פרשני:בבלי:כריתות ג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כריתות ג ב

חברותא[עריכה]

אלא שגגת עבודת כוכבים שחייבים עליה קרבן משכחת לה ב"אומר מותר" שטועה בעצם האיסור בכך שהוא סבור שמותר לעבוד עבודת כוכבים  26 .

 26.  התוס' בסנהדרין (סב ב) פירשו, שהכונה היא באופן שידע עיקר איסור עבודת כוכבים והעבודות האסורות, ושכח. אולם אם היו מזכירים לו, היה נזכר. ולכן נחשב דבר זה לשגגת עבודת כוכבים ושגגת מלאכות, ששניהם שכוחים ממנו. אבל באופן ששכח לגמרי ולא יהיה נזכר כשיזכירו לו (וכמו כן בתינוק שנשבה ולא שמע מעולם, לדעת רב ושמואל (שבת סח ב), בזה אינו נחשב להעלם זה וזה, שהרי אין אצלו כמה העלמות (מצד העבודות), אלא העלם אחד של עיקר עבודת כוכבים, והרי הוא כשוכח עיקר שבת, שלמדנו בשבת (סז) שהוא חייב אחת. והוסיפו התוס', שבאמת היינו יכולים להעמיד המשנה באופן זה, ומשום כך אינו חייב אלא אחת (אבל באופן שידע ושכח, יתכן שיהיה חייב שתים, ולא נוכל לפשוט מה ששאל רבא מרב נחמן בדין העלם זה וזה בידו). אולם מאחר שהגמרא העמידה אחר כך באופנים נוספים את דברי המשנה, משם כך לא חשש להאריך בזה.
וזו היא שגגת עבודה זרה וגם שגגת עבודות, שהרי אינו יודע לא עיקר איסור עבודה זרה, ולא איסור עבודות. ונקרא בלשון הגמרא "העלם זה וזה בידו".
ואף על פי שבמסכת שבת (דף ע:) הסתפק רבא בהעלם זה וזה בידו מה דינו, אין זו סתירה לאוקימתא שלנו כאן. משום דעד כאן לא קבעי מיניה רבא מרב נחמן באופן שהיתה בידו גם שגגת שבת וגם שגגת מלאכות אלא: אי חדא חטאת מחייב אי תרתי חטאות מחייב. אבל האם יש צד לומר כי מיפטר לגמרי - לא בעא מיניה, דפשיטא שחייב לפחות חטאת אחת.
(וקשה לפי גירסא זו מדוע רבא לא פשט את הספק שלו מהמשנה, שהרי המשנה מונה עבודה זרה כחיוב אחד בלבד, ואם מדובר בהעלם זה וזה, אם כן מוכח שבהעלם זה וזה חייב רק אחת. והשיט"מ בהשמטות אות א הביא גירסא שהגמרא שואלת כן בפירוש. והאוקימתא של רב פפא בסמוך היא התירוץ על קושיא זו, עי' לקמן ביאור התירוץ).
רב פפא אמר: משכחת לה למתניתין בשגגת עבודת כוכבים וזדון עבודות (ולכן אינו חייב אלא אחת) בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים, ונודע לו שאסור לעבוד עבודת כוכבים. אלא שטעותו היתה לפי שהוא ראה את אנשי המקום עובדים לעבודה זרה מסוימת שלהם והיה סבור שאין היא עבודה זרה, ולכן עבדה. ונמצא דידע דאסירא לעבוד עבודת כוכבים על ידי כל אחת מארבעת העבודות - זיבוח, קיטור, ניסוך והשתחויה  27 , וכל שגגתו היתה בכך - כי הני עבודת כוכבים, שאנשי המקום שנשבה שם עובדים אותם, לא ידע דאסירן.

 27.  כן היא גירסת רש"י. ופירש הערוך לנר, מאחר ובשבת (סח) נחלקו תנאים ואמוראים בדין תינוק שנשבה לבין הנכרים, שלא ידע מעולם ענין שבת או עבודת כוכבים כלל, שיש הפוטרים אותו לגמרי מחיוב חטאת (או משום שאנוס הוא, או משום לימוד מפסוק), משום כך רצינו להעמיד באופן שהוא חייב לדברי הכל, שכאשר יודע הוא שישנם עבודת כוכבים בעולם האסורים לעבדם, הרי הוא חייב לכולי עלמא, הואיל ויודע הוא עיקר איסור עבודת כוכבים, וכבר אינו אונס גמור על כך. וכמו כן לפי האוקימתא השניה דרב פפא, הואיל וידע שעבודת כוכבים מכסף וזהב אסורים.
(כן פירשו בספר ברכת הזבח ובלקוטי הלכות את שיטת רש"י. והברכת הזבח הוסיף שרב פפא הוצרך לומר שמדובר שיודע עיקר עבודה זרה כדי שלא יחשב אומר מותר, כי רב פפא סובר שאומר מותר נחשב אנוס ופטור לגמרי. וחולק על רבא שהובא לעיל שפשיטא ליה שאומר מותר נחשב שוגג וחייב, והסתפק רק כמה חייב.
