פרשני:בבלי:בכורות ב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות ב א

חברותא[עריכה]

מתניתין:
הלוקח עובר חמורו המבכרת של גוי, והמוכר לו את עובר חמורו המבכרת  2  אף על פי שאינו רשאי למכור לו את עובר חמורו, שכן אין מוכרים בהמה גסה לגוי.  3 

 2.  כתבו התוספות (על פי ביאור המהרש"א): הלוקח נפטר מבכורה משום האם שהיא של גוי, והמוכר נפטר משום שהולד הוא של גוי, ושני דינים אלו נלמדים משתי המקראות הממעטות שותפות של גוי באם או בולד - ראה לקמן ג א. וראה עוד המשך דבריהם בזה.   3.  כמבואר במשנה במסכת עבודה זרה יד ב, והובאה משנה זו בגמרא בעמוד זה. והרש"י והרע"ב כתבו את הטעם מפני שעושה בה מלאכה בשבת. וכתב על זה התוספות יום טוב, שלפום רהיטא כתבו כן, כי במסכת עבודה זרה טו א מבואר, שהוא משום גזירה משום שאלה ושכירות בשבת, וגזירה משום נסיוני בשבת, וכפי שיובא בהערות בהמשך העמוד. ראה שם בתוספות יום טוב.
והמשתתף לו (עם הגוי) בין באם ובין בבכור.  4 

 4.  בגמרא לקמן דף ג יתבאר, כמה יהא שיעור שותפותו של הגוי כדי שיהא פטור מן הבכורה. ולהלכה (ראה שולחן ערוך יורה דעה סימן שכ) קיימא לן, כל שהיתה לו שותפות אפילו אחד מאלף באם או בבכור הרי הוא פוטר מן הבכורה, ואם היתה השותפות באבר מסוים באם או בבכור, אם יינטל אבר זה ויהיה בעל מום, הרי הוא פוטר מן הבכורה.
והמקבל הימנו (מן הגוי) את האם לטפל בה, ובשכר זה נותן הוא לו בבהמה זכות לחצי ולדותיה, ונמצא שגוף הבהמה היא של גוי, וזכות בבהמה לחצי ולדותיה יש לישראל, ושותפים הם בבכור.
והנותן לו בקבלה, ונמצא, שגוף הבהמה היא של ישראל, ולגוי יש זכות בבהמה לחצי ולדותיה, ושותפים הם בבכור.
בכל אלו: פטור מן הבכורה, שנאמר (במדבר ג): "הקדשתי לי כל בכור בישראל", ולמדנו: שיהא הבכור בישראל אבל לא באחרים היינו בגוי, ומכאן, שאם הבכור הוא של גוי אינו חייב בבכורה.
גמרא:
שואלת הגמרא: כל הני אופנים ששנינו במשנה שיש לגוי חלק באם או בבכור למה לי?
ומפרשת הגמרא: צריכי!
דאי תנא רק לוקח את הבכור שהוא פטור מן הבכורה, הוה אמינא: רק באופן זה נפטר הישראל מן הבכורה, ומשום דבקניית הבכור קא מייתי לה לקדושה (מביא הוא אותו לקדושה) שישבות בשבת,  5  אבל מוכר את הבכור דקא מפקע לה מקדושה (שהרי לא ישבות בשבת אצל הגוי) אימא ליקנסיה לישראל שלא ייפטר מן הבכורה.  6 

