פרשני:בבלי:ביצה לז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ביצה לז ב

חברותא[עריכה]

דתניא: רבי דוסא אומר, ואמרי לה אבא שאול אומר:
הלוקח בהמה מחבירו מערב יום טוב, אע"פ שלא מסרה לו אלא ביום טוב - הרי היא כרגלי הלוקח.
והמוסר בהמה לרועה, אע"פ שלא מסרה לו אלא ביום טוב - הרי היא כרגלי הרועה. כי הואיל ודעתו למוסרה לרועה, דעתו היתה כשקידש היום שתקנה שביתתה כשביתת הרועה.
ודוחה הגמרא את ההכרח שאין משנתנו סוברת כרבי דוסא:
אפילו תימא שמשנתנו רבי דוסא היא; ולא קשיא:
כי כאן בדברי רבי דוסא, מדובר בעיר שיש בה רועה אחד בלבד, וכולם מעמידים בהמתם אצלו, ולפיכך ודאי דעתו היתה שתקנה שביתה כרגלי הרועה.  1 

 1.  לשון רש"י צריך ביאור, שכתב: "שאין בעיר אלא רועה אחד וכו' הלכך בין מוכר בין לוקח דעתו שלא תקנה הבהמה שביתה אצלו", והרי אין כאן מוכר ולוקח אלא ברישא, אבל הסיפא מדברת בבעלים המוסרים לרועה, ומה ענין מוכר ולוקח לכאן?! וראה במהר"ם שיף מה שכתב לפרש על פי דברי הרא"ש, ובמה שכתב עליו בקרבן נתנאל.
כאן במשנתנו, בעיר שיש בה שני רועים, ואין ידוע כשקידש היום לאיזה רועה תימסר הבהמה ביום טוב, ולכן קונה הבהמה שביתה כרגלי בעליה.  2 

 2.  ואם תאמר, והרי קיימא לן "יש ברירה" באיסורין דרבנן כגון תחומין, ואם כן למה לא תהא הבהמה כרגלי הרועה שנמסר לו ביום טוב מדין ברירה?! ראה מה שכתבו הרשב"א הר"ן והמאירי בזה.
ומדייקת הגמרא כפירוש זה:
דיקא נמי דקתני במשנתנו: המוסר בהמתו לבנו או לרועה.
הרי שאף בנו יכול לרעותה, ואין הדבר מוכרע מערב יום טוב אם ימסרנו לבנו או לרועה.  3 

 3.  כתב הרמב"ם בפרק ה מהלכות שביתת יום טוב: המוסר בהמתו לבנו הרי הוא כרגלי האב, מסרה לרועה ואפילו לא נתנה לו מערב יום טוב, הרי הוא כרגלי הרועה. וכתב על זה הרשב"א: שאינו נראה מסוגיית הגמרא כן, וראה גם במגיד משנה.
ומסקינן: שמע מינה!
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי דוסא.  4 

