מצוות ידיעת ה'
|
|
מצוות ידיעת ה' היא מצוות עשה הראשונה בספר המצוות לרמב"ם והיא המצווה להאמין שיש סיבה ופועל לכל המציאות, כאשר הרמב"ם לומד כי מקור המצווה הוא מהדיברה הראשונה מעשרת הדיברות "אנכי ה' אלוקיך". יש מהראשונים שסברו שאין למנות מצווה זו כמצוות עשה שכן היא בסיס לשאר המצוות, ומנגד רוב הראשונים מנו מצווה אך הסבירו אותה באופן אחר משיטת הרמב"ם.
מקור[עריכה]
מקור המצווה להאמין נמצא בהתגלות הראשונה של האל לבני ישראל- מעמד הר סיני ועשרת הדיברות. בדיברה הראשונה, הקב"ה מצווה "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" והרמב"ם ראה בפסוק זה את המקור למצווה הבסיסית ביותר- מצוות האמונה. החולקים על גישת הרמב"ם, כגון בה"ג, סוברים כי אמירת "אנכי ה' אלוקיך" בתחילת עשרת הדיברות איננה דיבר וציווי בפני עצמו אלא רק כעין פתיחה לדיברות וממילא אין מצווה מפורשת על אמונה בקב"ה, אלא מדובר בחיוב המקדים לרובד החיוב המצוותי.
שיטת הרמב"ם[עריכה]
הרמב"ם מבאר מצווה זו, בהלכות דעות, פרק א:
(א) יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.
(ב) ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי - אין דבר אחר יכול להמצאות.
(ג) ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים - הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לבטולם שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם.
(ד) הוא שהנביא אומר וה' אלהים אמת הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו.
(ה) המצוי הזה הוא אלהי העולם אדון כל הארץ והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית בכח שאין לו הפסק שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף.
(ו) וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלהיך וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וכופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו.
(ז) אלוה זה אחד הוא ואינו שנים ולא יתר על שנים אלא אחד שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם אילו היו אלוהות הרבה היו גופין וגויות מפני שאין הנמנים השוין במציאותן נפרדין זה מזה אלא במאורעין שיארעו בגופות והגויות ואילו היה היוצר גוף וגוייה היה לו קץ ותכלית שאי אפשר להיות גוף שאין לו קץ וכל שיש לגופו קץ ותכלית יש לכחו קץ וסוף ואלהינו ברוך שמו הואיל וכחו אין לו קץ ואינו פוסק שהרי הגלגל סובב תמיד אין כחו כח גוף והואיל ואינו גוף לא יארעו לו מאורעות הגופות כדי שיהא נחלק ונפרד מאחר לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר ה' אלהינו ה' אחד.
האם אמונה מוגדרת כמצווה?[עריכה]
בניגוד לשיטת הרמב"ם, בעל הלכות גדולות לא מונה את מצוות ידיעת ה' כמצווה. הרמב"ן מצוות עשה א הסביר בדעתו של בה"ג כי האמונה בה' איננה יכולה להיות מצווה בפני עצמה מכיוון שהיא הבסיס הראשוני לכל שאר המצוות. לא שייך לצוות על האמונה בה' כאשר עשיית המצווה עצמה תלויה באמונה זו וכדבריו: "אין מנין תרי"ג מצות אלא גזירותיו יתעלה שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה, אבל האמונה במציאותו יתעלה שהודיע אותה אלינו באותות ומופתים ובגילוי השכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצות לא ימנה בחשבונן".