 5.  א. כן פירש רש"י. אבל התוספות בד"ה מייתי, כתבו: לשון קדושה לא משמע כן אלא קדושת בכורה, ואף על גב דבלוקח אם הולד זכר לא שייך "מייתי ליה לקדושה", פעמים שהעובר נקבה, ומייתי לה לקדושת בכורה שולד עובר קדוש בבכורה. ב. עוד כתבו התוספות שם, שלא היתה הגמרא צריכה לטעם זה, ודי היה במה שהיתה אומרת שאין טעם לקונסו כיון שאינו מפקיע מקדושה, אלא ניחא ליה למימר דאפילו הבאת קדושה איכא. ג. בתוספות ד"ה הלוקח נתקשו, כיון שלוקח ומוכר משתי מקראות הם נלמדים, אם כן היה לגמרא לומר מטעם זה, שאם היתה המשנה שונה לוקח בלבד לא הייתי יודע מוכר, וממוכר לא הייתי יודע לוקח! ? וראה מה שיישבו.   6.  פירש רש"י: אימא ליקנסיה לפדות העובר מן הגוי, וליתנו לכהן. והרש"ש ביאר כוונתו: רצונו לומר, כמו שהוא ביד הגוי, דודאי יכול לפדותו אף שאינו ברשותו, דלא גרע מפודה פטר חמור של חבירו דפדיונו פדוי לקמן (דף יא) וע"ש בתוספות. ומה שכתב "וליתנו לכהן" רצה לומר את הפדיון. (שהרי בפטר חמור אנו עוסקים שנותן שה או שויו לכהן). וכן כתבו בשם הגרי"ז לפרש את דברי הגמרא, וכן מפורש בפירוש רבינו גרשום שאת הפדיון יתן לכהן. ובראשית בכורים כתב על דברי הרש"ש, שלשון רש"י אינו סובל זה, דאם כן היה לו לפרש "לפדות העובר וליתנו לכהן", ומדקאמר "לפדותו מן הגוי", מוכח דעתו ז"ל, דכל זמן שהוא ביד הגוי אין הפדיון מועיל. ומה דפשיטא ליה להרש"ש דלא גרע מפודה פטר חמור של חבירו, אינו מוכרח, כי יש לומר בדעת רש"י שהוא סובר כדעת הסוברים דהא דפודין פטר חמור שלא מדעתו, זה הוא מטעם זכיה שהוא מטעם שליחות, ואם כן כאן שהפטר חמור הוא של גוי ולא שייך גביה זכיה ושליחות, ועל כן, אם איתא דחז"ל הטילו עליו חיוב פדיון בכל פרטיו ודקדוקיו, יהיה מוכרח לקנות העובר מן הנכרי ולפדותו. (וראה מה שנתבאר באות ב). הקשו בשם הגרי"ז: הרי אין חיוב דוקא לפדות ויכול שפיר לקיים עריפה, והכא מכיון שפטר החמור לא נאסר דמחמת קנסא לא נאסר, אם כן למה לו לפדותו כלל, והלא יכול לומר שרצונו בעריפה וזה לא שייך, ואם כן אין כאן קנס כלל. ולחדש, דקנסינן שיהא דוקא פדיה, קשה לומר כן. ולא יישב.
קא משמע לן.
"והמשתתף לו" - למה לי!?  7 

 7.  בפשוטו צריך ביאור: מנין נדע שאפילו שותפות בלבד של גוי באם, או שותפות בלבד בבכור אף היא פוטרת מן הבכורה, וראה שיטה מקובצת בשם גליון.
ומפרשינן: לאפוקי מדרבי יהודה, דאמר: שותפות גוי חייבת בבכורה,  8  קמשמע לן דפטורה מן הבכורה.

 8.  כדמוכח מדברי רבי יהודה בברייתא המובאת בעמוד זה בענין מקבל בהמה מן הגוי, רש"י. ויבואר בהערות שם. ב. כתב מהרי"ט אלגאזי (בפרק זה אות א, א) אין שותפות גוי חייבת בבכורה - לרבי יהודה - משום חלקו של ישראל, אלא דוקא אם היה לישראל חלק הן באם והן בעובר, אבל אם היתה האם כולה של גוי, או שהיה העובר כולו של גוי, אינו חייב בבכורה. וכן מבואר בשיטה מקובצת כאן בשם תוספות חיצוניות, וכן כתב בחזון איש בכורות טז ב ד"ה ומשמע. אך בהערות למהרי"ט אלגאזי הנדמ"ח הביאו בשם יד דוד ובשם שו"ת שואל ומשיב, שרבי יהודה מחייב אפילו אם היתה האם כולה של הגוי, ולישראל לא היה אלא חלק בולד, ראה שם. וראה בהערות לקמן ג א בביאור יסוד מחלוקתם, וראה גם בהמשך הסוגיא בהערות, מה שיתבאר עוד מענין מחלוקת זו. ג. ומדברי השיטה מקובצת מתבארת הוכחה מסוגייתנו שאכן פוטר רבי יהודה כשהאם כולה של גוי. כי אם תמצי לומר שלרבי יהודה אין צריך שיהא לישראל חלק באם, אם כן כבר שמעינן מן הרישא של המשנה דלא כרבי יהודה, והיינו בלוקח עובר חמורו של גוי, שפטרה משנתנו מן הבכורה, ואילו לרבי יהודה - חייב. ומוכרח, שאף לרבי יהודה צריך שיהא לישראל על כל פנים חלק באם. ד. ומיהו מהרי"ט אלגאזי שם כתב, שאפילו אם לרבי יהודה צריך שיהא לישראל חלק באם, אכתי תיקשי לשיטת רבינו תם - הובאה בתוספות ג ב - שאין אדם יכול להקנות עובר אלא אם יקנה את האם לעוברה, ומשום שעובר - אף שכבר נוצר - חשוב דבר שלא בא לעולם, ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ולפי שיטה זו, הרי בהכרח שהלוקח עובר חמורו של גוי קנה זכות באמו לעוברה, ויש לישראל חלק באם, ומכל מקום פטרה משנתנו מן הבכורה, ושמעינן דלא כרבי יהודה המחייב אף כשאין לישראל אלא חלק באם. ובשיטה זו של רבינו תם יורחבו הדברים לקמן במקומו ג ב, ולפי מה שיתבאר שם בשם נתיבות המשפט, ועוד שם מספר יראים החדש מצוה קמב, ומאור זרוע סימן תפ. מתיישבת קושיא זו של המהריט"א, ראה שם.
"והמקבל הימנו" - שהאם כולה של גוי (מלבד הזכות לחצי ולדות),  9  וגם בבכור שותף הוא - למה לי!?

