תפוס לשון אחרון
|
אדם שאמר במשפט אחד שני דברים הנוגדים זה את זה, אנו אומרים שלא התכוון אלא למה שאמר לבסוף.
כנגד זה יש שסוברים: "תפוס לשון ראשון", ויש שסוברים כי הדבר מוטל בספק אם תופסים לשון ראשון או לשון אחרון.
לכן, למשל, אדם שהשכיר לחברו בית לשנה, ואמר לו שהתשלום יהיה: "זהוב לחודש; שנים עשר זהובים לשנה", ונתעברה השנה. לדעת הסוברים: "תפוס לשון ראשון", על השוכר לשלם שלושה עשר זהובים ("זהוב לחודש"), ולדעת הסוברים: "תפוס לשון אחרון", על השוכר לשלם רק שנים עשר זהובים ("שנים עשר זהובים לשנה"), ולדעת הסוברים כי הדבר מוטל בספק, על השוכר לשלם שנים עשר וחצי זהובים.
מאידך, במסכת בבא בתרא (דף קה) מובאת מחלוקת תנאים נוספת על מצב בו יש סתירה בין הלשון הראשון לאחרון, ושם פוסק בן ננס שיש לאחוז את הלשון האחרון לדין (תפוס לשון אחרון) וחכמים חולקים ואומרים שיש ספק איזה מהלשונות תופס. למסקנת הגמרא רב סובר להלכה כבן ננס ושמואל כחכמים.