 4.  תמה הרשב"א: ואי קשיא לך: "הלכה" מכלל דפליגי, ואנן לא אשכחן בהא דפליג עליה דרבי דוסא. ותירץ: הא קמ"ל דשנויא דשנינן כאן ברועה אחד כאן בשני רועים שינוייא הוא.
ותמהינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי?!
והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה.
ותנן במשנתנו: "הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים".
ומוכח שאם לא מסרה לרועה מערב יום טוב אין הבהמה כרגליו, והיינו דלא כרבי דוסא?!
ומשנינן: ולאו אוקימנא, וכי לא העמדנו משנתנו אפילו כרבי דוסא, אלא שכאן ברועה אחד כאן בשני רועים?!
תנו רבנן: שנים ששאלו מבעוד יום חלוק אחד בשותפות לשימוש שניהם, זה (ראובן) שאלו כדי לילך בו שחרית של יום טוב לבית המדרש, וזה (שמעון) שאלו כדי ליכנס בו ערבית (לפנות ערב) של יום טוב לבית המשתה.
זה ראובן ערב עליו (עשה עירוב כדי להוליך את החלוק) לצפון, אך לא נתן את עירובו בסוף התחום, אלא כגון שנתנו לאחר אלף אמה, ונמצא שלא הפסיד לגמרי את הליכתו לדרום, שעדיין מותר הוא ללכת לצד דרום אלף אמה, דהיינו עד תחום אלפיים אמה ממקום שקנה שביתתו על ידי הנחת העירוב (והעיר נחשבת כארבע אמות בלבד).
וזה שמעון ערב עליו לדרום, והשאיר אף הוא לעצמו אפשרות הליכה לצפון.
הרי דין החלוק הוא, שאין מוליכין אותו אלא כרגלי שניהם, הואיל ושותפין הם בו.
ולפיכך: זה שערב עליו לצפון, לא מיבעיא שאין יכול להוליכו עד סוף אלפיים ממקום עירובו שבצפון, הואיל וחבירו לא עירב לצפון, אלא שאף עד אלפיים אמה מביתו לצפון אינו יכול להוליכו, שהרי לחבירו אסור ללכת אלא אלף אמה לצפון בלבד.
ולכן מהלך עם החלוק לצד צפון - כרגלי מי שערב עליו לדרום. עד סוף המקום שמותר לחבירו (שעירב לדרום) ללכת. דהיינו אלף אמה לצפון בלבד.
וזה שערב עליו לדרום, מהלך לדרום - כרגלי מי שערב עליו לצפון, אלף אמה בלבד, שבהם מותר אף חבירו שעירב לצפון ללכת.
ואם מיצעו את התחום, שהיה תחום מלא של אלפיים אמה לכל צד ממוצע ועומד בין שני העירובים, והיינו, שהניחו כל אחד עירובו בסוף אלפיים אמה זה לצפון וזה לדרום, ונמצאו ארבעת אלפים אמה בין שני העירובים.
הואיל והמערב לצפון אין יכול ללכת אלא לצד צפון בלבד, והפסיד כל הליכתו לדרום, ואילו חבירו שעירב לדרום הפסיד את כל הליכתו לצפון, לפיכך: הרי זה לא יזיזנה ממקומה, כי אין לך מקום שמותרים שניהם ללכת לשם, ודין החלוק כרגלי שניהם.
אתמר: שנים שלקחו חבית ובהמה (או בהמה) בשותפות מערב יום טוב על מנת לחלקה ביום טוב, וחלקוה ביום טוב. נחלקו אמוראים אם יכול כל אחד ליטול את חלקו שהגיעו לכל מקום שהוא הולך, או שדינם כחפצים של שותפים, שאין מוליכים אותם אלא למקום ששניהם יכולים ללכת.
רב אמר: חבית מותרת, ומותר כל אחד להוליך את חלקו לכל מקום שהוא מותר ללכת.
ובהמה אסורה בהולכה לכל מקום, אלא בתוך התחום המשותף לשניהם.
ושמואל אמר: חבית נמי אסורה בהולכה לכל מקום, אלא בתוך התחום המשותף לשניהם.
דין הולכתם של הבית והמים תלוי בנידון "יש ברירה", האם אומרים אנו שהוברר למפרע על ידי החלוקה, שהחלק שבא לרשות כל אחד מהם היה שלו למפרע כבר בשעה שקידש היום וקנה את שביתתו. או שאנו אומרים שלא הוברר הדבר למפרע, ובשעה שקידש היום אפשר שהחלק שבא לרשותו של האחד היה של השני, וקנה את שביתתו.
ולכן תמהה הגמרא על שיטת רב:
מאי קסבר רב?!
אי קא סבר "יש ברירה" - אפילו בהמה תשתרי! ויש לנו להתיר לכל אחד אף בבהמה ליטול את חלקו שהגיעו, הואיל והוברר למפרע שכבר בשעת קידוש היום היה חלקו של כל אחד שייך לו, וקנה את שביתתו?!
ואי קא סבר "אין ברירה" - אפילו חבית נמי אסורה! שהרי בשעה שקידש היום, יתכן שהחלק שהגיע בסופו של דבר לרשותו של ראובן היה שייך לשמעון, וקנה את שביתתו?!
ומפרשינן לשיטת רב: לעולם קסבר רב יש ברירה, ולפיכך החבית מותרת, אלא דשניא בהמה שאין מועלת לה הברירה והרי היא באיסורה.
כיון דקא ינקי תחומין מהדדי, היות וכל אבריה יונקים הם זה מזה במשך היום טוב, נמצא שאותו אבר שהגיע לחלקו של האחד וקנה מבעוד יום את שביתתו, יש בו גם מן החלק שקנה השני, כיון שינק ממנו. ולפיכך אין להוליך כל אבר אלא למקום שמותרים שני הקונים ללכת.  5 