 9.  אם הזכות לחצי ולדות חשובה כאילו יש לישראל חלק באם, וכן כשנתן לגוי בקבלה, אם הזכות לחצי ולדות חשובה שותפות גוי באם לפטור מן הבכורה, נידון הוא באחרונים. ומתבאר מענין זה בהערות לקמן.
ומשנינן: לא נשנה דין "והמקבל הימנו" אלא משום (אגב) דקא בעי למיתני "והנותן לו בקבלה".
מוסיפה הגמרא לפרש: "והנותן לו בקבלה"
- שהגוי שותף בבכור (וגם באם יש לו זכות לחצי ולדותיה) - למה לי!? ומפרשינן: איצטריך התנא לשנות "והנותן לו בקבלה", כי סלקא דעתך אמינא: הואיל ועיקר בהמה - היינו גוף הבהמה וחצי ולדות - דישראל היא, אימא ליקנסיה לישראל להתחייב בבכורה, ומשום דילמא אתי לאיחלופי בבהמה אחריתי (שמא יבואו לפטור אף בהמה אחרת של ישראל מן הבכורה).  10 

 10.  לכאורה צריך ביאור: הרי כשמכר לו את הבכור, נמי עיקר בהמה דישראל, ולא קנסינן. וכנראה לזה פירש רש"י, ד"עיקר בהמה" היינו "גוף הבהמה וחצי ולדות", כי באופן שעיקר הבהמה היא שלו, וגם בולדות יש לו שותפות, בזה הייתי אומר שקונסים.
קמשמע לן דלא קנסינן.
תנן התם במסכת עבודה זרה יד ב:
אין מוכרים להם (לגויים) בהמה גסה (שעושה מלאכה בשבת)  11  עגלים וסייחים שלמין ושבורין.

 11.  טעם האיסור מסקינן בגמרא שם טו א: "גזירה משום שכירות (שישכיר לגוי, ותעשה מלאכה בשבת) ומשום שאלה, ומשום נסיוני", ונסיוני, היינו דפעמים שימכור לגוי סמוך לכניסת השבת, ויאמר לו הגוי, בוא ונסה אותה, ותשמע הבהמה את קולו של המוכר ותלך מחמתו, וכשהיא טעונה משא, הרי זה נמצא מחמר אחר בהמתו בשבת, והמחמר אחר בהמתו בשבת חייב חטאת.
רבי יהודה מתיר בשבורה שאינה ראויה למלאכה, בן בתירא מתיר בסוס שעומד לרכיבה ולא למלאכה.
איבעיא להו (נסתפקו בני הישיבה):
עובר - שאף הוא אינו ראוי למלאכה - מה לי אמר רבי יהודה? האם מתיר הוא למוכרו לגוי כמו שבורה? וצדדי הספק הם:
האם טעמא דרבי יהודה התם - גבי שבורה - דשרי, הוא רק משום דשבורה היא ואינה ראויה למלאכה, ואם כן הרי עובר נמי (כמו) שבור הוא.
או דילמא: מה שאינה ראויה למלאכה לבד אין די בזה, שהרי יש לגזור אטו שלימה, ורק שבורה מתיר רבי יהודה משום דלאו היינו אורחיה (אין דרך בהמה להיות שבורה) ודבר חידוש הוא, ולא יבואו להחליפה בשלימה ; אבל עובר כיון דהיינו אורחיה (כך דרכו ואין זה דבר חידוש), כאילו לאו שבור הוא, כלומר, אינו דומה לשבור, ומשום שיש לגזור בו אטו שלימה מה שאין כן בשבורה?
תא שמע - שרבי יהודה אוסר מכירת עובר לגוי - ממשנתנו:
והמוכר לו - את עובר חמורו - אף על פי שאינו רשאי, ולא נזכר במשנה שפליג רבי יהודה לומר שרשאי הוא למכור את עובר חמורו, הרי משמע שמודה בזה רבי יהודה.
דוחה הגמרא: וליטעמיך שאתה מוכיח מהשמטת המשנה שמודה רבי יהודה באמור במשנה, הרי "המשתתף לו, והמקבל ממנו, והנותן לו בקבלה"  12  הנזכרים במשנתנו שפטורים הם מן הבכורה, דלא קתני במשנה שחולק על זה רבי יהודה ומחייבו בבכורה, הכי נמי דלא פליג (וכי לא נחלק בזה רבי יהודה), והרי רבי יהודה מחייב שותפות גוי בבכורה!?

