פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט פח יב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט פח יב

סעיף יב[עריכה]

תבעו שני דברים, כגון חטים ושעורים, והודה לו באחד מהם, חייב ליתן לו מה שהודה לו, ונשבע על השאר (כשמואל. שבועות מ,א). אבל תבעו חטים והודה לו בשעורים, פטור אף מדמי שעורים (משנה בשבועות לח,ב;ב"ק לה,ב). ויש מי שאומר שהטעם משום דחשיב כאילו הודה לו התובע שאינו חייב לו שעורים (רא"ש,בעה"ת), ולפיכך אפילו יש עדים על השעורים, פטור, דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי^א (בעה"ת). הגה: ואפילו יודע הנתבע שחייב לו השעורים, פטור לשלם לו, דהוי כאילו מחל לו התובע, וכמו שנתבאר לעיל סימן ע"ה ס' י"א, כן נראה לי, ודלא כיש מי שחולק^ב(רי"ו ברא"ש). ויש מי שאומר דדוקא כשא"ל: חטים הלויתיך ביום פלוני ובשעה פלונית^ג, והלה אומר: שעורים היו, דאם איתא שהלוהו שניהם, היה טוען על שניהם, כיון דבבת אחת הלוהו, אלא ודאי הודה שלא הלוה לו שעורים (רא"ש). (אבל בלאו הכי, ודאי חייב, דאין אדם מוחל על שאר תביעות אם לא תבע אלא אחת) (טור). ואם תפס התובע דמי השעורים, אין מוציאין מידו (רי"ף,רמב"ם,דלא כרא"ש). הגה: וי"א דוקא אם תפס קודם שתבעו בדין, אבל אם תפס לאחר שעמדו בדין, מפקינן מיניה (טור); וכן נראה לי עיקר^ד.

א. הטעם שפטור מדמי שעורים:

רש"י,תוס': מחילה. הסמ"ע כתב שהתוס' כתבו גם שהודה, ומאידך הטור והשו"ע כתבו גם מחילה, אלא ודאי שלא נחלקו בכך, ומכיוון שהודה לו ממילא הוי מחילה. והרא"ש הקשה רק על כך שלדעתם אפי' אם הודה בשעורים משעה אחרת הוי מחילה.

רא"ש,בעה"ת,שו"ע: הודאה. לדעת הרא"ש פטור דוקא כשטען שקיבל השעורים באותה שעה שבה לטענת התובע קיבל את החיטים. הרמ"א מוסיף שכשמודה הוי גם כאילו מחל^[1], ורי"ו חולק. הרא"ש מקשה על התוס' ששכיח שיש לאדם כמה תביעות ואינו תובעם בפעם אחת. עוד מקשה מהגמ' בב"ק המקשה על רבה בר נתן ממשנת שני שוורים שרצו ואחד מהם נגח את שורו, ומתווכחים מי נגח את מי, הרי שם מדובר שמתווכחים על אותו מעשה, ובכך לא שייך טענת מחילה כי מבין שתי האפשרויות הקיימות הוא תובע את האפשרות שהכי משתלמת עבורו. ועל הרמ"ה מקשה שמשנה זו עוסקת בשיש עדים על כך שאחד מהשוורים הזיק, אחרת הוי מודה בקנס (קיי"ל פלגא ניזקא קנסא) ופטור, וא"כ לא שייכת טענת השטאה למרות שלא קדמה תביעה להודאה. הש"ך מתרץ ע"פ הנ"י האומר שהסוגיא כמ"ד פלגא ניזקא ממונא, ומדובר שאין עדים.