והשיט"מ בחידושין אות א פירש שדברי רב פפא הם התירוץ על הקושיא שנפשוט מכאן את הספק של רבא בהעלם זה וזה בידו. כי באוקימתא של רב פפא אין זה העלם זה וזה אלא שגגת עבודת כוכבים - שסבור שאין זו עבודת כוכבים, וזדון עבודות - שיודע שבמה שנחשב עבודה זרה אסור לעבדה בארבע עבודות הללו).
ואי בעית אימא: אפילו תימא דאיירי מתניתין לא בתינוק שנשבה אלא באדם גדול. וכגון דקא טעי בהדין קרא (שמות כ כ) "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב". ובטעותו סבר כי אסירא השתחואה - לעבודה זרה דכסף וזהב בלבד הוא דאסירא, אבל עבודה זרה דמיני אחריני, שריא, ועבד לעבודה זרה של שאר מינים - דהיינו שגגת עבודת כוכבים, שסבר שאין איסור בעבודת כוכבים של שאר מינים, וזדון עבודות, שהרי הוא יודע כי במקום שיש איסור עבודה זרה, אסורות ארבע עבודות הללו.
והדרינן לקושיא דלעיל אמאי לא תני לחיובי שבת בתור ארבעים חסר אחת.
רב אחא בריה דרב איקא משמיה דרב ביבי בר אביי אמר: באמת מדובר אפילו בזדון שבת ושגגת מלאכות, שחייב שלושים ותשע חטאות. וכן בעבודת כוכבים מדובר בזדון עבודת כוכבים ושגגת עבודות, שחייב ארבע חטאות. ועל מה דמקשינן שאם כן יש יותר משלושים ושש חטאות, נתרץ: תנא, "שם שבת" ו"שם עבודת כוכבים" בלבד קתני, אף על פי שיש בכל אחד ואחד כמה חיובים. משום שרוצה התנא למנות רק את מנין המצוות שיש בהן כרת, ולא את מספר החטאות  28 .

 28.  יש לדון, מדוע טרח רבי יוחנן לעיל, להעמיד המשנה בשגגת שבת ובשגגת מלאכות, והרי לכאורה צדקו דברי רב ביבי בר אביי ש"שם שבת קתני", וכמו שהביא ראיה ממה שלא נזכר בת בתו וכו'. וביאר הערוך לנר, שרבי יוחנן סובר שהתנא באמת שייר חייבי כריתות שלא מנאם, וכמו בת בתו וכו'. אולם תירוץ זה ש"תנא ושייר" יתכן רק כאשר התנא מונה את הרוב ומשייר המיעוט, אבל לא יתכן למנות המיעוט ולשייר הרוב, ולכן הוקשה לרבי יוחנן מדוע לא מנה התנא שלשים ותשע מלאכות דשבת, שהרי הם במנין יותר מהכריתות שנזכרו במשנה, שהם שלשים ושש, ומשום כך הוצרך להעמיד המשנה בשגגת שבת וזדון מלאכות (ומאחר שהעמדנו כן לענין שבת, הוא הדין שאפשר להעמיד באופן זה גם בעבודת כוכבים, שהיה שגגת עבודת כוכבים וזדון מלאכות, ולא נצטרך לומר בעבודת כוכבים ש"תנא ושייר", ומדוקדק בזה לשון הגמרא לעיל, "וכן אתה מוצא בעבודת כוכבים"), ורב ביבי תירץ, שבאמת אין התירוץ משום ש"תנא ושייר", שזה אינו שייך לענין שבת, וכנ"ל, אלא שהתנא נקט שם שבת ושם עבודת כוכבים.
(כן פירש רש"י. אמנם לכאורה מוכח שאפילו לא רצה למנות כל המצוות שחייבים עליהן כרת, כדאמרינן בסמוך שלא מנה בתו או בת בתו מאנוסתו משום שכללה בשם בת אשתו, אף על פי שהיא בלאו מיוחד בפני עצמו. אלא התנא מנה שמות של קבוצות איסורים שחייב עליהם כרת, וכלל כמה איסורים דומים בשם אחד, אף על פי שהם איסורים חלוקים).
ממאי מוכח שזו היא כונת התנא?
מדקתני: הבא על אשה ובתה (שקידש אשה כדין ובא על בתה, וחייב עליה משום בת אשתו), ועל אשת איש!
ודייקינן: והא יש בתו שנולדה לו שלא מאשתו אלא מאנוסתו, שלא קידשה לו לאשה, ושחייב עליה בפני עצמה משום בתו, דלא קתני לה! ועל כרחך שאינו מונה אותה משום שכולל אותה בשם "אשה ובתה". ואם כן הוא הדין בשבת ובעבודה זרה כולל כמה חיובים בשם אחד.
אמרי: אין זו ראיה. כי אפילו אם נאמר שמנה מנין חיובי החטאות, בכל זאת שפיר לא מנה בתו מאנוסתו. משום שרק האיסורים דכתיבן בפירוש בתורה, קתני במתניתין. אבל איסורי דלא כתיבן בפירוש בתורה, לא קתני. ובתו מאנוסתו לא כתובה בפירוש בתורה, אלא ילפינן לה מגזירה שוה "הנה הנה, זימה זימה", כדאיתא בסוף פרק קמא דחגיגה (דף יא.).
