חרמים והקדשות אסור לכהן שהוא שתוי יין להעריך ערכין, חרמים והקדשות כדי לפדותם[282].

אנשי משמר מבית האב של אותו יום אסורים לשתות יין ביום ובלילה, ושאר בתי האבות של המשמר מותרים לשתות יין בלילות, אבל לא בימים[283].

כהנים בזמן הזה מותרים לשתות יין, ואין אנו חוששים שמא יבנה בית המקדש, ולא יימצא כהן ראוי לעבודה[284].

נזיר שיכור שנתנו לו כוס כדי לרוותו, ואמר הרי זה נזיר ממנו, הרי זה אסור באותו הכוס בלבד, ואינו חייב בנזירות, שלא נתכווין זה אלא שלא ישכרו אותו יותר מדאי[285].

רקע משפטי[עריכה]

חוק העונשין על פי החוק בישראל אם עשה אדם מעשה במצב של שכרות, והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אולם אם נגרמה שכרותו שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעת, הרי הוא פטור[286].

פקודת התעבורה החוק קובע איסור על נהיגה בשכרות, ויראו אדם כשיכור לצורך פקודה זו אם הוא נתון תחת השפעה של סמים משכרים או מסוכנים, או אם ריכוז האלכוהול בדמו עולה על המידה הקבועה, שהיא 50 מ"ג%[287].

גישה כללית בישראל, כמו במרבית המדינות המערביות, אין התערבות במעשיו הפרטיים של האדם, כל עוד אין במעשיו כדי לפגוע בשלום הציבור. לפיכך, אין איסור על שתיית משקאות משכרים, ואף אין איסור על השתכרות. מאידך, ישנו איסור בחוק על שיכור לנהוג ברכב או להניע כלי רכב, להחזיק נשק, לשדל או לעודד שיכור להמשיך ולהשתכר, וכן קיים איסור בחוק למכור משקאות משכרים לקטינים[288].


הערות שוליים

  1. ↑ כלים א ט; בבלי עירובין סד א; בבלי זבחים יז ב ועוד.
  2. ↑ בראשית ט כא ועוד.
  3. ↑ בבלי מגילה ז ב.
  4. ↑ דברים כא כ; ישעיה נו יב; משלי כג כ.
  5. ↑ העמק שאלה, שאילתא קכג סק"ב.
  6. ↑ גבורות ארי, בבלי תענית כו ב.
  7. ↑ כגון שמו"א א יג-טו; ישעיה כט ט; שם נא כא.
  8. ↑ נחום ג יא; איכה ד כא.
  9. ↑ ראה רש"י יומא עו ב ד"ה שמביא, שיין הוא לשון תאניה ויללה, כי על ידי היין רב הניאוף, ופורענות באה לעולם. וראה להלן הע' 81 ואילך.
  10. ↑ בראשית מט יא; דברים לב יד.
  11. ↑ דברים לב יד; ישעיה כז ב . והוא גם התירגום הארמי ליין.
  12. ↑ יואל א ה.
  13. ↑ שיר השירים ח ב.
  14. ↑ במדבר ו ג; שם כח ז; משלי לא ד,ו ועוד.
  15. ↑ דברים ז יג, יא יד; זכריה ט יז.
  16. ↑ ראה בבלי יומא עו א.
  17. ↑ אונקלוס במדבר ו ג.
  18. ↑ ספרי שם.
  19. ↑ ביאור הגר"א למשלי כג ל.
  20. ↑ ראה בבלי יומא עו ב.
  21. ↑ prohibition.
  22. ↑ ראה על ההגדרות השונות במאמר - AMA, JAMA 275:797, 1996. על התפתחות המשמעות החולנית של התמכרות לשתיה ועל גורמי הסיכון שלה - ראה במאמר R.E. Meyer, Lancet 347:162, 1996.
  23. ↑ ראה - D.W. Goodwin, Arch Gen Psychiatry 42:171, 1985; R.W. Pickens, et al, Arch Gen Psychiatry 48:19, 1991.
  24. ↑ ראה - K. Blum, et al, JAMA 263:2055, 1990.
  25. ↑ ראה - J. Gelernter, et al, JAMA 269:1673, 1993.
  26. ↑ ביניהם יש לציין במיוחד - delirium tremens; Korsakoffls psychosis; alcoholic hallucinations; alcoholic dementia.
  27. ↑ gastric and duodenal ulcers.
  28. ↑ alcoholic cirrhosis.
  29. ↑ athero- sclerosis.
  30. ↑ alcoholic neuritis.
  31. ↑ W.J. Blot, Cancer Res 52:2119s, 1992.
  32. ↑ על שיעור השתיה האלכוהולית בנשים בהריון בארה"ב - ראה MMWR 44:261, 1995.