 5.  נתבאר על פי פשטות משמעות הסוגיא, שאין היניקה פוגמת בגוף הברירה אלא בהיתר הטלטול, וכן הוא לשון הר"ן שכתב: קא ינקי תחומין, חלקי בהמה הראויין לשני תחומין אע"פ שיש ברירה הרי ינק חלק זה מחלק חבירו כשהיתה בהמה קיימת, שכל אבריה יונקים זה מזה. אלא שלשון רש"י הוא, "ואין כאן לברור", וראה גם בלשון הרי"ף: כלומר, כיון שהבהמה יונקין איבריה זה מזה, נמצאו תחומין שלה כאילו הן מעורבין זה בזה "ולא יתכן בהן ברירה". ובצל"ח הקשה, למה לא ייבטל אותו חלק שינק שהוא מיעוט ברוב, וראה בדבריו מה שכתב בזה. וכבר עמדו בזה הרשב"א, והמאירי בשם חכמי הדורות.
אמרי ליה תמהים היו רב כהנא ורב אסי לרב על שיטתו שהיניקה אוסרת לגבי תחומין:
והרי אם לאיסור מוקצה לא חששו לאסור בגין יניקה, וכי אטו נאמר שלאיסור תחומין חששו חכמים לאסור בגין יניקה?!
כי אם באת לתת לכל אבר את דיני חבירו הואיל וינק ממנו, היה לך לומר שאין לטלטל בהמה זו כלל, שהרי חלקו של כל אחד "מוקצה" הוא לגבי חבירו, שבודאי הקצה דעתו ממנו. ואם כן, אף כשחלקו, ובא כל אחד לחלקו, היה עליך לאוסרו בטלטול, הואיל וינק מחלק חבירו שהוא מוקצה.  6 

 6.  הראשונים תמהו על רש"י, שהרי לא מצינו מוקצה כזה שיהא מותר לו ואסור לחבירו, דמה שמותר לבעליו מותר לחברו, ולא אמרינן שיהא אסור לחבירו מפני שהוא מקצה דעתו מחלק חבירו, ראה בתוספות וברשב"א. ולכן פירשו: לאיסור מוקצה ונולד לא חששו, שהבהמה מתגדלת ומתוספת ביום טוב, ונולד בה לאחר שנכנס יום טוב מה שלא היה בה בין השמשות, ואפילו הכי לא אסרוה משום נולד זה שבא לו מחמת יניקה זו. והמאירי כתב: ואעפ"י שהתירו לשלוח מנות ולאוכלן, אין הדבר דומה לזו שראה מחבירו שעירב והיה בדעתו להוליכה, ושלוח מנות אינו מקצה דעתו ממה שלא ראה, וראה עוד שיטת המאירי בהערות בהמשך הסוגיא.
וכיון שאי אתה אומר כן לגבי איסור מוקצה, למה תאמר כן לגבי תחומין?!
שתיק רב ולא ענה לרב כהנא ורב אסי על תמיהתם.  7 

 7.  יש לפרשו בשני פנים, או ששתק משום שהודה לדבריהם שאין לחוש ליניקה, או ששתק משום שלא חשש לדבריהם. ודעת הרי"ף שרב לא הודה לדבריהם, אך דעת רש"י נראית שרב הודה לדבריהם, ראה בעל המאור רשב"א ר"ן ומאירי, וראה הערה בהמשך. ודעת המאירי, שרב לא הודה לדבריהם מפני שהוא סובר שאין כאן איסור מוקצה כלל, שאין דעתו של אדם מקצה מה שביד חבירו כלל, וכל שראוי לחבירו ראוי גם לו אם הוא משלח לו בעודו בעיר ואע"פ שעירב, ואם אין מוקצה בגוף חלקו של חבירו, כל שכן שאין מקצה חלק עצמו מתוך יניקת חלק חבירו.
והןינן בה: מאי הוי עלה?
רבי הושעיא אמר: יש ברירה, ועל כן בין בהמה ובין חבית מותרים, וליניקת האברים זה מזה לא חששו חכמים.  8 