 12.  מלשון הגמרא שהביאה יחד עם "והמשתתף לו", גם "והמקבל ממנו והנותן לו בקבלה", משמע שרבי יהודה חולק גם על אלו ומחייבם בבכורה. והנה גבי נותן לו בקבלה, פשיטא שנחלק רבי יהודה המחייב שותפות גוי בבכורה, אלא אף במקבל מן הגוי מבואר בברייתא בהמשך העמוד שנחלק רבי יהודה, ואדרבה זה עיקר המקור שרבי יהודה מחייב בשותפות גוי. והטעם שמחייב רבי יהודה במקבל מן הגוי, ואף שהאם כולה של גוי, יתבאר בהערות על הברייתא.
אלא ודאי מודה אתה דפליג רבי יהודה באלו ומחייב הוא בבכורה, ומכל מקום לא קתני לה בהדיא במשנתנו; ואם כן הכא נמי - במכירת עובר לגוי - יש לומר דפליג רבי יהודה על מה ששנינו "אף על פי שאינו רשאי", ומכל מקום לא קתני לה בהדיא במשנתנו.
תא שמע - שאוסר רבי יהודה מכירת עובר לגוי - מהא דתניא:
בכור בהמה טהורה כשהוא תם נותנים אותו לכהן ומקריבים אותו על המזבח, והבשר נאכל לכהנים; וכשהוא בעל מום שאי אפשר להקריבו, נותנים אותו לכהן כמו שהוא.
רבי יהודה אומר: המקבל בהמה טהורה  13  מן הגוי למחצית ולדות, וילדה בכור, כיון שחצי הבכור בלבד שייך לישראל הרי הוא חצי בכור,  14  ומיהו אינו קדוש קדושת הגוף שיהא נקרב על גבי המזבח כשאר בכורות, כי אין קדושה לחצאין,  15  אלא: מעלין אותו בשויו (מעריכים את שויו) ונותן הישראל חצי דמיו  16  של הבכור לכהן.