  33. ↑ ראה סיכום נתונים במאמר - C. Holzman, et al, Pediatrics 95:66, 1995.
  34. ↑ fetal alcohol syndrome. ראה - Committee on Substance Abuse and Committee on Children with Disabilities, Pediatrics 91:1004, 1993; K. Stromland & A. Hellstrom, Pediatrics 97:845, 1996.
  35. ↑ ראה - JAMA 273:1406, 1995.
  36. ↑ withdrawal signs and symptoms. על מאפייני התיסמונת ודרכי הטיפול בה ראה - W. Hall and D. Zador, Lancet 349:1897, 1977; M. Linnoila, et al, Ann Inter Med 107:875, 1987; R. Saitz, et al, JAMA 272:519, 1994.
  37. ↑ Doll R, et al, BMJ 309:911, 1994. במחקר זה נמצא כי שתיית 800-1400 סמ"ק יין לשבוע או שתיית 300-400 סמ"ק משקה חריף לשבוע מפחית בצורה משמעותית את התקפי הלב בגברים. במחקר אחר - McElduff P & Dobson AJ, BMJ 314:1159, 1997, נמצא כי בגברים כושר ההגנה של אלכוהול מפני התפתחות מחלת כלי דם כליליים הוא בשתיית 4-1 מנות יין ליום במשך 6-5 ימים בשבוע, ובנשים השיעור הוא 2-1 מנות ליום במשך 6-5 ימים בשבוע. מנה מוגדרת כפחית בירה 330 מ"ל, חצי כוס יין 100 מ"ל, או כוסית משקה אלכוהולי 40-30 מ"ל. וראה גם E.B. Rimm, et al, BMJ 319:1523, 1999, שסיכום מחקרים אחדים בנידון בשיטה של meta-analysis הוכיח כי שתיה מתונה של 30 גר' אלכוהול ליום מפחית את שכיחות מחלות כלי הדם הכליליים בכ-25%. וראה עוד בנידון - Peele S, Circulation 104:e73, 2001; Goldberg IJ, et al, Circulation 104:e74, 2001 .
  38. ↑ JAMA 282:239, 1999. וראה שם ביחס לכמויות האלכוהול המומלצות.
  39. ↑ eynolds K, JAMA 289:579, 2003.
  40. ↑ בראשית ט כ-כא; שם יט ל-לה; ישעיה פכ"ח; אסתר פ"א; דניאל פ"ה.
  41. ↑ בראשית מ ט-יא; נחמיה ב א.
  42. ↑ בתי יין - שיר השירים ב ד. אם כי ייתכן שהכוונה למקומות בילוי עם שתיית יין.
  43. ↑ בבלי סנהדרין צז א, וברש"י שם ד"ה והגפן.
  44. ↑ בבלי גיטין ע א.
  45. ↑ משנה נידה ט יא.
  46. ↑ בבלי גיטין ע א. וראה בנידון באנציקלופדיה תלמודית, כרך כד, ע' יין, עמ' רמט ואילך.
  47. ↑ נידה כד ב. וראה בנידון באנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' רמ ואילך.
  48. ↑ בבלי פסחים מב ב. וראה בנידון באנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' רלה ואילך.
  49. ↑ ב"ב צז ב.
  50. ↑ ב"ב צה א; שם צח א; ב"מ סט א. וראה בנידון באנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' רסא ואילך.
  51. ↑ ב"ב צז ב. וראה בנידון באנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' רעג ואילך.
  52. ↑ בבלי עירובין סד ב.
  53. ↑ ירושלמי שביעית ח ב. וראה עוד ע"ז ל א-ב ביחס ליינות אחרים.
  54. ↑ ב"ב צח א.
  55. ↑ משנה נדה ב ז; בבלי שבת עז א.
  56. ↑ כריתות יג ב.
  57. ↑ בבלי סוכה מט ב.
  58. ↑ רמב"ם דעות ה ג.
  59. ↑ בבלי שבת י א.
  60. ↑ בבלי תענית כו ב. וראה תוס' שבת שם ד"ה התם, ותוס' תענית שם ד"ה מנחה.
  61. ↑ בבלי עירובין סא א.
  62. ↑ בבלי ביצה ד א. וראה רמב"ם יו"ט ו כ-כא.
  63. ↑ אבות ג י; רמב"ם דעות ה ג. וראה בתפא"י שם.
  64. ↑ ראה בבלי סנהדרין ע ב; במדבר רבה י ט.
  65. ↑ בראשית ט כא.
  66. ↑ בראשית יט לג,לה. וראה בבלי נזיר כג א.
  67. ↑ בראשית מג לד. וראה בבלי שבת קלט א.