ומשנינן: אלא, מכאן יש לך לדקדק, שמנין שמות האיסורים קתני ולא מנין החטאות: והרי האיכא בת בתו (מאנוסתו) ובת בנה (של אשתו) דכתיבא בפירוש בתורה בפרשת אחרי מות (יח י, יז), ולא קתני להו! אלא, מוכח מזה, ש"שם אשה ובתה" קתני. ואם כן הכא נמי "שם שבת" ו"שם עבודת כוכבים" קתני.
רב אחא בריה דרב איקא רמי דיליה (מדברי רב ביבי בר אביי כאן), אדיליה (על דברי רב ביבי בר אביי במקום אחר): וכי מי אמר רב ביבי בר אביי הכי - ש"שם שבת" קתני ו"שם עבודת כוכבים" קתני?
והאיתמר: המעלה אברי פנים (אברים של קרבן שנשחט בעזרה) בחוץ לעזרה, חייב משום העלאה בחוץ. וכן המעלה אברי חוץ (אברים של קרבן שנשחט מחוץ לעזרה) בחוץ - חייב.
וקשיא ליה לרב ביבי בר אביי: מאחר ויש שני אופנים של חיוב העלאה בחוץ, אי הכי קשה הא דתנן שלושים ושש כריתות בתורה. שהרי תלתין ושבע נינהו - דאיכא המעלה אברי פנים בחוץ והמעלה אברי חוץ בחוץ!?  29 

 29.  לכאורה, יש לעיין בזה, מדוע יהיה חייב שתים, הרי אין כאן אלא איסור העלאה, שאמנם בלא הלימוד מפסוק, היינו מחייבים רק בהעלאת אברי פנים, אבל מאחר ודרשנו לחייב גם באברי חוץ, לכאורה גדר החיוב בהם הוא משום העלאה. ויעויין שיטה מקובצת (י) מה שכתב בזה. ובמנחת אברהם (זבחים ריש פ' השוחט והמעלה) ביאר דבריו, שגדר האיסור באברי חוץ הוא מצד האיסור שחוטי חוץ שבו, שנאסר לשחוט בחוץ ולהעלותו אחר כך, ואין זה שייך לאיסור העלאה באברי פנים, ששם גדר האיסור הוא להקריב בחוץ, קרבן הראוי להקרבה בפנים, והביא שם מהמקדש דוד (כז ז), שכל החיוב בהעלאת אברי חוץ הוא רק באופן שנתחייב על השחיטה בחוץ, והוא מן הטעם הנ"ל, שגדר החיוב באברי חוץ הוא משום שממשיך בזה את השחיטת חוץ. ויעויין במשנה למלך (מעה"ק ד בסופו) שנחלק עם הלחם משנה, איך אנו נוקטים באמת לדינא, במעלה אברי פנים וחוץ, אם חייב חטאת אחת או שתי חטאות, מאחר שהגמרא נשאר בקושיא בענין זה.
ולפי דברי רב ביבי בר אביי כאן ששם שבת ושם עבודת כוכבים קתני, אם כן מאי קשיא ליה לרב ביבי לגבי העלאה? נישני ד"שם העלאה" קתני!?
ותרצינן: מי דמי העלאת חוץ לשבת ועבודת כוכבים?
שבת ועבודת כוכבים כבר תני יתהון, את מנין החיובים שלהם, בבונכיהון, במקומם. ששנה במסכת שבת את מנין אבות מלאכות, ושנה במסכת סנהדרין את מנין העבודות שחייבין עליהן בעבודה זרה. ולכן, הכא גבי כריתות, דאיריא שדיבר מהם שוב, לא שנאן התנא כדי למנותם, אלא רק כדי להזכירם במנין המצוות שחייבים עליהן כרת, הילכך משני רב ביבי דלא פירט התנא את מנין החטאות אלא "שם שבת" קתני ו"שם עבודת כוכבים" קתני.
אבל גבי העלאה - מי תנא יתהון בבונכיהון דשני הכי (וכי שנינו את מנין חיוב העלאות חוץ במקומם, שנתרץ שהכא כללם ב"שם העלאה" אחד? כלומר, הואיל ולא פירט התנא את מנין חיוביהם במקום אחר, לא היה לו לתנא להמנע מלפרטם כאן).
בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: העובר בהעלם אחד על שתי עבירות שונות שנאמר בהן שתי כריתות שונות ויש בהן לאו אחד בלבד - מהו? האם נאמר שהכריתות מחלקות ויש לכל כרת חטאת בפני עצמה, כשם שאמרנו לעיל בשני לאוין וכרת אחד שהלאוין מחלקים וחייב על כל לאו חטאת בפני עצמה?
