פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט נו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט נו א

סעיף א[עריכה]

שליש, בזמן ששלישותו בידו, נאמן כשני עדים^א (גיטין סד,א), אפילו אם הוא קרוב (בעה"ת), ואין צריך לישבע (ר' האי). הגה: ואפילו כתבו ענין השלישות בשטר, לא נאמר שלא סמכו על ענין השליש, אלא גם בזה השליש נאמן^ב (ב"י בשם הרשב"א). ואע"פ שעבר הזמן שהיה לו להחזירו לאחד (מהן) ולא החזיר^ג, עדיין שליש הוא ונאמן (עיטור), ואפילו הכחישו אחד מהם ואמר שלא עשאו שליש, השליש נאמן^ד, ואפילו הכחישו שניהם, השליש נאמן, והוא שלא יהיה ביניהם ובין השליש הכחשה בסך המעות שבידו, דאם כן הוה ליה נוגע בדבר, ואינו נאמן^ה (בעה"ת). הגה: במקום שאין לו מיגו, אבל במקום שיש לו מיגו, נאמן (מרדכי פ' החובל). ויכולים להשביעו אפילו בטענת שמא^ו (הגהות מרדכי דגיטין). שטר שהיה ביד שליש, והוציא מתחת ידו בבית דין ואמר: פרוע הוא, אף על פי שהשטר מקויים, נאמן, שאילו רצה היה שורפו או קורעו (סנהדרין לא,א). וכן אם מת השליש ונמצא כתב יוצא מתחת ידי השליש ששטר זה המונח אצלו פרוע הוא, אף על פי שאין עדים על הכתב^ז (רמב"ם) (וע"ל ס"ה מדינין אלו). אבל כתב שיצא מתחת ידי המלוה ששטר פלוני פרוע, אפילו היה בכתב ידי המלוה, אינו אלא כמשחק (ב"מ כ,ב). (התובע ישלם שכר השלישות) (הגהות מרדכי סוף פרק זה בורר).

נאמנות שליש: גיטין סד,א: איתמר: בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין, מי נאמן? רב הונא אמר: בעל נאמן, ורב חסדא אמר: שליש נאמן. רב הונא אמר בעל נאמן, דאם איתא דלגירושין יהביה ניהליה, לדידה הוה יהיב לה ניהלה; ורב חסדא אמר שליש נאמן, דהא הימניה. מתיב ר' אבא: הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ושליש נאמן משניהם, כיצד? זה אומר כך וזה אומר כך - שליש נאמן! שאני ממון, דאיתיהיב למחילה.

סנהדרין לא,א: ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה, אמרה ליה: ידענא בהאי שטרא דפריע הוה. הימנה רב נחמן... איכא דאמרי, לא הימנה רב נחמן. אמר ליה רבא לרב נחמן: והא אי בעיא קלתיה! - כיון דאיתחזק בבי דינא - איבעיא קלתיה לא אמרינן. איתיביה רבא לרב נחמן: סימפון שיש עליו עדים - יתקיים בחותמיו, אין עליו עדים, ויצא מתחת ידי שליש או שיצא אחר חיתום שטרות - כשר. אלמא: שליש מהימן! תיובתא דרב נחמן תיובתא. ונפסק שנאמנת.

כשאין לשליש מיגו: מהרש"א בתוס': אינו נאמן. הבין שלדעת רבא בסנהדרין (באיכא דאמרי) נאמן מטעם מיגו דאי בעי קלתיה. הש"ך כותב שודאי המהרש"א הבין שמדובר שבי"ד ראו השטר רק לאחר שנפלו החילוקים ביניהם, אחרת הוי מיגו למפרע וזה לכו"ע אינו מיגו, ומקשה הש"ך א"כ מהי סברתו של רב נחמן שאינו נאמן, הרי יש פה מיגו טוב.

ש"ך: נאמן, וכן משמע מהטושו"ע שלא חילקו, וכן מוכח מהרמ"א שכתב בהמשך "במקום שאין לו מיגו", וזוהי גם דעת התוס'. מדובר בסנהדרין שראו השטר קודם שנפלו החילוקים, ולכן לדעת רב נחמן אינו נאמן שהרי זהו מיגו למפרע, ולדעת רבא נאמן משום שהימנוהו, ואינו זקוק למיגו לצורך נאמנותו. דברי רבא "אי בעיא קלתיה" אין כוונתם למיגו אלא שמכך שנתנו לשליש את השטר ביד אע"פ שיש ביכולתו לקורעו מוכח שהאמינוהו. אמנם הש"ך מסייג שנאמן בתנאי שהיתה באפשרותו פעם לקיים דבריו. כהסברו לגבי "אי בעיא קלתיה" בדברי רבא בגמ' ובדברי השו"ע, ונפק"מ למשל למקרה שבעל הדבר טוען מזוייף, שבכך אין השליש נאמן כיוון שלא היתה באפשרותו לקיים את השטר.