רמ"ה,ראב"ד,ש"ך: השטאה. כיוון שלא קדמה להודאה תביעה של אותו המין, יכול לטעון משטה הייתי בך^[2]. ומבאר הש"ך שמדובר בב"ק שלא היו עדים על עצם הנגיחה. וכתב הש"ך שלא יתכן שנחשב מודה שהרי תובע שני שווריו ואדרבה הוא תובעם באופן שיקבל הכי הרבה. ובפרט לפי הרא"ש שמדובר בשיש עדים על עצם הנגיחה, לא יעלה על הדעת שלא יצטרך לשלם לו כלום. עוד כתב, שבקושיית הגמ' מתם ומועד שהזיקו על רבה בר נתן משמע שמקשים גם ממועד (דלא כנ"י) למרות שאינו משתלם מגופו, וקשה מטוענו דמי עבד גדול והודה בקטן שחייב (ב"מ ק), ורק לפי הטעם של השטאה מובן, כי בגלל שלא הווה ליה למידע איזה שור נגח, ולא טען חברו שהוא יודע, הוי כאילו אין תביעה, ושייכת טענת השטאה. בסיום דבריו כתב הש"ך, שיתכן שגם הרמב"ם, רש"י והתוס' סוברים כרמ"ה, ומה שכתבו שמחל כוונתם שמחל ולא תבע, ומכיוון שאין תביעה ממילא ההודאה אינה הודאה. והקצות דחה זאת.

נתיבות: התומים הכריע כשו"ע והש"ך כרמ"ה, והעיקר שאין בכלל מחלוקת בין הפוסקים אלא כל טעם שייך במצב אחר. אם חזר מהודאתו יכול לטעון משטה הייתי, ואם לא חזר, אזי אם התביעה וההודאה על זמנים שונים הוי מחילה ואפי' לש"ך אין עדים מועילים, ואם הם על אותה שעה הוי הודאה ועדים מועילים^[3]. הנתיבות מבאר שתפיסה מועילה בגלל שאין זו הודאה ומחילה ברורים אלא רק שתיקה, ולכן גם כשבאים עדים, מכיוון שאנו מעדיפים לומר שאין סתירה בין דבריהם להודאתו אנו מסבירים שלא התכוון להודות, משא"כ במחילה שאין הם סותרים דבריו, כי אכן היו חייבים לו אלא שמחל, ולכן ממשיכים להסביר שהתכוון למחול והנתבע פטור לגמרי.

נפקותות: א. לטעון שיטיתי: לפי הרמ"ה נפטר רק אם טוען משטה הייתי כשהתובע חוזר ותובעו את השעורים. הש"ך כותב שזה דוקא אם תובעו אח"כ על השעורים, אמנם כל עוד לא תובעו אי"צ לטעון מעצמו ששיטה.

ב. כשיודע שאכן לווה: כשהנתבע יודע שהיה חייב, לפי רש"י פטור כי מחל לו, אך בדעת הרא"ש נחלקו, רי"ו סובר שחייב והרמ"א סובר שפטור.

ג. הודה בשעורים שקיבל בזמן אחר: לפי רש"י ולפי הרמ"ה פטור, אך לפי הרא"ש חייב.

ד. כשיש עדים על השעורים: לפי רש"י ולפי הרא"ש פטור, אך לפי הרמ"ה חייב. והש"ך כתב שגם לרש"י י"ל שחייב^[4].

ה. תפיסה ללא עדים: לפי הרמ"ה מועיל מטעם מיגו, ולפי רש"י ולפי הרא"ש לא מועיל כי נגד המיגו יש אנן סהדי שהודה או מחל (אמנם כנגד דמי החיטים ודאי מועיל). נפק"מ זו היא כמובן דוקא אליבא דהרא"ש ודעימיה הסוברים שתפיסה בעדים לא מועילה, אך לרמב"ם ולשו"ע שמועילה, גם כאן היא תועיל (לא מכח מיגו).

ו. תפיסה בעדים: לפי הרא"ש לא מועיל. לפי הרמ"ה מועיל אפי' אחר התביעה אך רק אם הנתבע שתק כשתפס, ולפי טור בשם י"א והרמ"א (שהלכו בדרכו של הרא"ש – מטעם הודאה) אף כשלא שתק אך דוקא קודם התביעה. בדעת הרמב"ם והשו"ע, הש"ך סובר שמועיל רק לפני התביעה בבי"ד, ואילו לרמ"א, לסמ"ע ולנתיבות בדעתם לאו דוקא.