אמר ליה רבי זירא: לאלו שתי כריתות התכונת? האם לשוחט קרבן מחוץ לעזרה והעלה (מקטיר) בחוץ קאמרת? שנאמרו בהן שתי כריתות חלוקות. דכתיב לגבי שחיטה של קדשים בחוץ (ויקרא יז א - ב) "איש איש אשר ישחט ואל פתח אהל מועד לא הביאו, ונכרת", ושם (ט - י) לגבי העלאה בחוץ כתיב "אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו, ונכרת". ויש בהן רק לאו אחד, שבהעלאה כתיב (דברים יב יג) "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום", וכל מקום שנאמר השמר פן ואל הרי זו מצות לא תעשה. אבל בשחיטה אין לאו מפורש בתורה.
(כי מה שכתוב בפרשת שחוטי חוץ (ויקרא יז ז) "ולא יזבחו עוד את זבחיהם" אינו לאו לשוחט בחוץ, אלא לשוחט בהמה למרקוליס. כדאיתא בזבחים (דף קו.)).
אין זה נחשב כשתי כריתות ולאו אחד. כי מכל מקום הני - שני לאוין חלוקים נינהו, ופשיטא שחייב עליהן שתים. שהרי לכולי עלמא הם שני לאוין ושתי כריתות נפרדים, אלא שנחלקו בזה בגמרא במסכת זבחים (שם) כיצד ילפינן לה:
אי למאן דגמר מגזירה שוה: נאמר כאן בשוחט בחוץ הבאה "ואל פתח אוהל מועד לא הביאו", ונאמר להלן בהעלאה הבאה "ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו". מה להלן בהעלאה לא ענש כרת אלא אם כן הזהיר, שהרי כתוב לאו מפורש בהעלאה. אף כאן, בשחיטה, נלמד שלא ענש אלא אם כן הזהיר בלאו.
אי למאן דמייתי לה בהיקש: אמר קרא (דברים יב יד): "שם תעלה (היינו העלאה), ושם תעשה (היינו שחיטה) " - מקיש שחיטה להעלאה: מה העלאה לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר עליו, אף שחיטה לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר על השחיטה.
ולכולי עלמא הרי זה כאילו נכתב בפירוש לאו מיוחד בשחיטה, ואם כן אין זה נחשב שתי כריתות ולאו אחד, ולא בכך הסתפק רבי ירמיה אי חייב אחד או שתים!
דלמא שתי מיתות ולאו אחד קאמרת, שיש להתספק האם שתי המיתות האמורות בו מחלקות את החיוב על הלאו האחד לשתי חטאות!?
ומה היא - האם אוב וידעוני, ששניהם נאמרו בלאו אחד דכתיב (ויקרא יט לא) "אל תפנו אל האובות ואל הידעונים". ואם עשאן במזיד בלי התראה חייב עליהם כרת, דכתיב (שם כ ו) "והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים, והכרתי אותו מקרב עמו". ואם כן כשעשאן בשוגג הוי שגגת כרת וחייב עליהם חטאת. ויש בהם נמי במזיד שתי מיתות. שנאמר (שם כ כז) "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני - מות יומתו", והמלה "או" באה לחלק שיחשב הדבר כשני חיובי מיתה חלוקים. ובזה הסתפק רבי ירמיה, שאף על פי שאינם חלוקים לא בכרת ולא בלאו, שמא כיון שהם חלוקים במיתות הרי החילוק במיתה מחלקם נמי לחייבם בשתי חטאות  30 .

 30.  רש"י מפרש, מאחר ונאמר במיתתן "אוב או ידעוני", למדנו מתיבת "או" שאם עשה כל אחד מהם בפני עצמו הרי הוא ענוש עליו מיתה, ומשום כך הרי זה כאילו נאמר בכל אחד מהם מיתה בפני עצמו. וכתב הערוך לנר, שנחלקו רבי יאשיה ורבי יונתן בב"מ (צד ב). לדעת רבי יאשיה, בכל מקום שנאמר וי"ו החיבור, אין אנו יודעים עדיין לחלקם עד שיפרט לך הכתוב, וכמו במקלל אביו ואמו, שנאמר "אביו ואמו קלל", וצריך לימוד מיוחד לומר שגם אם קילל את אביו לבד, או את אמו לבד, שהוא חייב, ולרבי יונתן, כל מקום שנאמר וי"ו החיבור, אנו יודעים לחלק ולומר שאם עשה כל אחד מהם בפני עצמו שהוא חייב. ומעתה, לרבי יונתן, מאחר ונאמר באזהרת אוב וידעוני "אל תפנו אל האובות ואל הידעונים", הרי הם חלוקין גם בלאוין, ואם כן, צריך לדחוק ולומר, שדברי הגמרא כאן שמחשיבים בהם לאו אחד ושתי מיתות, אין זה אלא לרבי יאשיה ולא לרבי יונתן. ולדבריו צריך לפרש כן גם לענין מפטם וסך, שגם בהם נאמר וי"ו החיבור, "איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת", שרק לרבי יאשיה הם נחשבים כרת אחד, ולא לרבי יונתן, ודברי הגמרא לעיל שהם חשובים שני לאוין ואזהרה אחת, הם כדעת רבי יאשיה. אולם התוס' פירשו, מאחר ונאמר "מות יומתו", אנו מפרשים שהוא נכפל שתי פעמים, כדי לומר מיתה בנפרד על כל אחד מהם.
אמר ליה: אין!