 8.  כן היא שיטת רש"י, מפני שהוא סובר שרב הודה שאין לחוש ליניקה, ועל כן פירש לדעת רבי הושעיא שבין חבית ובין בהמה מותרים; אבל הרי"ף פירש, שבהמה לכולי עלמא אסורה, מפני היניקה, הואיל ורב סבירא ליה כן, וכששתק לא הודה לדבריהם, ראה כל זה בדברי הראשונים הנזכרים בהערה לעיל.
ורבי יוחנן אמר: אין ברירה, ובין חבית ובין בהמה אסורים.
ותמהה הגמרא על מה שאנו אומרים משמו של רבי הושעיא שיש ברירה:
וכי סבר רבי הושעיא יש ברירה?!
אי אפשר לומר כך. כי מצינו בדין טומאת אהל מדרבנן שבית הלל סוברים דין ברירה, ורבי אושעיא מסביר דבריהם באופן שמוכח מהם שהוא סובר אין ברירה:
"טומאת אהל" מן התורה, היא הטומאה שמטמא המת את כל הנמצאים עמו תחת קורת גג אחת.
והוסיפו חכמים טומאת אהל מדרבנן, וגזרו טומאה על כל הכלים הנמצאים תחת משקוף הפתח אשר דרכו עתידים להוציא את המת.
אם היה הפתח פתוח, נטמאים הכלים מן התורה, שהרי המשקוף נחשב כהמשך האהל, והגזירה מדרבנן היא רק כאשר דלת המשקוף סגורה ונעולה, והכלים נמצאים מחוץ לדלת, מתחת למשקוף.
ואם היו לבית שנמצא בו המת מספר פתחים, כולם טמאים, שהרי בכל אחד ואחד מהם יתכן שיוציאו בו את המת.
אך אם ייעדו פתח מסויים להוציא דרכו את המת, לא גזרו חכמים טומאה על שאר הפתחים, ובתנאי שתהיינה דלתותיהם סגורות ונעולות. כדי שלא יטמאו מן התורה.
וגם אם לא ייעדו פתח מסויים להוצאת המת אלא היה אחד הפתחים של הבית פתוח, ושאר הפתחים היו סגורים בדלתות נעולות, לא מטמאים שאר הפתחים, הסגורים.
והעומדים בפתח הפתוח - נטמאים בטומאה דאורייתא.
לפי שהפתח הפתוח נחשב כפתח המיועד להוצאת המת דרכו, ולכן לא גזרו טומאה על הנמצאים תחת המשקופים שבפתחים האחרים.
והתנן במסכת אהלות (ז ג):
א. המת שהיה בבית, והיו לו לבית פתחים הרבה, והיו כל דלתות הפתחים פתוחות או שהיו כולן סגורות ונעולות - כולן טמאים. אם היו כל הדלתות פתוחות, נטמאים כל העומדים שם מן התורה. ואם היו כולן סגורות - נטמאים העומדים שם מדרבנן, היות ובכל אחד מהפתחים יש אפשרות שיוציאו בו את המת.
ב. ואם לאחר מיתת המת נפתח פתח אחד מהן - רק הוא הפתח הפתוח טמא (הפתח הזה מטמא מן התורה את הכלים העומדים עתה מתחת למשקוף שלו, בטומאת אהל).
ואילו כולן, כל שאר הפתחים הסגורים, טהורין מלטמא, ואינם מטמאים אפילו מדרבנן, לפי שהפתח הפתוח הוא הפתח המיועד להוצאת המת.
והכלים שהונחו בשאר הפתחים לאחר שנפתח הפתח האחד - אין חולק שהם טהורים, שהרי מעתה יש פתח מיועד להוצאת המת.
אך הכלים שהיו מונחים בשאר הפתחים בין שעת מיתת המת לבין פתיחת הפתח - נחלקו בדינם בית שמאי ובית הלל: האם הם טמאים היות ובאותה העת היו כל הפתחים נכללים בספק שמא יצא המת דרכם, או לא. וכפי שיתבאר להלן.
ג. ואם היו כל הפתחים סגורים, וחשב על המת להוציאו באחד מהן.
או חשב להוציא את המת בחלון שיש בו פתח של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים (שזה השיעור הקטן ביותר של "פתח" להוצאת המת) - מצלת מחשבתו להוציא את המת באחד מהפתחים, על כל שאר הפתחים כולן, להציל את כולם מידי טומאת אהל מדרבנן, כאילו פתח ממש את אותו הפתח להוצאת המת.