  68. ↑ ויקרא רבה כ ו; תנחומא שמיני יא. וראה רמב"ן ויקרא י ט; תו"ש ויקרא פ"י אות סד.
  69. ↑ שמו"א כה לז.
  70. ↑ שמו"ב יא יג.
  71. ↑ ראה בבלי סנהדרין ע ב.
  72. ↑ ראה בבלי קידושין מט ב - עשרה קבין שיכרות ירדו לעולם, תשעה נטלו כושים, והשאר כל העולם. אמנם בנוסח אחר הגירסא 'שחרות' במקום 'שכרות'.
  73. ↑ תנחומא שמיני ה.
  74. ↑ תנחומא נח יג. וראה במדבר רבה י כא, בשינויים שחלים באדם לפי כמות היין.
  75. ↑ תנחומא שמיני יא.
  76. ↑ בבלי סנהדרין ע א. ובאופן כללי כבר קבע שלמה המלך 'אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו' (משלי כג כ), ובמדרש הגדול, נח, ט נאמר: כל המשתכר, חוטא ושוטה.
  77. ↑ תנחומא שמיני ה.
  78. ↑ תנחומא שמיני יא.
  79. ↑ תנחומא שמיני ה.
  80. ↑ שערי תשובה, שער שלישי, אות קעז*. וראה משלי כ א.
  81. ↑ הושע ד יא; במדבר רבה י ו. וראה בשו"ת מהר"ם מלובלין סי' מה, שאחד שבא על אשת איש בשכרותו, ודרכי התשובה למעשה זה.
  82. ↑ בבלי יומא עה א.
  83. ↑ בבלי ברכות מ א; בבלי יומא עו ב.
  84. ↑ בבלי ברכות סג א.
  85. ↑ רמב"ם סוף איסורי ביאה.
  86. ↑ אל תרא יין כי יתאדם, אל תרא יין, כלומר אל תתן עיניך להימשך אחריו, שאחריתו דם, כלומר סופו יהרג עליו - בבלי סנהדרין ע א, וברש"י שם. וראה במדבר רבה י ו.
  87. ↑ בבלי יומא עה א, וברש"י שם.
  88. ↑ תנחומא שמיני ה.
  89. ↑ בבלי ברכות לא ב; מדרש הגדול בראשית ט כא.
  90. ↑ ב"ב צ ב.
  91. ↑ בבלי עירובין סה א; בבלי סנהדרין לח א; במדבר רבה י כא; תנחומא שמיני ה. והיינו 'יין' ו'סוד' כל אחד מהם בגימטריא שבעים.
  92. ↑ זכריה ט יז.
  93. ↑ ב"ב יב ב. וראה רש"י יומא עו ב ד"ה ותירוש.
  94. ↑ במדבר רבה י כא.
  95. ↑ תנחומא שמיני ה.
  96. ↑ בבלי סנהדרין עא ב. וראה בבלי עירובין סה א.
  97. ↑ 'יחוגו וינועו כשכור' (תהלים קז כז).
  98. ↑ בבלי שבת לב א.
  99. ↑ ראה רמב"ם שחיטה ב יב.
  100. ↑ 'ולא ידע בשכבה ובקומה' (בראשית יט לג).
  101. ↑ 'כהתעות שכור בקיאו' (ישעיה יט יד).
  102. ↑ בבלי עירובין נה ב.
  103. ↑ ראה מו"ק ט ב.
  104. ↑ בבלי כתובות ס ב. אכן כתוב שם, שאם אוכלת בשר ושותה יין יהיו לה בנים בריאים, וכנראה ההבדל הוא בכמות היין, וי"ל.
  105. ↑ תנחומא שמיני ה. וראה משלי כג כט-ל.
  106. ↑ שבת קמ א.
  107. ↑ שבת שם; בבלי נדרים מט ב; ירושלמי שבת ח א; קהלת רבה ח א.
  108. ↑ בבלי עירובין סה א.
  109. ↑ משלי כג יט-כא, כט-לה.
  110. ↑ ראה רמב"ם יו"ט ו כא. וראה רמב"ם דעות ה ג.
  111. ↑ בבלי פסחים קיג ב.
  112. ↑ נידה טז ב. וראה רמב"ם דעות ה ג.
  113. ↑ משלי לא ד; במדבר רבה י ט; רמב"ם מלכים ג ה.
  114. ↑ ראה רמב"ם נדרים יג כג; טושו"ע יו"ד רג ז.
  115. ↑ רמב"ם שם כד.
  116. ↑ אבות דרבי נתן לז ה; בבלי גיטין ע א.
  117. ↑ רמב"ם דעות ה ג.
  118. ↑ בבלי כתובות סה א.
  119. ↑ תהלים קד טו; קהלת י יט; שופטים ט יג.