א. כשני עדים: בסעיף הבא מבואר שמ"מ אם שני עדים מכחישים אותם העדים נאמנים יותר. הסמ"ע מבאר הלשון כאן, שנאמנים כנגד המלווה והלווה כשני עדים (אך כנגד עדים לא), והש"ך מבאר שבא לרבות גם מקרה שע"א מעיד כנגדו, שאז יש לשליש כח כשני עדים כנגדו, ונפק"מ שאי"צ להישבע אפי' היסת, שכן אילו היה לו כח רק כעד אחד היינו אומרים שעד כנגד עד בטל ונשארת שבועת היסת.

ב. כתבו בשטר: כלומר, כתוב שהושלש לענין מסויים, והשליש טוען שהושלש אף לענין נוסף למרות שלא נכתב בשטר (סמ"ע). ובשו"ת הרשב"א כתב שאפילו אם כתוב בשטר שעל תנאי זה בלבד נמסר השלישות נאמן להוסיף על התנאי, כיוון ששליש כיד הבעלים. וכתב הש"ך שנראה שהיינו דוקא כשאומר שאחר שכתבו הוסיפו עוד תנאי, אך לומר שהתנו תנאי נוסף עוד קודם שכתבו ובכל זאת לא כתבוהו אינו נאמן, כיוון שמכחיש השטר, ואפילו בעל הדבר אינו נאמן בכך.

ג. עבר הזמן: שו"ת רשב"א: אך אם השליש שטרו ביד אחר שיעשה לו פשרה או דין עד זמן פלוני, אם עבר הזמן יחזיר לו שטרו.

ש"ך: מבאר שהחילוק מסעיפנו הוא שאצלנו אם הגיע הזמן ממילא שייך לאחד מהם, ולא גרע בגלל שהתעכב בידו.

ד. כשבעל הדבר טוען שלא עשאו שליש:

בעה"ת,שו"ע: בכל זאת השליש נאמן, למרות שבעל הדבר טוען שרק הפקיד אצלו ולא עשאו שליש, ואפילו אם טוען גזלתו ממני, והטעם שנאמן הוא שחזקה אין אדם חוטא ולא לו^[1]. כן כתב בעה"ת, ומכך שהשו"ע לא חילק מדייק הש"ך שגם לדעתו ה"ה אפילו בטוען גזלתו.

מהר"ם,ש"ך: אינו נאמן אא"כ יש לו מיגו. לגבי טוען גזלתו מבואר גם בשו"ת הרא"ש שאינו נאמן. הש"ך מוכיח מפוסקים נוספים שכך הם סוברים, וכותב שמוכרחים לומר כן שאל"כ כל אחד ילך ויחטוף מחברו ויטען שעשאו שליש ויעשה קנוניא עם חברו ויחלוק עימו, וכן יעשה גם כל נפקד. במקרה שהמקבל טוען בשמא, מוכיח הש"ך מתשובת הרא"ש שאפילו אם יש לשליש מיגו אינו נאמן.

ה. כשיש הכחשה בסך המעות: בעה"ת,שו"ע: אין השליש נאמן, משום שהוא נוגע. בעה"ת הסביר כך את דברי ה"איכא מרבוותא" שכתבו שאם יש להם תרעומות על השליש הריהו נוגע, אולם הש"ך הסביר שכוונתם לבעל דין הטוען שלא השליש בידו אלא זהו פקדון או גזילה בידו.

ש"ך: נאמן, ואע"פ שמתחייב שבועה במה שמכחישו מ"מ לגבי השאר מודה שעשאו שליש ואינו נוגע בכך. הש"ך מדמה זאת למי שהפקיד חפץ מסויים אצל אדם ועשאו שליש על חפץ אחר, והשליש טוען שלא הפקיד אצלו ונתחייב על כך שבועת היסת, שודאי אינו נחשב נוגע לגבי החפץ השני.

ו. בטענת שמא: סמ"ע: פירש שטוען שמא הפקדתי בידך ק"כ, והשליש טוען שהופקד בידו רק ק'. ודמי לשבועת השלוחים.

ש"ך: פירש שודאי הפקיד בידו ק"כ, אלא שהשליש טוען שהעביר את הכל למקבל ואילו המקבל טוען שקיבל רק ק', והמפקיד אינו יודע. במקרה זה יש את שבועת חנווני על פנקסו. אולם במקרה של הסמ"ע אינו יכול להשביעו כיוון שאין נשבעים על טענת שמא, ואין לדמות לשבועת השלוחים כיוון ששם תיקנו שבועה בגלל שמורה לעצמו היתר הואיל וטרח לקנות או למכור את החפץ, משא"כ אצלנו שלא התעסק בחפץ.

ז. מת השליש ונמצא אצלו שובר: הש"ך כתב שמקורו של הרמב"ם הוא מסנהדרין לא,א "סימפון שאין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש כשר", ומבארים התוס' בפירושם הראשון שגם השטר יוצא מתחת ידיו, ומדובר שהשליש מת, אחרת היה נאמן גם ללא הסימפון.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]