 13.  נתבאר על פי רש"י שנראה מדבריו שברייתא זו מיירי בבכור בהמה טהורה, כי הרי הזכיר רש"י קדושת הגוף ליקרב למזבח. ומיהו אפשר דמיירי בין בבכור בהמה טהורה בין בבכור בהמה טמאה (פטר חמור). ויתבאר עוד מזה בהערות שבהמשך הברייתא.   14.  ושותפות הגוי אינה פוטרת לרבי יהודה. ואם תאמר: למה מחייב רבי יהודה בבכורה, והרי אף שלשיטתו שותפות גוי חייבת בבכורה, ועל כן שותפותו בולדות אינה פוטרת, מכל מקום הרי האם היא כולה של גוי, וכמבואר ברש"י במשנה בד"ה והמקבל: שהחמורה של גוי, וישראל מקבלה שיהיו חולקין בולדות, אבל גוף החמורה לגוי. ואם כן הניחא לשיטת הסוברים - ראה הערה 8 אות ב - שרבי יהודה מחייב בבכורה, אף כשהאם כולה של גוי. אך לשיטה מקובצת מהרי"ט אלגאזי וחזון איש - הובא כל זה בהערה לעיל - שאף לרבי יהודה צריך שיהא לישראל על כל פנים חלק באם, למה מחייב רבי יהודה במקבל בהמה מן הגוי! ? יישב מהרי"ט אלגאזי (א א), שהמקבל בהמה מן הגוי בהכרח שיש לישראל חלק אף באם, כי אין הגוי יכול להקנות לישראל חלק בולדות שעדיין לא באו לעולם, אלא אם יקנה לו את האם לחצי ולדותיה, (שהוא כמו דקל לפירותיו שאין בזה חסרון משום דבר שלא בא לעולם), ונמצא שיש לישראל חלק אף באם, ולכן מחייב רבי יהודה. ובשיטה מקובצת אות ג עמד גם כן בזה, למה מחייב רבי יהודה, והרי האם כולה של גוי. וראה מה שיישב.   15.  נתבאר על פי רש"י, שכתב: אבל קדושת הגוף לא קדוש ליקרב למזבח. ובתוספות הוסיפו להביא, שבסוף הפרק מתיר רבי יהודה בכור זה בגיזה ועבודה, ומשום שהוא דורש: "לא תעבוד בבכור שורך" אבל אתה עובד בשלך ובשל אחרים (של גוי), "ולא תגוז בכור צאנך" אבל אתה גוזז בשלך ובשל אחרים. והוא לקמן ט ב, ופירש רש"י שם: בשלך ובשל אחרים, גוי, כגון בכור בהמה שיש בה שותפות לגוי, אף על גב דמחייב רבי יהודה למיתב חצי דמיו לכהן, שרי בגיזה ובעבודה, שאין קדושה לחצאין. וראה בראשית בכורים כאן, שלמד מדברי רש"י אלו, שאין בבכור זה קדושת הגוף כלל, וכן הוא לשון התוספות "נהי דלא קדוש קדושת הגוף". (וראה מה שנתקשה בכתבים המיוחסים להגרי"ז בלשון רש"י כאן בד"ה והנותן לו בקבלה, שכתב: הואיל וחציו לגוי פטור מן הבכורה).   16.  הקשו התוספות: נהי דלא קדוש קדושת הגוף, מכל מקום כיון דמדאורייתא חייבת בבכורה, אותו חלק שיש לו בו, יהא של כהן, ולמה נותן לכהן דמי חלקו! ? ותירצו: משום טיבותא דכהן! דלא ניחא ליה בשותפות גוי, לפי שאינו יכול להוציא חלקו מיד גוי במהרה. ובחזון איש בכורות טז ב, כתב על דבריהם: וקשה איך יוצא ידי נתינה במה שנותן דמיו לכהן אחד, הלא כהן זה עדיין לא זכה בו, ואיך יכול כהן זה למכור זכות השבט. וראה שם מה שהביא מגיטין ל א. וכתבו עוד התוספות, דאם היינו מפרשים את הברייתא בפטר חמור (ולא בבכור בהמה טהורה) היה ניחא טפי, כי מה שנותן את דמיו, הוא מדין פדיון פטר חמור שהוא נפדה בשה כל שהוא, או בשויו כמבואר לקמן ט א.
והנותן לו בקבלה אף על פי שאינו רשאי שהרי אין מוכרין בהמה גסה לגוי:
הרי חציו קדוש בבכורה, וקונסים אותו - משום שמכר לגוי בהמה גסה - לפדותו מן הגוי, ואפילו עד עשרה בדמיו (אף אם יתבע הגוי תמורתו פי עשרה מערכו), ונותן את כל דמיו  17  של הבכור לכהן.

 17.  א. הקשו התוספות (על פי הגהת שיטה מקובצת השלם): הרי מחייבים אנו לפדותו מן הגוי, ואם כן למה יתן את דמיו לכהן, ולא יתן את הבכור עצמו לכהן! ? ותירצו: משום דפעמים שאין יכול כל כך למהר ולקנותו מן הגוי. והוסיפו התוספות, שאם היינו מפרשים את הברייתא בפטר חמור היה ניחא שהוא נותן את הדמים, ולא את הבכור עצמו. ב. כתב רבינו גרשום: ומאי טעמא נותן כל דמיו לכהן ולא סגי בחצי דמיו! ? משום דעיקר בהמה דישראל. והדברים צריכים ביאור. אבל רש"י כתב: והא דיהיב כל דמיו לכהן, קנסא הוא שקונסין אותו לפי שמסרה לגוי ונתן לו בקבלה. והיינו שקונסים אותו בשנים: שיפדהו מן הגוי, ושיתן את כל דמיו, ולא די לו בחצי דמיו. או אפשר שכוונת רש"י היא על פי מה שכתבו התוספות, דמה דשנינו "ונותן כל דמיו לכהן" היינו באופן שאין יכול לפדותו מן הגוי, ולפי זה אין כאן שני קנסות. וראה מה שיתבאר בזה בהערות בעמוד ב.

דרשני המקוצר[עריכה]