  120. ↑ שמו"ב טז ב; משלי לא ו-ז.
  121. ↑ ירמיה טז ז; משלי שם; בבלי עירובין סה א; בבלי כתובות ח ב, ורש"י שם ד"ה עשרה; בבלי סנהדרין ע א; רמב"ם אבל יג ח; מדרש הגדול, הובא בתו"ש ויקרא פ"י אות נח. וראה עוד להלן הע' 136.
  122. ↑ בבלי הוריות יג ב.
  123. ↑ בבלי פסחים מב ב; ב"ב נח ב.
  124. ↑ בבלי ברכות לה ב.
  125. ↑ ברכות שם; בבלי פסחים קז ב.
  126. ↑ בבלי כתובות ח ב; רמב"ם דעות ה ג.
  127. ↑ בבלי פסחים מב ב.
  128. ↑ בבלי כתובות סה ב; רמב"ם אישות כא יא; רמ"א אבהע"ז ע ג.
  129. ↑ בבלי שבת קט א, בבלי שבת קיא א, בבלי שבת קכט א, בבלי עירובין כט ב, בבלי נדרים סו א.
  130. ↑ כגון בבלי ברכות נא א, בבלי שבת קח ב, שם קלד א, שם קמ א, בבלי גיטין ע א, ע"ז מ א-ב. הרמב"ם וחכמי ימי הביניים ציינו הרבה מירשמים לתרופות עם יין, ועצות שונות מתי, כמה, וכיצד לשתות יין לרפואה.
  131. ↑ בבלי שבת עח א.
  132. ↑ בבלי תענית יא א.
  133. ↑ בבלי כתובות עא א; רמב"ם נדרים יב ה.
  134. ↑ בבלי כתובות עב ב; רא"ש ור"ן שם; רמב"ם אישות ז ו; טושו"ע אבהע"ז לט א.
  135. ↑ משלי לא ו-ז. וראה גם ב"ב י א.
  136. ↑ בבלי כתובות ח ב; טור או"ח סי' תקנב. וראה בבלי סנהדרין ע א.
  137. ↑ בבלי פסחים קו א; טושו"ע או"ח סי' רעא-רעג.
  138. ↑ טושו"ע או"ח סי' רצו.
  139. ↑ בבלי פסחים צט ב; טושו"ע סי' תעב-תעד, וסי' תעט-תפ.
  140. ↑ בבלי פסחים קה ב; טושו"ע סי' קפב-קפג.
  141. ↑ טושו"ע אבהע"ז סי' סב.
  142. ↑ בבלי פסחים קט א; רמב"ם יו"ט ו יח.
  143. ↑ טושו"ע יו"ד סי' רסה.
  144. ↑ רמב"ם אבל יג ח.
  145. ↑ רמב"ם מעשה הקרבנות פ"ב.
  146. ↑ בבלי ברכות לה א; בבלי ערכין יא א; רמב"ם כלי המקדש ג ב.
  147. ↑ בבלי מגילה ז ב; רמב"ם מגילה ב טו; טושו"ע או"ח תרצה ב. וראה בביאוה"ל שם. וראה עוד להלן הע' 208 ואילך.
  148. ↑ דברים ח ח.
  149. ↑ שופטים ט יג, מל"א ה ה, ישעיה לב יב, מיכה ד ד, זכריה ג י, תהלים קכח ג.
  150. ↑ יחזקאל יט י; הושע י א. וראה בספרו של י. פליקס, טבע וארץ בתנ"ך, עמ' 219.
  151. ↑ ראה בהרחבה על חשיבות הגפן בתנ"ך ובחז"ל בספרו של י. פליקס, עצי פרי למיניהם - צמחי התנ"ך וחז"ל, עמ' 67 ואילך.
  152. ↑ בבלי ברכות לה ב; רמב"ם ברכות ח ב; טושו"ע או"ח רב א.
  153. ↑ פסקי ריא"ז ברכות שם.
  154. ↑ במדבר ו ג.
  155. ↑ 155.0 155.1 ראה להלן הע' 271 ואילך.
  156. ↑ ויקרא י ט-יא; בבלי עירובין סד ב; בבלי סנהדרין מב א. וראה להלן הע' 220 ואילך.
  157. ↑ ראה טושו"ע או"ח תקנא ט, ורמ"א שם י, במנהגים השונים מתי אסור בשתיית יין.
  158. ↑ בבלי ברכות יז ב; טושו"ע יו"ד שמא א.
  159. ↑ ראה סיכום דיניהם באנציקלופדיה תלמודית, כרך כד, ע' יין נסך, וע' יין של גויים.
  160. ↑ סהמ"צ לרמב"ם ל"ת עג; סמ"ג לאווין ש; ס' החינוך מ' קנב.