גדר המצווה[עריכה]
את הקושי בציווי על מצוות האמונה ניתן להסביר על ידי הבנת גדרי המצווה המדויקים:
לקבע את האמונה בלב[עריכה]
ספר החינוך פרשת יתרו כה מגדיר בחיוב המצווה כי אין המצווה להאמין באופן פשוט בקיומו של הקב"ה, אלא לקבע אמונה זו בליבנו. אמונה זו צריכה להיות כה חזקה עד שהיא תצליח לעמוד גם בניסיונות קשים של ייהרג ואל יעבור וכדבריו "עניין האמונה הוא שיקבע בנפשו שהאמת כן ושאי אפשר בחלוף זה בשום פנים. ואם נשאל עליו, ישיב לכל שואל שזה יאמין לבו ולא יודה בחלוף זה אפילו יאמרו להרגו, שכל זה מחזיק וקובע האמנת הלב כשמוציא הדבר מן הכח אל הפעל, רצוני לומר כשיקים בדברי פיו מה שלבו גומר". על פי פירוש זה אין קושי לחייב את המצווה על בסיס האמונה הבסיסית בה' ולכן קושייתו של הבה"ג מתורצת.
אהבה ודבקות בבורא[עריכה]
תשובה נוספת ניתן למצוא בדברי האבן עזרא בפירושו על הפסוק "אנכי ה' אלוקיך" ממנו לומדים מצווה זו. הראב"ע מפרש כי מצוות האמונה כוללת גם את האהבה והדבקות בה' ולא רק את האמונה הבסיסית "אנכי- שידענו ויאהבנו בכל לבו וידבק בו ויהי לנגדו תמיד ולא תסור יראתו מעל פניו".
זיהוי הבורא עם נותן התורה[עריכה]
רבי משה מקוצי בספרו ספר מצוות גדול חיבר את המצווה יחד עם מקורה בעשרת הדיברות וכתב כי עיקר המצווה איננה באמונה בקיומו של הבורא אלא דווקא בזיהויו כמי שנתן לנו את התורה בהר סיני, וכדבריו "המצוה הראשונה מצות עשה להאמין כי אותו שנתן לנו את התורה בהר סיני על ידי משה רבנו הוא ה' אלוקינו שהוציאנו ממצרים וזהו מה שאמר בשעה שנתן את התורה "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"". הסבר זה עשוי לתרץ גם את קושייתו של רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי שמקשה מדוע הקב"ה נגלה בהר סיני בתור מי שהוציא את עם ישראל ממצרים ולא בתור בורא העולם. לפי הסבר הסמ"ג תיאורו של הקב"ה בתור המוציא מארץ מצרים הוא מכוון וקשור אל מצוות האמונה שכרוכה בו, כאשר האמונה בבורא העולם איננה חלק מהמצווה ומוגדרת כתשתית אמונית שלפני קיום המצוות.
אמונה בהשגחת הבורא[עריכה]
באופן אחר, רבי יצחק מקורביל בספרו ספר מצוות קטן פירש את המצווה כאמונה בהשגחת הקב"ה ובהנהגתו את המאורעות ולהוציא מדעת הפילוסופים הטוענים כי הקב"ה יצר את עולמו אך איננו משגיח עליו יותר, וכדבריו:
"לידע פירוש לאפוקי מן הפילוסופין שאמרו שהעולם נוהג מאליו במזלות: ואין לו מנהיג ולא דבר: ואפילו קריעת ים סוף ויציאת מצרים וכל הנפלאות שנעשו במזל היו. ויש לנו להאמין כי שקר הם דוברים: אכן הקב"ה מנהיג את העולם כולו ברוח פיו. והוא הוציאנו ממצרים ועשה לנו כל הנפלאות. ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה שנאמר תהלים לז כג מה' מצעדי גבר כוננו ובזה תלוי מה שאמרו חכמים ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו צפית לישועה והיכן כתיב מצוה זו. אלא שמע מינה בזה תלוי שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים דכתיב אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך. ועל כרחין מאחר שהוא דיבור הכי קאמר כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלהיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם: וכן יושיענו ברחמיו שנית".
נראה כי גם הסמ"ק התקשה בקושיית הכוזרי שהובאה לעיל בדבר זיהוי הקב"ה כמוציא ממצרים, אך הוא הסביר כי גדר המצווה הוא באמונה בהשגחת הבורא כמי שעשה את ניסי יציאת מצרים וכמי שממשיך להשגיח על עמו. הסמ"ק אף ממשיך כי מתוך האמונה בהשגחת הקב"ה ניתן גם להאמין בגאולה העתידית שהוא עתיד להביא יחד עם קיבוץ גלויות.