שכחה

שכחה היא אחת מן המתנות שהקציבה התורה לעניים מיבול העם: שיבולים או פירות שנשכחו בשדה בשעת הקציר, הבציר או הקטיף.

מי ששכח תבואה או פירות בשדה בשעת הקציר, הבציר או הקטיף, אסור לו לחזור ולקחתם, אלא עליו להשאירם לעניים.

ההבדל בין מצוות שכחה לשאר המצוות[עריכה]

שונה מצות שכחה מכל המצוות שבתורה, שכן כל מצוות התורה אינן מתקיימות אלא על ידי זכירה, כמו שנאמר ^[1]: "וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם", ואילו מצות שכחה אינה מתקיימת אלא על ידי שכחה.

וכך מובא בתוספתא ^[2]: מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו, ואמר לבנו: צא והקרב עלי פר לעולה ופר לשלמים. אמר לו: אבא, מה ראית לשמוח בשמחת מצוה זו מכל מצוות שבתורה? אמר לו: כל מצוות שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו. זו שלא לדעתנו (כלומר שהשכחה נעשית מאליה קניין העניים, והעניים זוכים בה לפני שנודע לבעל השדה ששכח, ומתקיימת כל המצוה ללא ידיעתו), שאילו לא היה ברצון לפני המקום, לא באה מצוה זו לידינו; אלא הרי הוא אומר: 'כי תקצור קצירך... ושכחת עומר בשדה... למען יברכך'. קבע לו הכתוב ברכה! והלא דברים קל וחומר: מה אדם שלא נתכוון לזכות וזכה, מעלין עליו כאילו זכה, המתכוון לזכות וזכה, על אחת כמה וכמה!".

כל שהוא ב"בל תשוב" - שכחה[עריכה]

ישנו כלל בדיני שכחה: כל עומר ששכחו בעל הבית באופן שאם ייזכר בו וירצה לקחתו יצטרך לשוב אליו ויעבור על הלאו של "לא תשוב לקחתו", הרי זה שכחה ואסור לקחתו; אבל עומר ששכחו באופן שאם ייזכר בו ויבוא לקחתו לא יעבור על הלאו של "לא תשוב לקחתו", אין לו דין שכחה.

ראה גם[עריכה]

• לקט
• פאה
• מתנות עניים

הערות שוליים