תורה חסה על ממונם של ישראל

דברים שהקלה בהם התורה או שהקלו בהם חכמים כדי שלא יגרם הפסד ממון.

לדוגמא: "ראויים היו ישראל להקריב קרבנותיהם בכל עת ובכל שעה, אלא שחס הכתוב על ממונם של ישראל". (תוספתא שבועות פ"א ה"ב).

דוגמא נוספת: "פסח וחג הסוכות, שאינם עונת מלאכה, עשה זה שבעה וזה שמונה. עצרת, שהיא עונת מלאכה, אינה אלא יום אחד בלבד, מלמד שחסך הכתוב על ישראל" (שלא יבטלו ממלאכתם, כי התורה חסה על ממונם של ישראל - ספרי ראה סימן קמ ורבנו הלל שם).

מטעם זה, המחתה (שבה היה הכהן חותה את הגחלים ממערכה שניה של קטורת להעלותם על המזבח הפנימי לקטורת שחרית וערבית) לא היתה של זהב אלא של כסף, שכן מצינו שהתורה חסה על ממונם של ישראל (יומא מד, א).

וכן, השופרות שתקעו בהם בבית המקדש בתעניות, היה פיהם מצופה כסף ולא זהב, שכן מצינו שהתורה חסה על ממונם של ישראל (ראש השנה כז, א).

כמו כן, הקלפי שבה היו מניחים את הגורלות של שני השעירים ביום הכיפורים, עשאוה מעץ ולא מכסף או זהב, כי מצינו שהתורה חסה על ממונם של ישראל (יומא לט, א).

משום כך, למרות שמן התורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, מכל מקום חכמים תיקנו, שדיני ממונות אינם צריכים דרישה וחקירה. זאת כדי למנוע הפסד מן המלווים מחמת החקירות, וכן כדי שלא יימנעו המלווים מלהלוות, מחשש שמא יכפור הלווה, והעדים יטעו ולא תהא עדותם מכוונת, דבר שיביא להפסד הכסף שהלוו (ירושלמי סנהדרין פ"ד, ה"א).