אמר ליה: הא מצאנו בזה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש, שנחלקו בהסבר דעת התנא של משנתנו שלא מנה ידעוני במנין הכריתות, ומדברי שניהם מבואר שהעובר על אוב וידעוני בהעלם אחד חייב רק חטאת אחת.
דתנן גבי הנסקלין (סנהדרין דף סה.): בעל אוב וידעוני, שמלבד הלאו והכרת חייבים עליהם גם סקילה, כמבואר לעיל.
וקשיא לן: מאי שנא גבי סקילות דתני בהו גם ידעוני, ואילו גבי כריתות לא תני ידעוני אלא בעל אוב בלבד, והרי גם בידעוני יש כרת?
ובתרוץ קושיה זאת אמר רבי יוחנן: הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו, ולפיכך אין חילוק חטאות ביניהם. וכבר נתבאר בתחילת הסוגיא (דף ב:) שהתנא מנה את הכריתות משום מנין החטאות שיש בהן, שהרי לכך הזכיר מנין שלושים ושש כריתות ללמד שאם עשאן בהעלם אחד חייב קרבן חטאת על כל אחת ואחת. ולכן כל שאינן חלוקין בחטאות לא מנה אותן בפני עצמן.
ומבואר מדברי רבי יוחנן שהעובר על אוב לחוד או על ידעוני לחוד חייב חטאת, אלא שהתנא לא מנה את שניהם משום שאין חילוק חטאות ביניהן כשעושה את שניהם בהעלם אחד.
ולפי זה מקשינן: מאחר שיש חיוב חטאת בין על אוב ובין על ידעוני, מדוע התנא מנה דוקא בעל אוב ולא ידעוני, שיאמר להיפך - ונימא ידעוני ולא נימא בעל אוב!?
ותרצינן: קסבר, הואיל ופתח הכתוב בבעל אוב, כדכתיב "והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים" לכן מנה את בעל אוב הנזכר ראשון בפסוק.
וריש לקיש אמר: הטעם שתנא דידן לא הזכיר ידעוני הואיל ואין בו מעשה ולכן אין עליו חיוב חטאת כלל, ואפילו אם עשאו בפני עצמו, שכל שאין בו מעשה אין עליו חיוב חטאת. אבל בבעל אוב יש מעשה.
(ידעוני היינו שמכניס עצם של חיה ששמה "ידוע" בתוך פיו ומדבר, וזה לא נחשב מעשה, משום שבשעה שמכניס את העצם לפיו לא קורה כלום, ואחרי שמכניס את העצם היא מדברת מאליה. מה שאין כן באוב שמנקש בזרועותיו ומדבר משחיו, ולכן נחשב מעשה - כן פירש רש"י בסנהדרין, ומשמע שבאוב צריך להקיש בזרועותיו בשעה שמדבר, שרק לכן הוא נחשב מעשה).
ונמצא, שאמנם רבי ירמיה הסתפק באוב וידעוני, הספק נפשט מדברי רבי יוחנן וריש לקיש. שלפי ריש לקיש אין חיוב חטאת כלל על ידעוני, משום שאין בו מעשה. ולפי רבי יוחנן חייב על ידעוני אם עשאו בפני עצמו, ומכל מקום אם עבר על אוב וידעוני בהעלם אחד חייב רק אחת, שמיתות אינן מחלקות.
והוינן בה: וריש לקיש, מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן?
אמר רב פפא: דהא חלוקין הן במיתות! וריש לקיש סובר שמסברא היה ראוי לומר שמיתות חלוקות מחלקות לחטאות. ואילו היה חייב חטאת על ידעוני, היה חייב עליו בפני עצמו על אף שהוא נאמר בלאו אחד עם בעל אוב. ולכן הוצרך לומר שאין עליו חיוב חטאת כלל  31 . (ולפי זה, למעשה לא נמצא דין שבו מיתות מחלקות לחטאות. כי אין בתורה שתי מיתות שראוי לחייב על שתיהן חטאת ושמוזהרים בהן בלאו אחד).