  161. ↑ סמ"ק מ' קלג.
  162. ↑ רמב"ם דעות ה ג.
  163. ↑ רמב"ם מו"נ ח"ג פ"ח.
  164. ↑ לדעת החזו"א שיעור זה הוא 1152 מטר, ולדעת הגר"ח נאה הוא 960 מטר.
  165. ↑ בבלי עירובין סד ב; בבלי תענית יח ב; בבלי סנהדרין כב ב. וראה ע' שנה הע' 118. מיל אחד הוא 960 מטר או 1152 מטר, לפי השיטות השונות בחישוב אגודל.
  166. ↑ סיכום הלכות רבות נכתב בספר שתיה ושיכרות בהלכה, ב"ח.
  167. ↑ בבלי עירובין סד א; ירושלמי תרומות א ד; רמב"ם תפילה ד יז.
  168. ↑ רב האי גאון, ס' מקח וממכר שער ג אות טז; שו"ת הר"י מיגאש סי' קלה.
  169. ↑ רמב"ם מכירה כט יח; פר"ח סי' קכא סק"ג. וראה שו"ת מבי"ט סי' לה אות יד; תעלומות לב ח"ב דיני קידושין סי' א; שו"ת תורת אמת סי' קנד.
  170. ↑ גט מקושר סי' טז. וראה שו"ת פני משה סי' לז; ס' משפטי הדעת, פרק ז; ג. ליבזון, דיני ישראל, ג, תשל"ב עמ' 71 ואילך.
  171. ↑ רמב"ם נזירות א יב, ומכירה כט יח; טושו"ע חו"מ רלה כב. וראה יש"ש בבלי חולין פ"א סי' ד; שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' צג.
  172. ↑ טושו"ע אבהע"ז מד ג. אכן לעניין נזיקין שהזיק בעת שכרותו - ראה להלן הע' 259 ואילך.
  173. ↑ שו"ת תעלומות לב ח"א סי' לא.
  174. ↑ שו"ת מהריט"ץ סי' ריא; פר"ח אבהע"ז סי' קכא סק"א. וראה שו"ת עמק הלכה סי' כא.
  175. ↑ בבלי ברכות לא א; בבלי עירובין סד א; רמב"ם תפילה ד יז; רא"ש ברכות פ"ה סי' ט; טושו"ע או"ח צט א. וראה תוס' עירובין שם ד"ה שיכור. ובמנורת המאור (אלנקוה) ח"ב עמ' 121 כתב יין ושכר אל 'תשת' - ר"ת תפילת שיכור תועבה.
  176. ↑ טושו"ע או"ח שם, ואו"ח קח ח.
  177. ↑ מ"ב סי' צט סק"א.
  178. ↑ ראה שיטות הפוסקים במ"ב סי' צט סק"ז-ט.
  179. ↑ הליכות שלמה ח"א פ"ז סי"ד וסקכ"ה.
  180. ↑ מ"ב שם סקי"א.
  181. ↑ שו"ת תרומת הדשן סי' מב; רמ"א או"ח צט ג.
  182. ↑ מ"ב שם סקט"ז.
  183. ↑ רמב"ם קריאת שמע א י; טושו"ע או"ח רלה ד, ורמ"א שם.
  184. ↑ מ"ב שם ס"ק לא.
  185. ↑ שו"ת בית יהודה חאו"ח סי' מה; אורחות חיים סי' נה סקי"ב.
  186. ↑ שו"ת בית יהודה שם; אורחות חיים שם.
  187. ↑ קשר גדול לחיד"א סי' ח אות ז; בן איש חי, א, ויחי, ס"ו; מ"ב סי' צט סק"י.
  188. ↑ מ"ב שם. וראה עוד בס' משפטי הדעת, עמ' צו.
  189. ↑ בבלי תענית כו ב; רי"ף ור"ן מגילה פ"ד; רמב"ם תפילה טו ד; טושו"ע או"ח קכח לח. וראה בתו"ש ויקרא פ"י אות ס.
  190. ↑ גבורות ארי בבלי תענית כו ב; מ"ב סי' קכח סקקמ"א, בשם הרבה אחרונים.
  191. ↑ מג"א סי' קכח סקנ"ה; העמק שאלה, שאילתא קכג סק"ב.
  192. ↑ העמק שאלה שם.
  193. ↑ מג"א שם.
  194. ↑ שו"ת אז נדברו ח"ח סי' מ סק"ג.
  195. ↑ בבלי תענית כו ב; רמב"ם תפילה יד א-ב; טושו"ע או"ח קכט א.
  196. ↑ תוס' תענית שם ד"ה והאידנא; טושו"ע שם.
