תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים

במשפט העברי, הכלל התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים אומר, כי אדם אינו יכול לזכות ולהקנות חפץ לאדם אחד, כאשר הדבר מהווה חובה והפסד ממוני לאדם אחר.

גדרי הכלל - מחלוקת הראשונים[עריכה]

לפי שיטת רש"י, כלל זה תקף רק בדיני זכייה, הנעשים ללא מינוי מפורש, אך בשליחות הנעשית בציווי המשלח, יכול אדם לזכות חפץ לבעל חוב, גם כאשר הדבר מהווה הפסד לאדם אחר. כך למשל, אם אדם פשט את הרגל, ונשאר ברשותו חפץ יחיד לגבייה בין שני מלווים, אין אדם שלישי יכול מדעתו לתפוס את החפץ לאחד מהמלווים.

התוספות‏^[1] לעומת זאת, מביא ראיות כי גם באופן שהיה מינוי מפורש, קיים הכלל כי אין אדם יכול לתפוס לאחד מבעלי החובות במקום שהוא חב ומפסיד אנשים אחרים. אך הפני יהושע‏^[2] מיישב את הראיות ומוכיח כי אין בהן כי להפריך את שיטת רש"י.

יש המפרשים את דעת רש"י שדווקא בשליחות הנעשית בציווי משלח חלה התפיסה, מכיוון שיכול התופס לטעון לבית הדין, שלא ברור שתפיסתו גורמת חוב לבעלי החוב האחרים, שהרי קיימת אפשרות שהלווה יפייס את המלווה והוא ימחול לו, (בדומה לדברי הירושלמי אודות הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו‏^[3]), ואילו על מלווה זה עצמו לא קיים חשש שמא ימחול לו, שהרי כבר החליט לגבות את החוב ואף שלח שליח לשם כך‏^[4].

מיגו זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה[עריכה]

שאלת התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים עולה למשל, באדם התופס פאה לעני אחר שבה נחלקו רבי אליעזר וחכמים אם "זכה לו" או "יתננה לעני הנמצא ראשון". לברייתא זו שני פרשנויות:

• פרשנותו של עולא המפרש שהמחלוקת היא בעשיר הזוכה לעני, שמכיוון שהעשיר לא יכול לזכות לעצמו את הפאה, אין לו מיגו - כח מפשטי לזכות בפאה וממילא גם אין לו כח משפטי לזכות בו לאחרים, כך לפי דעת החכמים, ורבי אליעזר סובר שניתן להשתמש גם בשני מיגו: 1. מיגו שהיה יכול להפקיר את נכסיו ואז היה נחשב לעני שמותר לו לקחת פאה. 2. אם הוא היה עני הוא היה יכול לזכות בפאה לאדם אחר, במיגו שהיה יכול לזכות בה לעצמו.

• פרשנותם של רב נחמן ורב חסדא המפרשים שהמחלוקת היא גם מעני לעני, שרבי אליעזר סובר שניתן לומר "מיגו שיכול היה לזכות לעצמו יכול הוא גם לזכות בפאה לחבירו", והחכמים חלוקים עליו וסוברים שלא ניתן לזכות בפאה מכח "מיגו", ולכן גם עני שהיה יכול לזכות בה לעצמו לא יכול להגביה את הפאה ולהקנות אותה לחבירו. הם מביאים ראיה לדבריהן מההמשנה האומרת‏^[5] "היה רוכב על גבי בהמה, ראה את המציאה, ואמר לחברו תנה לי, נטלה ואמר אני זכיתי בה, זכה בה; אם משנתנה לו אמר, אני זכיתי בה בתחילה, לא אמר כלום", ומשם נראה שגם כאשר ביקש מחבירו לזכות בשבילו במציאה המונחת כהפשר לכל הקודם בה, לא זוכה המשלח במציאה עד שהיא מגיע לידו.

בעל הערכי תנאים ואמוראים מחדש, כי גם לפי הדיעה שלפיה ניתן לומר "מיגו זכה לנפשיה זכי נמי לחבריה", הדבר אמור רק בהפקר שבה מכוח אותו זכות עצמה שבה זוכה המגביה לעצמו (הפקר) הוא זוכה בה לחבירו שגם הוא היה יכול לזכות בה מאותו כוח, ממילא יכול גם הוא לזכות לו את המציאה באותו קניין עצמו שראוי לשניהם, אך אדם הגובה חוב מחבירו אינו יכול לזכות בכסף שתפס מהלווה לצורך מלווה אחר שרוצה גם הוא לגובת את חובו, מכיוון שכח הקנייה של שניהם סותר זה את זה; אם רוצה הוא לגבות לצורך עצמו לא יכול הוא להקנות לחבירו, ומיד כאשר הוא מושך את ידו ולא רוצה לזכות לעצמו, שוב חוזרים הנכסים לבעלותם ואין הוא יכול לתפוס בהם לצורך אדם אחר.

נידונים אקטואלים[עריכה]

נידון מפורסם הנגזר מהלכה זו הוא תפיסת מקום באוטובוס לחבר שעדיין לא עלה כשאין עוד מקומות פנויים באוטובוס. על אף שגם החבר ישלם ותהיה לו זכות ישיבה, בכל זאת כל זמן שעומד בעל חוב אחר (נוסע אחר ששילם) אין רשות לעכב אותו לשבת.

קישורים חיצוניים[עריכה]

• משה יהודה בלוי (עורך), "תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים", יחוסי תנאים ואמוראים, ברוקלין תשנ"ד, באתר HebrewBooks

הערות שוליים