ז. תכננתי לתובעם בפעם אחרת: הסמ"ג כתב שאם חוזר התובע וטוען כן, הנתבע חייב ולא הוי הודאה. הש"ך חולק וכותב שלטעם של השטאה הנתבע פטור, ואין זה קשור למה שיטען אח"כ התובע.

כשיש עדים: רא"ש,בעה"ת,שו"ע: גם כשיש עדים על השעורים פטור, כי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. ובפשטות כן דעת רש"י והתוס', כיוון שאם מחל חברו פטור. אמנם הש"ך כותב שנראה שגם לשיטתם חייב, כי כשיש עדים יכול לטעון שלא מחל והסיבה שלא תבעם היא שידע שיש לו עדים ולכן לא היה לחוץ לתובעם (עקרונית, טעם זה שייך גם למנמקים מטעם הודאה, אלא שבעה"ת עצמו כתב שפטור).

קשה - בסימן ת,ג לגבי סיפור המשנה ששניים נגחו שניים, כתבו הרמב"ם והשו"ע שאם יש עדים על הנגיחה, אלא שאינם יודעים מי נגח את מי, חייב לשלם כהודאתו, ולא אומרים שפטור מהכל.

ש"ך: שם כיוון שהעדים מסופקים מי נגח את מי הרי שאין הודאתו מכחישה אותם, ולטענתו העדים מעידים כדבריו, ולכן חייב הנתבע לכל הפחות כדבריו, אמנם אצלנו אינם מעידים שחייב חיטים או שעורים אלא מעידים בפירוש שחייב שעורים, וכנגד זה יש הודאת בע"ד. נראה שהש"ך לשיטתו בסע' יז, שגם לטעם של הודאה חייב בכה"ג שעורים.

נתיבות: שם שהתביעה וההודאה באותה שעה טעם הפטור הוא הודאה, ומכיוון שאין זו הודאה גמורה אלא רק שתיקה, כשבאים עדים אנו מעדיפים לומר שאין סתירה בין דבריהם להודאתו, ולכן מסבירים שלא התכוון להודות, אולם אצלנו שההודאה והתביעה הם על זמנים שונים, טעם הפטור הוא מחילה, וא"כ אין סתירה בין דבריו לדברי העדים, כי אכן היו חייבים לו אלא שמחל, ולכן ממשיכים להסביר שהתכוון למחול והנתבע פטור לגמרי.

רמ"ה,ש"ך: חייב, כי לא שייכת טענת השטאה.

ב. יודע שהיה חייב: לפי רש"י: גם אם יודע שהיה חייב הריהו פטור, שהרי השני מחל לו.

לפי הרא"ש: רי"ו,ש"ך: חייב, כיוון שיודע שהוא באמת חייב לו. ש"ך – ולא דמי לסימן עה,יא, כי שם לאחר שהנתבע הודה חזר התובע ואמר שאינו חייב וא"כ ודאי מחל, משא"כ כאן שלא חזר ופטרו.

רמ"א,ע"ש,ב"ח,סמ"ע: פטור, דהוי כאילו מחל לו. ובד"מ כתב "פטור... מטעם מחילה" כדברי המהר"ם שנפסקו בסי' עה,יא.

לפי הרמ"ה: ודאי שחייב, כי אין פטור של השטאה.

ג. בשעה פלונית: רא"ש: פטור משעורים רק אם תבעו חיטים על שעה פלונית וענה לו שבאותה שעה קיבל שעורים. רק באופן זה הוי הודאה. השו"ע הביא דבריו ביש מי שאומר^[5].

רש"ל: אפי' מטעם הודאה פטור בכל אופן, כיוון שאחר שהודה בשעורים השיב שחייב לו חיטים ולא השיב שאכן חייב לו גם שעורים אלא שאינו רוצה לתובעו כעת. הרש"ל בא לחלוק על הרא"ש, אמנם הש"ך כתב שבמקרה זה שחזר ותבעו רק חיטים גם הרא"ש מודה שפטור אפי' בטענו על שעה אחרת, וכ"כ רי"ו. אולם אם שתק ויצא מבי"ד הוי הודאה רק אם תבעו על אותה שעה.