  197. ↑ טושו"ע או"ח קפה ד.
  198. ↑ טושו"ע שם ה, מביא מחלוקת התוס' והרא"ש, בבלי ברכות לא א, ועירובין סד א.
  199. ↑ מ"ב שם סק"ו. וראה ביאוה"ל שם ד"ה או שהיה.
  200. ↑ מג"א שם סק"ג.
  201. ↑ מגן אבות למאירי עמ' כח-כט. ומחלוקתם בפירוש הירושלמי תרומות א ד, בהגדרת מדומדם.
  202. ↑ טושו"ע או"ח שכח מא.
  203. ↑ שש"כ פל"ד סכ"א.
  204. ↑ בבלי פסחים קט א.
  205. ↑ רמב"ם יו"ט ו כ.
  206. ↑ רמב"ם שם כא.
  207. ↑ רש"י ורמב"ן בבלי יומא פז ב; ראבי"ה סי' תקכח.
  208. ↑ ראה בגליוני הש"ס בבלי מגילה ז ב, ובס' מקראי קודש (פרנק), פורים, סי' מד, אם החיוב הוא ביין דווקא או בכל משקה משכר.
  209. ↑ בבלי מגילה ז ב.
  210. ↑ בעל המאור ור"ן מגילה שם, בשם רבנו אפרים; מאירי, מגילה שם; ב"ח או"ח סי' תרצה.
  211. ↑ שאילתות, פר' ויקהל, שאילתא לפורים; רי"ף מגילה שם; רמב"ם מגילה ב טו; טושו"ע או"ח תרצה ב.
  212. ↑ מצות ראיה או"ח השמטות לסי' תרצה ס"ב. וראה שו"ת חת"ס חאו"ח סי' קצו; ביאוה"ל שם.
  213. ↑ רמ"א שם. וכן משמע ברמב"ם שם. וראה בס' מקראי קודש שם, בהבדל בין שיטת הרמב"ם לשיטת הרמ"א. וראה עוד שיטות בהסבר דרגת השכרות בדרכי משה, שם; שפת אמת, בבלי מגילה ז ב; שו"ת ויצבר יוסף סי' עא.
  214. ↑ עולת ראיה, ח"א עמ' תלט-תמא.
  215. ↑ המחבר יו"ד א ח.
  216. ↑ רמב"ם שחיטה ב יא. וראה בשו"ת חלקת יואב חיו"ד סוסי' ב.
  217. ↑ רמ"א שם.
  218. ↑ ראה בה"ג הל' שחיטה; סמ"ג עשין סג; יראים השלם סי' תנו; הגמ"י שחיטה ג יא; ב"ח ש"ך יו"ד שם סקל"ד, וט"ז שם סקי"ח.
  219. ↑ רמב"ם שחיטה ד ה; תוה"א לרשב"א בית א שער א; העיטור, ח"ב, השער השני, הל' שחיטה; רא"ש חולין פ"א סי' ה; המחבר, שם. וראה עוד בשו"ת המבי"ט ח"א סי' לו אות יד.
  220. ↑ תו"כ ויקרא י יא; בבלי עירובין סד א; בבלי כתובות י ב; בבלי נזיר לח א; שאילתות, שאילתא פא-פב; רמב"ם ביאת המקדש א ג. יש להעיר, שהרמב"ם הביא דיני איסור הוראה כשהוא שתוי בתוך דיני ביאת מקדש, ולא בתוך דיני תלמוד תורה, ואף שבמקרא ובתלמוד יש סמיכות עניינים בין כניסה למקדש ובין הוראה במצב של שכרות, אך מבחינה עניינית הם שני דברים נפרדים, וי"ל.
  221. ↑ רמב"ם ביאת המקדש א ג; שו"ת תרומת הדשן סי' מב; מהרי"ק שורש קסט; רמ"א יו"ד רמב יג. וראה מה שכתב על דברי הרמ"א בש"ך שם סקכ"א.
  222. ↑ סהמ"צ לרמב"ם ל"ת עג; סמ"ג לאווין ש; ס' החינוך מ' קנב, ובמנ"ח שם.
  223. ↑ השגות הרמב"ן על סהמ"צ שם. וראה במגילת אסתר שם.
  224. ↑ שו"ת הרשב"א ח"א סי' רמז; ב"ח וש"ך יו"ד סי' רמב.
  225. ↑ ב"י חו"מ סי' ז.
  226. ↑ תוס' סנהדרין מב א ד"ה העוסקים; טושו"ע חו"מ ו ח, בשם י"א.
  227. ↑ ראה שו"ת תרומת הדשן ח"א סי' מב; שו"ת ב"ח הישנות סי' מא; כנה"ג חו"מ שם הגב"י אות ג; ברכ"י ופת"ש שם סק"ו.