 31.  בירושלמי דסנהדרין (ז ז) אמרו, שהבא על הזכור והביא זכור עליו, חייב שתים אפילו לדברי רבי עקיבא (שלומד איסור הנשכב לזכר מ"לא תתן שכבתך", הנאמר גם בשוכב), הואיל וחלוקים הם במיתות, שהרי הפסוק "כל שוכב עם בהמה מות יומת" (שמות כב), שהוא מיותר, מאחר וכבר נאמר "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת" (ויקרא כ), נדרש לעונש הנשכב (וכמו שאמרו גם כן בבבלי (סנהדרין נד), ומשום כך הם חלוקים לחטאות. כן פירש באור שמח (שגגות ד א) דברי הירושלמי. ולפי זה צריך להעמיד דברי הגמרא לעיל, שלרבי עקיבא, הבא על הזכר והביא זכר עליו, שהוא חייב אחת, שכך הוא רק לרבי יוחנן, הסובר שחלוקת מיתה אינה חלוקה, ולא לפי דעת ריש לקיש. ומתוך כך העירו האחרונים על דעת הרמב"ם, שבהלכות שגגות (א ד) נראה שפסק כריש לקיש שמיתות מחלקות (עיין משנה למלך שם ד א), ומכל מקום מנה השוכב והנשכב בחטאת אחת. המנחת חינוך (לה סוף סק"ג) חידש, שהבא על ארוסה ונשואה בהעלם אחד, חייב לריש לקיש שתי חטאות, שהרי חלוקים הם במיתות, שהארוסה דינה בסקילה והנשואה בחנק (ולדבריו, הוא הדין אם בא על נשואה בת ישראל ונשואה בת כהן בהעלם אחד, שיהיה חייב שתים, שהרי בת כהן דינה בשריפה). אבל האפיקי ים (א י) נחלק עליו, וכתב שדבר זה דמיתות מחלקות יתכן רק לענין איסורים שונים שנכללו בלאו אחד, כמו אוב וידעוני, שהם פעולות שונות זה מזה, אבל ארוסה ונשואה, ששניהם הם ממש לאו אחד ושם אחד, ורק שיש שינוי בפרטי עונשיהם, בזה אין לנו לומר שהמיתה תגרום חילוק לענין חטאות.
ורבי יוחנן שסובר שחייב חטאת על ידעוני, אבל אינו חייב עליו בפני עצמו כשעשאו יחד עם בעל אוב, בהעלם אחד, אמר לך: חלוקה דלאו הוי חלוקה, כדאמרינן לעיל (בעמוד א): כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחד חילוק חטאות ביניהם  32 .

 32.  מלשון זה משמע שלרבי יוחנן, הלאוין לבדם מחלקין, אף על פי שנאמר בהם כרת אחד. וכן מפורש בדברי רש"י בסנהדרין (סה) לדעת רבי יוחנן. ולכאורה צריך עיון, שהרי לעיל הוצרכנו לרבי יוחנן ללמוד מ"ואל אשה" ומכרת דאחותו לחלק חטאות בעריות, הואיל ונאמר בהם כרת אחד, אף על פי שהם חלוקין בלאוין. ואם כן, בשאר איסורי תורה, שאינם בכלל ההיקש של כל העריות, אין לנו מקור כלל לומר שהם חלוקים, ורק רבי אלעזר סובר שאין צורך בעריות לפסוקים אלו, מאחר והם חלוקין בלאוין, וכמו לענין מפטם וסך שחייב שתים לדבריו, הואיל והם חלוקין בלאו. אולם באמת בסוגית הגמרא במכות (יד) מבואר (לפי התירוץ השני שם), שרבי יוחנן מודה בדין מפטם וסך, שהואיל וחלוקים הם בלאוין, חייב שתים, ולומד דין זה מאחותו הנאמר בתחילת הפסוק של "איש אשר יקח את אחותו", שאם אינו ענין לעריות, תנהו ענין לשאר איסורי תורה. ואמנם רבי אלעזר אמר כן מצד הסברא, אבל רבי יוחנן הוצרך לדרוש מפסוק דין זה, ועיין שיטה מקובצת (לעיל ע"א ד). אך נראה שנחלקו הראשונים האם רבי יוחנן מודה לרבי אלעזר לגמרי בדין, או שעדיין יש ביניהם חילוק. שהרי הובא בהערה 18 דברי השיטמ"ק שכתב, שמפטם וסך הרי הם שמות מוחלקים וגוף אחד. ולדבריו נמצא שרבי יוחנן מודה לגמרי לרבי אלעזר, שגם באופן שהעבירות שמשאר איסורי תורה (שהם מלאוין חלוקין וכרת אחד) נעשו בגוף אחד, הרי הוא חייב שתים, ואף על פי שמ"אחותו" אין לנו מקור אלא לשמות וגופים מוחלקין, מכל מקום מאחר שבעריות ידענו מכח הדרשה של "כרת באחותו", שגם בגוף אחד יש חילוק חטאות, אם כן, די לנו בגילוי מילתא ששאר איסורי תורה (שאינם מכלל עריות) שוים בזה לאיסורי עריות, ומשום כך גם בגוף אחד אנו אומרים שהם מחולקים. אולם מדברי התוס' בסנהדרין (נד ב ד"ה הבא) נראה שלמדו, שלרבי יוחנן, דוקא כשהם חלוקין בגופים ובשמות, בזה אנו מחייבים שתים, אף על פי שנאמר בהם כרת אחד. אבל בגוף אחד, אין חילוק חטאות, מלבד בעריות שיש לימוד מיוחד גם לזה (ומשום כך הקשו שם, מנין לנו לחייב שתי חטאות, לדעת רבי ישמעאל, בבא על הזכר והביא אותו הזכור עליו, דאף על פי שהם שמות חלוקין, מכל מקום הרי הם בגוף אחד, והזכור איננו בכלל כל העריות לענין זה). והאחיעזר (ג פב) הביא חידוש נפלא בשם הגר"ח, מאחר ונתבאר שבכל איסורי תורה הלאוין גורמים חילוק חטאות, גם מה שלמדנו מפסוקים שבעריות יש חילוק חטאות, אנו מפרשים שזהו גם כן מצד מה שהם מחולקים בלאוין. ונפקא מינה, למה שמבואר בשבת (סט א), שלדעת רבי יוחנן, אם עבר איסור באופן שהיה מזיד בלאו ושגג בכרת, הוא חייב בקרבן, דשגגת כרת שמה שגגה. ומחדש הגר"ח, שכל זה הוא לענין עצם חיוב חטאת, מאחר וחיוב החטאת תלוי בכרת, משום כך די לנו בשגגת כרת כדי לחייבו. אבל אם עבר על כמה איסורי עריות בהעלם אחד, באופן שהיה מזיד על איסור הלאו שבהם, בזה לא יהיה חילוק חטאות, אלא יהיה חייב אחד בלבד, שהרי החילוק כאן הוא רק מצד הלאוין שהם מחולקין וכנ"ל, ואם כן, כדי לחלקן ולחייבו בכמה חטאות, אנו נצרכים שיהיה גם כן שוגג בלאוין, כדי שיהיה נוצר חילוק וחיוב של כמה חטאות על ידם. ועיין תוס' סנהדרין (סה א' ד"ה הואיל ושניהם), וצ"ע.