רש"י,תוס',רמ"ה,ש"ך: פטור בכל אופן (לרש"י ולתוס' מטעם מחילה, ולרמ"ה ולש"ך מטעם השטאה).

ד. תפיסה: גמרא: מובאים במשנה שני מקרים. בראשון מסופר על שור אחד שהוזק ומתווכחים המזיק והניזק אם השור הגדול של המזיק הזיק או שורו הקטן. בשני מסופר ששני שוורים הוזקו, הניזק טוען שגדול הזיק את הגדול והקטן את הקטן, והמזיק טוען להפך. בשני המקרים מבינה הגמ' שהדין הוא שיד הניזק על התחתונה ומ"מ נוטל כדברי המזיק. הגמ' הקשתה בתחילה מהמקרה הראשון על רבה בר נתן (מדוע מקבל כדברי המזיק, הרי אם פטור משעורים צריך לא לקבל כלום) ותירצה שמדובר שהניזק התובע הוא שמא והמזיק ברי. אח"כ הגמ' הקשתה מהמקרה השני ותירצה שמדובר שהניזק תפס.

רי"ף,רמב"ם,שו"ע: תפיסה מועילה בתבעו חיטים והודה בשעורים. הטור והרמ"א הבינו שלדעתם מועיל אף אחר התביעה בבי"ד, ואילו הש"ך כתב שכיוון שמנמקים את הפטור משעורים מטעם הודאה צריכים לסבור כרמ"א שמועיל דוקא קודם שבא לבי"ד ותבעו. אולם בסמ"ע ובנתיבות מבואר שהטעם שיכולים לתפוס הוא ששתיקה אינה הודאה ברורה ובפרט כשיכול לנמק שתיקתו, ולפי טעמם תפיסה מועילה אפי' אחר התביעה. הקצות מבאר ע"פ המלחמות שהטעם שיכול לתפוס הוא שיש כאן הודאה כנגד הודאה והוי כתרי ותרי והיכא דקיימא ליקום, ולכן כל עוד לא חזר הנתבע מהודאתו יכול התובע לתפוס כדברי הנ"י.

תוס',רא"ש: לא מועילה. כן מוכח מכך שעל המקרה הראשון לא תירצה הגמ' שמדובר בתפס, ודוקא במקרה השני מועילה בגלל שיש לו תביעה על שני השוורים שהזיקו. הש"ך מיישב שאכן יכולנו לתרץ כך גם במקרה הראשון אלא שכבר תירצנו שפיר.

טור בשם י"מ,רמ"א: לא מועילה אא"כ תפס קודם שבא לבי"ד ותבעו, שאז יכול לטעון שלא תבעו שעורים בגלל שהיו ברשותו.

ש"ך: כיוון שהטעם הוא השטאה, תפיסה מועילה אפי' אחר התביעה בביה"ד, אך דוקא אם כשתפס שתק הנתבע, שאז מוכח שלא שיטה קודם. הנ"י כתב שתפיסה מועילה דוקא קודם שיחזור מהודאתו, שהרי נאמר בתוספתא שאם הודה מעצמו יכול לחזור בו, והובאו דבריו בסמ"ע, אולם הש"ך כתב שדבריו נכונים דוקא לשיטתו שנימק כרמ"ה מטעם השטאה, ולכן כל שלא חזר מהודאתו יכול התובע לתפוס אפילו אחר שנגמר הדין.

תפיסה ללא עדים: הנ"י כתב שמועיל אפי' אחר שחזר בו הנתבע כיוון שיש לו מיגו. הסמ"ע והש"ך מבארים שזה דוקא לשיטתו שנימק כרמ"ה מטעם השטאה, אולם לטעם של מחילה או הודאה לא מועיל המיגו, שהרי אנן סהדי שהודה או מחל. לפי הרי"ף והרמב"ם מועיל מ"מ מצד עצם התפיסה, אף ללא מיגו.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]