  228. ↑ תומים שם סק"ו.
  229. ↑ כריתות יג ב, מחלוקת; רמב"ם ביאת מקדש א ד.
  230. ↑ כריתות שם.
  231. ↑ עירובין סד א-ב; רמב"ם סהמ"צ ל"ת עג. אמנם ראה שאילתות שאילתא פא, שלגירסתו השיעור הוא כלשהו. וראה לח"מ תפילה ד יז.
  232. ↑ כריתות יג ב; רמב"ם שם ה; ש"ך יו"ד סי' רמב סקי"ט.
  233. ↑ בבלי עירובין סד ב; רמב"ם וש"ך שם.
  234. ↑ עירובין שם; טושו"ע או"ח צט ב. וראה שו"ת חות יאיר סי' קמז.
  235. ↑ שו"ת תרומת הדשן ח"א סי' מב.
  236. ↑ תוספתא כריתות א ז; בבלי כתובות י ב; רמב"ם שם ג; רמ"א יו"ד רמב יג, ובש"ך שם סק"כ. וראה בע' השתנות הטבעים הע' 151, בעניין חלב כמשקה משכר. וראה בתו"ש מילואים לכרך כח סי' ד, שלדעתו הכוונה ליין לבן, ולא לחלב בהמה. ואם איסור הוראה כשהוא שתוי משאר דברים משכרים הוא מן התורה או מדרבנן - ראה שאילתות שאילתא פא; סהמ"צ לרמב"ם ל"ת עג; תוס' כתובות י ב ד"ה אמר; תוס' כריתות יג ב ד"ה אמר; ס' החינוך מ' קנב.
  237. ↑ דבורי אמת (א.מ. צאנאטה), יו"ד סי' שלו.
  238. ↑ משנה תרומות א ו; ירושלמי שם א ד; רמב"ם תרומות ד ד; טושו"ע יו"ד שלא לב.
  239. ↑ אנציקלופדיה תלמודית, כרך י, ע' הפרשת תרומות ומעשרות, עמ' רה, הע' 109.
  240. ↑ טושו"ע שם.
  241. ↑ רמב"ם בכורים ה טו; טושו"ע יו"ד שכח ב.
  242. ↑ בבלי כתובות ח ב; ירושלמי סוטה ח ד; בבלי עירובין סה א; רמב"ם אבל יג ח. וראה עוד לעיל הע' 121.
  243. ↑ תו"ש מילואים לכרך כח סוסי' ג. וראה בגשר החיים ח"ב פט"ז ובתו"ש שם, שהקשו איך מותר לאבל לשתות יין המשמח, עיי"ש מה שתירצו.
  244. ↑ בבלי סוכה כה ב; רמב"ם תפילין ד יג; המחבר שו"ע או"ח לח ז; מג"א שם סק"ז.
  245. ↑ שו"ת הרמ"א סי' קלב; מ"ב שם סקכ"ג.
  246. ↑ בבלי יבמות קיב ב; רמב"ם אישות ד יח; טושו"ע אבהע"ז מד ג. וכתב במ"מ שם, שמפני שהוא בעריות החמורות כתב כן. וראה בשיטות האחרונים בנידון באוצה"פ שם סקי"ד.
  247. ↑ שו"ת הרשב"ש סי' תקפג; ערוה"ש שם ד.
  248. ↑ רמ"א או"ח תקעג א, ואבהע"ז סא א.
  249. ↑ שו"ת מהר"ם מינץ סי' קט; ערוה"ש אבהע"ז מד ד.
  250. ↑ שו"ת מהר"י ברונא סי' צג. וראה פרמ"ג או"ח סי' תקעג במשב"ז סק"א.
  251. ↑ ערוה"ש שם; חכמת אדם קטו ב; קיצושו"ע קמו א.
  252. ↑ ראה ע' מיניות הע' 251 ואילך. וראה בבלי נדרים כ ב, 'וברותי מכם המורדים והפושעים בי' - אלו בני ט' מידות, ואחד מהם בני שכרות.
  253. ↑ שו"ת מהרש"ל סי' סט. וראה בשו"ת מהר"י ווייל סי' קלד-קלה.
  254. ↑ רמב"ם גירושין ב יד; טושו"ע אבהע"ז קכא א. וראה בכס"מ ובלח"מ שם.
  255. ↑ ב"ש סי' קנא סק"ב.
  256. ↑ תאומי צביה סי' קכא; צפנת פענח גירושין ב יד.
  257. ↑ רמב"ם יבום ב ד.
  258. ↑ תוספתא תרומות פ"ג; עירובין סה א; רמב"ם מכירה כט יח; טושו"ע חו"מ רלה כב.
