שני כתובים

כתובים הבאים כאחד[עריכה]

כאשר יש שני עניינים שיש בהם את אותו עניין, היה מספיק לכתוב זאת רק באחד, ונלמד ממנו לאחרים, ומכך שטרחה התורה לכתוב את העניין בשניהם, רואים שכוונתה שדווקא באותם דברים שכתוב בהן ינהג העניין ולא בדברים אחרים.זו שיטת רבי מאיר, אך יש החולקים על כלל זה (רבי יהודה) (מקור: קידושין לה.), אולם גם הם מודים ששלושה כתובים הבאים כאחד אין מלמדים.

דוגמא: גם במצוות מצה וגם במצוות הקהל שהן שתיהן מצוות עשה שהזמן גרמא מצינו שנשים חייבות, אך כיוון שהן "שני כתובים הבאים כאחד", לא לומדים מכאן לכל שאר מצוות עשה שהזמן גרמא לחייב נשים. ורבי יהודה הסובר ששני כתובים הבאים כאחד מלמדים, סובר שגם במצוות שמחה בחג, שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא נשים חייבות, וממילא יש פה "שלשה כתובים הבאים כאחד", ואינם מלמדים.

שני כתובים המכחישים זה את זה[עריכה]

שני פסוקים הסותרים זה את זה, ניתן למצוא להם תירוץ בפסוק שלישי. אחת מי"ג מידות של רבי ישמעאל הנאמרות לפני תפילת שחרית.

לדוגמא: כתוב: "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר" הרי כי מן ההר דבר. וכתיב: "כי מן השמים דברתי עמכם". עד שיבא הכתוב שלישי ויכריע ביניהם ויתרצם שלא יקשה בעינינו: "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ ויט שמים וירד" - מלמד שהרכין הקב"ה שמי השמים בעליונים ודיבר עמהם מן השמים.