אבל חלוקה דמיתה לא הויא חלוקה.
ורבי יוחנן, מאי טעמא לא אמר כריש לקיש שפוטר לגמרי מחטאת בידעוני משום שאין בו מעשה?
קסבר, מאן הוא התנא ששנה הכא את משנת כריתות - רבי עקיבא היא, דאמר (לקמן דף ד.): לא בעינן מעשה כדי לחייב בחטאת, שהרי התנא של המשנה מחייב חטאת במגדף, אף על פי שאין בו מעשה.
וריש לקיש פוטר בידעוני אפילו אליבא דרבי עקיבא, כי נהי דרבי עקיבא לא בעי מעשה "רבה" (גדול), מדמחייב במגדף, אבל מעשה "זוטא" (קטן) בעי, ובידעוני אין אפילו מעשה "זוטא".
ונמצא לפי רבי יוחנן, דרבי עקיבא מחייב חטאת אפילו בעבירה שאין בה מעשה כלל. ורק חכמים שפטרו במגדף מצריכים מעשה. וריש לקיש סובר שגם לרבי עקיבא צריך מעשה, אלא שלרבי עקיבא מספיק מעשה זוטא, ולחכמים צריך מעשה רבה.
ושאלינן לפי ריש לקיש שאמר שלכולי עלמא צריך לכל הפחות מעשה זוטא: בעל אוב שרבי עקיבא מחייב בו חטאת במשנתנו - מאי מעשה זוטא אית ביה?
ומבארינן: הקשת זרועותיו, שמעלה את המת בכישוף תחת בית שחיו באמצעות הקשת זרועותיו, והמת מדבר - הוי מעשה.
ותו שאלינן: מגדף - מאי מעשה אית ביה?
ומבארינן: עקימת שפתיו הוי מעשה. אבל בידעוני אין אפילו עקימת שפתים, אלא העצם מדברת מאליה.
ולפי התירוץ הזה: קא סלקא דעתך דהקשת זרועותיו לריש לקיש הוי מעשה רבה אפילו לרבנן. שהרי רבנן חולקים ופוטרים במגדף משום שאין בו מעשה, ובבעל אוב אינם חולקים, ומוכח מזה שהקשת זרועותיו נחשב מעשה רבה המחייב אפילו לפי רבנן.
מיתיבי מהא דתניא: בעבודת כוכבים לעולם אינו חייב קרבן אלא על דבר שיש בו מעשה - כגון שזיבח וקיטר וניסך והשתחוה.
וקשיא לן בדברי הברייתא שאמרה שאינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה: הרי השתחואה לית בה מעשה, ומדוע הברייתא מחייבת?
ואמר ריש לקיש: הא מני - רבי עקיבא היא, דאמר לא בעינן מעשה גדול, אבל צריך מעשה זוטא, ומה שאמר התנא שאינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה, היינו - מעשה זוטא. והשתחואה נחשבת מעשה זוטא, ועל כן חייב.
ורבי יוחנן אמר: אפילו תימא שהברייתא היא לדברי רבנן, מכל מקום חייב על השתחואה, כי כפיפת קומתו הוי מעשה.
והשתא דייקינן מהא דריש לקיש מוקי לה דוקא אליבא דרבי עקיבא: מכלל, דסבירא ליה לריש לקיש דאליבא דרבנן כפיפת קומתו לא הוי מעשה. ואם כן תיקשי, השתא לריש לקיש כפיפת קומתו לרבנן לא הוי מעשה, ואיך אפשר לומר שלרבנן הקשת זרועותיו הוי מעשה?!
ומסקינן: ואלא, כי קאמר ריש לקיש דהקשת זרועותיו הוי מעשה אליבא דרבי עקיבא קאמר לה, אבל לרבנן לא הוי מעשה.
ותמהינן: אי הכי אמאי תני במתניתין בדברי רבנן "יצא מגדף שאין בו מעשה" - ניתני "יצא מגדף ובעל אוב", שהרי כפיפת קומתו אינה פחות מעשה מהקשת זרועותיו. ואם רבנן שפוטרים במגדף פוטרים גם בהשתחואה, כל שכן שפוטרים בבעל אוב!?