(ובתנאי שתהיינה הדלתות של שאר הפתחים הללו סגורות ונעולות, שאם יהיו פתוחות - נטמאים כל הנמצאים שם מן התורה).
ד. ולפי הנחת הגמרא, נחלקו בית שמאי ובית הלל מה דינם של הכלים שהיו בשאר הפתחים בין שעת המיתה ובין השעה שחשב להוציא את המת בפתח מסוים:
בית שמאי אומרים: טהרת הכלים שהיו בשאר הפתחים הסגורים, מותנית בכך:
והוא, בתנאי, שחשב על המת להוציאו בפתח המסוים עוד בחייו, עד שלא ימות המת. ונמצא שלא היתה שעה שבה היה ספק על הוצאת המת דרך שאר הפתחים.
ובית הלל אומרים: אף אם חשב על הפתח המסוים רק משימות המת, בכל זאת טהורים הכלים שהיו בשאר הפתחים, אפילו אלו שהיו שם בשעה שעדיין לא חשב על פתח מסויים.
ולפי הנחת הגמרא עתה, נחלקו בית שמאי ובית הלל בדין ברירה:
האם משחשב על פתח מסויים הוברר הדבר למפרע שהיה הפתח הזה מיועד להוצאת המת, וכך סוברים בית הלל, ולא גזרו חכמים טומאה על הכלים שהיו מקודם בשאר הפתחים.
או שלא אומרים הוברר הדבר למפרע שהפתח הזה הוא המיועד להוצת המת, וכך סוברים בית שמאי, ולכן טמאים כל הכלים שהיו בשאר הפתחים בין שעת מיתת המת ובין השעה בה שהחליט על הפתח המסויים.
ואתמר עלה, על משנה זו:
אמר רבי הושעיא: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא - לטהר את הפתחים מכאן ולה בא.
לדעת בית הלל משעה שהחליט על פתח מסויים נטהרו כל הפתחים, ואילו לדעת בית שמאי כיון שירדה תורת טומאה מדרבנן על הפתחים משעה שמת המת, היא נשארת גם כשחישב להוציא את המת דרך פתח מסוים, ואין היא מסתלקת מהם אלא בפתיחה בפועל של אחת הדלתות.
ומוכח מדברי רבי הושעיא אלו כי רק כלים שנכנסו בפתחים מכאן ולהבא - אין, אכן טהורים הם.
אבל למפרע, לטהר את הכלים שכבר היו בפתח קודם מחשבתו - לא הועילה לו מחשבתו, ואין אומרים הוברר הדבר למפרע שמתחילה דעתו היה להוציא את המת באותו פתח שחשב עליו לאחר מכן.
נמצא, שלדעת רבי הושעיא אין ברירה, והאיך אנו אומרים שלדעת רבי הושעיא יש ברירה?!
ומכח קושיא זו משנה הגמרא את שיטות האמוראים בענין בהמה וחבית:
איפוך, וכך תשנה:
רבי הושעיא אמר: אין ברירה ושניהם אסורים, ורבי יוחנן אמר: יש ברירה, ושניהם מותרים.
ותמהה הגמרא על שינוי שיטות האמוראים:
ומי אית ליה לרבי יוחנן ברירה?!
והאמר רב אסי אמר רבי יוחנן: האחין שחלקו את הקרקעות שקיבלו בירושת אביהם - כ"לקוחות" נחשבים הן, כאילו קנו זה מזה, שהרי אפשר באה לידו של זה חלקו של אחיו וקנה אותה דרך מקח ולא בדרך ירושה.
וכיון שכלקוחות הם - מחזירין הם זה לזה את חלקיהם ביובל, כשאר לוקחי שדה אחוזה שהקרקע חוזרת לבעליה ביובל.
הרי למדנו, שאין אנו אומרים הוברר הדבר למפרע כשחלקו, שהחלק הבא לכל אחד מן האחים הוא הוא החלק שירש מאביו, וירושה אינה חוזרת ביובל.
וכי תימא, שמא תאמר ליישב: כי לית ליה לרבי יוחנן ברירה רק בדאורייתא, כגון לענין חזרה ביובל, שדין תורה הוא שיחזרו הקרקעות לבעליהם ביובל, ואין ברירה עומדת כנגד דין חזרה ביובל שהיא מן התורה.
אבל בדרבנן וכגון איסור תחומין שאינו אלא מדרבנן אית ליה ברירה.  9  עדיין אקשה לך:

 9.  כתב השפת אמת, דבפשוטו החילוק בין דאורייתא לדרבנן הוא משום דמספקא לן אם יש ברירה או לא, ולפיכך בדרבנן אזלינן לקולא. אמנם הקשה, דאם כן, אף לענין חזרה ביובל היה לנו לומר "יש ברירה" מספק כדי להעמיד הקרקע ביד המוחזק בה. ומכח קושיא זו כתב לבאר באופן אחר, והוא: דמעיקר הדין לית ליה ברירה, אלא דבאיסור דרבנן כמו תחומין הקילו חכמים ואמרו: כיון דאיגלאי מילתא דשלו הוא, אין הדבר אסור. אמנם רבינו עקיבא איגר במערכה רביעית נקט בפשיטות שעיקר החילוק הוא משום דספיקא הוי, והביא כן מדברי הר"ן בגיטין, דמהאי טעמא קיימא לן בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה. ויש מקום עיון, לפי מה שהעיר השפת אמת שבספק יש להעמיד הקרקע ברשות המוחזק, אם כן אפילו אם פשיטא לן דאין ברירה, למה יחזירו זה לזה ביובל, והרי אין הדבר פשוט שבא ליד זה חלקו של זה, וכלשון רש"י: שמא חלק הבא לזה לא היה שלו והרי החליפו חלקיהם.
שנינו במשנה בעירובין:
"מתנה אדם על עירובו" - מניח אדם אם ירצה שני עירובי תחומין, אחד לסוף אלפיים אמה למזרח ביתו, ואחד לסוף אלפיים אמה למערב ביתו, ומתנה ואומר:
אם יבא למחר חכם מן המזרח, רצוני שיקנה לי בשעה שקידש היום עירובי למזרח, כדי שאוכל לשמוע את דרשתו, ואם יבא מן המערב - עירובי למערב.
ואם יבאו שני חכמים, אחד למזרח ואחד למערב - למקום שארצה אלך!
ואם לא בא לא לכאן ולא לכאן - הריני כבני עירי.
מפני שאנו אומרים "יש ברירה" והוברר הדבר בשעה שקידש היום באיזה עירוב עתיד הוא לרצות, ואותו עירוב הוא שקנה לו כשקידש היום.
ובדרבנן מי אית ליה ברירה, הרי אף באיסור תחומין דרבנן מצאנו שסובר רבי יוחנן אין ברירה:
והתני איו (שם חכם) בברייתא: רבי יהודה אומר: אין אדם מתנה על שני דברים כאחד, אינו יכול להניח שני עירובי תחומין בשני צידי העיר (כשאינו יודע מאין יבוא חכם) ולהתנות ולומר: אם יבואו שני חכמים "למקום שארצה אלך".
אלא על חכם אחד הוא  10  שמתנה ואומר: אם בא חכם למזרח עירובו למזרח, ואם בא חכם למערב עירובו למערב, ואילו אם בא חכם לכאן ולכאן ולמקום שארצה אלך - לא.

 10.  כן פירש רש"י, וראה במהר"ם על דברי התוספות שאף הם פירשו כן, שהקשה מנין לנו דמיירי בחכם אחד, והרי יש לומר דמיירי באופן שיודע שחכם אחד יבוא לדרוש, אלא שיש שני חכמים שרגילין לבוא לכאן אחד מן המזרח ואחד מן המערב, והוא אינו יודע איזה מהן יבא ולכך מתנה למזרח ולמערב, וראה מה שביאר בזה.
מפני ש"אין ברירה", ובשעה שקידש היום אין ידוע באיזה עירוב הוא עתיד לרצות, ואין אנו יודעים איזה עירוב קנה לו כשקידש היום.

דרשני המקוצר[עריכה]