  259. ↑ ב"ק טו ב. וברמב"ם חובל ומזיק א יא כתב במפורש שאדם מועד לעולם וכו' בין שיכור. וראה ע' רשלנות רפואית הע' 54 ואילך.
  260. ↑ רמב"ם חובל ומזיק א יא.
  261. ↑ שו"ת ב"ח הישנות סי' סב; יש"ש ב"ק פ"ג סי' ג; כנה"ג חו"מ מהדו"ב סי' שעח בהגה"ט אות ט. וראה שו"ת התשב"ץ ח"ג סי' רלט; שו"ת חות יאיר סי' קסט; שו"ת מטה שמעון ח"ג סי' רלב אות נב.
  262. ↑ שו"ת הרא"ש כלל נח סי' ו.
  263. ↑ שו"ת ב"ח הישנות סי' סב. וראה עוד בשו"ת משנה הלכות ח"ט סי' שצד.
  264. ↑ יש"ש ב"ק פ"ג סי' ג; שו"ת ר' אליהו מזרחי סי' עב.
  265. ↑ בבלי עירובין סה א; רמב"ם נזירות א יב.
  266. ↑ ראה שו"ת מהר"י ברונא סי' רסה.
  267. ↑ כנה"ג סי' תכ בהגה"ט אות מו.
  268. ↑ שו"ת הראב"י אב"ד סי' קמט.
  269. ↑ יש"ש ב"ק פ"ג סי' ג.
  270. ↑ ראה שו"ת הראב"י אב"ד שם; יש"ש ב"ק פ"ג סי' ג; שו"ת הרא"ם סי' עב.
  271. ↑ ויקרא י ט; סהמ"צ לרמב"ם ל"ת קנג; רמב"ם ביאת המקדש א א; ס' החינוך מ' קנב.
  272. ↑ בבלי תענית יז ב; בבלי שבועות לו ב; בבלי סנהדרין פג א; רמב"ם ביאת המקדש שם, וסנהדרין יט ב.
  273. ↑ תענית שם; בבלי סנהדרין כב ב; בבלי זבחים יז ב; בבלי בכורות מה ב; רמב"ם שם. וראה תו"ש ויקרא פ"י אות סז.
  274. ↑ שאילתות, שאילתא פא; ס' החינוך מ' קנב.
  275. ↑ רמב"ם שם ב; תוס' כתובות י ב ד"ה אמר.
  276. ↑ תוס' כריתות יג ב ד"ה אמר. וראה בהעמק שאלה, שאילתא פא סק"ו. וראה בנזיר ד ב, ובכריתות יג ב. וראה בשיטות הפוסקים במנ"ח מ' קנב, ובתו"ש ויקרא פ"י אות נט.
  277. ↑ תוס' כריתות יג ב ד"ה ונכנס; ראב"ד ביאת המקדש א טו; רמב"ן ויקרא שם, ובהשגות לסהמ"צ ל"ת עג; שיטמ"ק זבחים טו ב. וראה במנ"ח מ' קנב.
  278. ↑ רמב"ם ביאת המקדש א טו.
  279. ↑ ב"מ צ ב.
  280. ↑ רמב"ם ביאת המקדש א א. וראה שו"ת הרשב"א ח"א סי' שסג.
  281. ↑ רמב"ם ביאת המקדש א יז; ס' החינוך מ' קנב. וראה בשו"ת מנחת שלמה ח"ג סי' קסא.
  282. ↑ תו"כ שמיני סוף פרשה א; כריתות יג ב. והרמב"ם השמיט דין זה, כי הוא בכלל איסור הוראה בשכרות - ראה תו"ש ויקרא פ"י אות עב.
  283. ↑ תענית טו ב; רמב"ם ביאת המקדש א ו.
  284. ↑ תענית יז א-ב, מחלוקת; בבלי סנהדרין כב ב; רמב"ם ביאת המקדש א ז. וראה בהשגות הראב"ד שם, ובכס"מ שם.
  285. ↑ בבלי נזיר יא א; רמב"ם נזירות א יא. וראה מה שכתבו בדעת הרמב"ם בצפנת פענח אישות ד יח; ברכת שמואל נדרים סי' יז.
  286. ↑ חוק העונשין התשל"ז-1977, סעיף 34@. וראה עוד ע"פ 5002/94 ירמיהו בן איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט# 151.
  287. ↑ תקנות התעבורה תשכ"א-1961, סעיפים 26, 169א-ב; פקודת התעבורה [נוסח חדש], סעיף 63#.
  288. ↑ על המצב החוקי והפסיקתי בישראל ביחס לאלכוהול וחומרים מסוכנים אחרים - ראה א. סטולר ואח', רפואה ומשפט, ל:36, 2004.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=שיכור&oldid=121100"