ומתרצינן: באמת רבנן חולקים ופוטרים גם בבעל אוב, ומה שהזכירו הפטור במגדף - חדא מתרתי קתני.
ותמהינן: וליתני יצא בעל אוב, ולא ליתני יצא מגדף!?
ותרצינן: מגדף איצטריך ליה להשמיענו שפטור. משום דסלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב חיוב כרת דיליה במקום (בתוכה של פרשת) קרבן חטאת (בסוף פרשת שלח כתובה פרשת חטאת הבאה על שגגת עבודה זרה. ובסוף אותה פרשה כתוב חיוב כרת של מגדף, שנאמר (שם פסוק ל) "את ה' הוא מגדף, ונכרתה"). ומאחר וכרת של מגדף נכתב בתוך פרשה של חיוב קרבן חטאת אימא מודו ליה רבנן לרבי עקיבא שיהיה חייב קרבן במגדף אף על פי שאין בו מעשה, קא משמע לן דלא!
עולא אמר: בעל אוב דקתני במתניתין המדובר הוא במקטר לשד (לשר השדים), וזה בודאי מעשה גמור וחייב אפילו לרבנן. ולכן לא אמרו במשנה שרבנן פוטרים אף בבעל אוב.
מתקיף לה רבא: אם כן, דאיירי במקטר - היינו עובד עבודת כוכבים! ומדוע התנא מונה את העובד עבודת כוכבים ואת בעל אוב כשני חיובים נפרדים?
אלא אמר רבא: מתניתין איירי כשהוא מקטר לשד על מנת לחברו, שיתחבר אליו ויסייע לו בכישוף שהוא עושה, ואינו מתכוין לקבלו עליו באלוה ולעבוד לו, ולכן אינה עבודה זרה  33 .

 33.  מדברי הרמב"ם מבואר, שכל זה הוא רק לדעת ריש לקיש, אבל לרבי יוחנן הסובר שכפיפת קומתו נחשבת למעשה לדברי הכל, אם כן שוב ניתן לומר שגם הקשת זרועותיו נחשבת מעשה, ולכן, מאחר והרמב"ם (שגגות ז א) פסק כרבי יוחנן, שחייבים חטאת על השתחוואה, ומשום שהיא מעשה לכולי עלמא, משום כך כתב (שם א ד) בסתם שחייב על בעל אוב, ולא הזכיר שהוא דוקא במקטר לשד, כן פירש הלחם משנה שם את דבריו.
אמר ליה אביי: אם כן, היינו "חובר חבר", שאין בו לא כרת ולא מיתה אלא לאו בעלמא. דכתיב (דברים יח י - יא) "לא ימצא בך ... וחובר חבר", ומדוע הוא נמנה במשנתנו?!
אמר ליה: התורה אמרה שחובר חבר כגון זה שמקטר לשר של השדים, הרי הוא בסקילה, כשעשה במזיד והתראה, ואם עשה במזיד בלי התראה הרי הוא בכרת.
ואלא "חובר חבר" דבלאו - הידין, איזה ה וא?
אמר ליה, כדתניא: וחובר חבר - אחד חבר גדול, שמחבר חיות גדולות על ידי כישוף, ואחד חבר קטן, שמחבר חיות קטנות על ידי לחש וכישוף, ואפילו חובר לנחשים ועקרבים, שאינם חשובים, חייב מלקות. (כן פירש רש"י כאן שהחידוש בנחשים ועקרבים הוא אף על פי שאינם חשובים. ובסנהדרין (דף סה.) פירש רש"י שהחידוש הוא אפילו שחובר ומאסף אותם כדי שלא יזיקו - כגון שעל ידי שחוברם מגרה אותם זה בזה או שמוציאם למקום מדבר - גם כן אסור).
אמר אביי: האי מאן דבעי למיצמד (לחבר ביחד) זיבורא (דבורה) ועקרבא - אסור משום חובר חבר  34 . ואי קאתו בתריה (רצים אחריו) שרי, משום פיקוח נפש.

 34.  הערוך לנר מפרש על פי מה שלמדנו בחגיגה (ה), שהניזוק מזיבורא ועקרבא יחד, אין לו רפואה למכתו, עיי"ש הטעם, ולכן אמר אביי, שאפילו באופן זה שהוא ירא מהם שיזיקוהו, אסור לו לעבור על איסור דחובר חבר, והכונה באופן שאין בזה משום פיקוח נפש, שאילו במקום שיש סכנת נפשות, הותר גם איסור זה, ככל לאוין שבתורה, וכמו שכתב רש"י סנהדרין (סה).
(כן מבואר ברש"י בסנהדרין דף סה. ד"ה אסור. והתוס' כאן הקשו שאם מדובר בפיקוח נפש - פשיטא, שהרי אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש).
ועתה הוינן בדברי רבי יוחנן: לרבי יוחנן, דאמר כפיפת קומתו לרבנן הוי מעשה המחייב משום עבודת כוכבים,

דרשני המקוצר[עריכה]