שלא כדרך

הגדרה[עריכה]

עבירה שנעשתה שלא באופן הרגיל, פטור עליה (הסוגיא בפסחים כד:, האריך בדין זה המשנה למלך יסודי התורה ה-ח).

בדיני כל התורה (קובץ שיעורים פסחים צו וכתובות רב), ובעיקר בדיני שבת. ודנו האחרונים האם דיני שבת שווים לשאר התורה בזה, או שיש בהם עוד קולות^[1].

לדוגמא, האוכל חלב חי פטור, משום שהדרך לאוכלו רק כשהוא מבושל (פסחים כד:).

נקרא גם שינוי.

מקור וטעם[עריכה]

מקורו בפשטות מסברא, שכוונת התורה באיסוריה היא רק למקרים שבהם האיסורים נעשים כדרכם.

ובאיסורי שבת נחלקו האחרונים לשלוש דעות (דן בזה מנוחת עמי יד-14 עמוד 101):

1. הקובץ שיעורים (פסחים צו) סובר שגם איסורי שבת הם ככל התורה, ולא צריך מקור מיוחד לפוטרם.
2. החלקת מחוקק (אה"ע קכג-ה) כתב שמקור הפטור בשבת הוא מדין מלאכת מחשבת.
3. האגלי טל (בסוף הפתיחה) חילק שכאשר תוצאת האיסור משונה - הפטור הוא בכל התורה, ולזה אין צריך פסוק מיוחד לשבת, אך כאשר רק פעולת האיסור משונה, אך התוצאה היא כן כדרכה - בכל התורה חייב, ורק בשבת פטור מהפסוק "מלאכת מחשבת".

בטעמו חקר הרוגאצ'ובר (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה אכילה שלא כדרך) בין שלושה צדדים (לגבי אכילה שלא כדרך):

1. נחשב כאילו לא אכל כלל.
2. כאילו לא אכל את המאכל ההוא אלא דבר אחר.
3. האיסור נפקע מהמאכל.

בדינים שונים[עריכה]

בדינים שונים הנהנה מאיסור הנאה שלא כדרך הנאתו אינו לוקה (פסחים כד:). אך באיסור עצמו נחלקו המפרשים לשלוש דעות: בדינים שונים

א) איסור דאורייתא, וכדין חצי שיעור שאיסורו מדאורייתא אך אין לוקין עליו (מגיד משנה מאכלות אסורות ח-טז).

1. איסור דרבנן (משנה למלך יסודי התורה ה-ח ד"ה והנראה אצלי בזה הוא דס"ל).
2. מותר (מרדכי פסחים תחילת פרק ב סימן תקמה בשם האבי עזרי, משנה למלך שם ד"ה ולפי הנראה דהתוס' ס"ל (בדעת רש"י ותוס')).

באכילה שלא כדרך חקר הברכת אברהם (פסחים כד: סימן "שלא כדרך הנאה" ב) האם הוא כלל בכל דיני התורה שכוונתה רק על דרך העולם, או דין רק מדיני אכילה, שאכילה שלא כדרך אינה אכילה.

אכילה שלא כדרך מותרת לחולה שאין בו סכנה. וכתב הברכת אברהם (פסחים כד: סימן "בעניין שלא כדרך הנאה" יג ד"ה שוב) שהיא רק קולא (דחויה) ולא היתר גמור (הותרה), שהרי אומרים בו "הקל הקל תחילה" (פרי מגדים או"ח שכח-יא).

במעילה שלא כדרך הנאתו הסתפק המשנה למלך האם מעל (יסודי התורה ה-ח ד"ה ויש להסתפק גבי מעילה).

בעבודה זרה שלא כדרך הסתפקו התוס' האם לוקים עליה (דן בדבריהם המשנה למלך יסודי התורה ה-ח ד"ה עוד כתבו התוס' שם בפרק כל שעה).

במצוות עשה של אכילה, כגון אכילת מצה, הסתפק המשנה למלך והסיק שגם בזה אומרים שאכילה שלא כדרך לא שמה אכילה, ולכן אם אכל שלא כדרך לא יצא ידי חובתו (יסודי התורה ה-ח ד"ה יש לחקור. וכן מוכח מרש"י פסחים סוף לה. ד"ה אין, דנו בדבריו הרש"ש וגליון מהרש"א שם, וכן דן בזה בית הלוי ח"ג נא-ד).

במצוות בתוצאה, כגון אכילת קרבן, שהעיקר שהקרבן יאכל (ולא שהאדם יאכל), יצא ידי חובה גם בשלא כדרך, כי אעפ"כ התוצאה נעשתה (בית הלוי ח"ג נא-ד)^[2].

פרטי הדין[עריכה]

לרבי שמעון שלוקים גם על חצי שיעור, חידש המהרש"ל (שבועות כג:) שלוקים גם על שלא כדרך. ויש שחולקים עליו (חוק המלך פסחים יג-ב הוכיח מהתוס' והרמב"ם שלא סוברים כמהרש"ל).

הערות שוליים[עריכה]