פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט קכא יב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף יב[עריכה]
לוי שבא בשליחות ראובן לגבות משמעון חמשים דינרים שחייב לו, וגבאם ממנו, וראובן אומר: לא שלחתיו לגבות אלא עשרים, ועשרים בלבד הביא, ישלם שמעון אחר שישבע המלוה בנקיטת חפץ (שלא שלחו רק להביא עשרים) (רמב"ם), ושלא קבל אלא עשרים, והשליח ישבע היסת לשמעון שכל החמשים נתן למלוה (רמב"ם).
כשיש ויכוח אם שלחו לגבות כל החמישים או רק עשרים:
רמב"ם: ראובן שלח את לוי לקחת משמעון וגבה חמישים וטוען שנתנם לראובן, וראובן טוען ששלחו רק לעשרים וקיבל רק עשרים. ראובן נשבע שבועת מו"ב ששלחו רק לעשרים ושכך קיבל, השליח ישבע היסת, ושמעון ישלם עוד שלושים, אם היה חייב לראובן.
טור הקשה: אין שבועת מו"ב לתובע אלא לנתבע, אלא הדין הוא ששמעון הלווה ישבע היסת ויפטר.
ב"י: יש לחלק את דברי הרמב"ם. בתחילה עסק בראובן ששלח ללוות, והדין בכך הוא שישבע שבועת מו"ב ששלחו ללוות רק עשרים ויפטר, והשליח ישבע היסת. אח"כ הוסיף שאם ראובן שלחו לגבות חוב ("אם היה חייב לראובן"), אז לאחר שישבע השליח היסת וראובן שבועת הנוטלים (כדין חנווני ופועלים. הרמב"ם לא הזכיר במפורש שראובן צריך להישבע משום שסמך על כך שכבר כתב בפרק זה, שאם השליח אומר נתתי והמלווה מכחיש עליו להישבע) ישלם שמעון. הש"ך הקשה לגבי המקרה הראשון, ששלחו ללוות, מדוע חייב שבועת מו"ב, הרי התובע שמא שהרי אינו יודע לכמה שלחו.
ב"ח: הרמב"ם עסק במקרה שאין עדים על כך ששלחו, שאז התובע נשבע ונוטל, ואילו הטור עסק במקרה שיש עדים ולכן הנתבע נשבע היסת ונפטר (וסבר שגם הרמב"ם עסק ביש עדים, ולכן הקשה עליו). הש"ך הקשה שמ"מ אין שבועת מו"ב לתובע אלא לנתבע.
ש"ך: הרמב"ם עסק במקרה שטוען הלווה שמא, ואילו הטור עסק במקרה שטוען ברי ששלחו לגבות חמישים (וסבר שהרמב"ם עסק אף בברי), וחיוב השבועה אינו מטעם מו"ב אלא מטעם שבא ליטול והשליח מכחישו (כחנווני ופועלים), ומה שכתב הרמב"ם שבועת מו"ב, כוונתו שדין שבועה זו כדין שבועה דאורייתא[1].
סיכום להלכה:
ראובן ששלח ללוות: ב"י ברמב"ם: ראובן נשבע שבועת מו"ב והשליח היסת, ונפטרים מלשלם לשמעון.
ראובן ששלח לגבות חובו: רמב"ם,שו"ע: ראובן המלווה ישבע ויטול, והשליח ישבע היסת.
טור: שמעון הלווה ישבע היסת ויפטר.
ב"ח: לא נחלקו, הרמב"ם עסק במקרה שאין עדים על כך ששלחו, והטור במקרה שיש.
ש"ך: לא נחלקו, הרמב"ם עסק בלווה שמא, ואילו הטור בלווה הטוען ברי ששלחו ליטול חמישים.
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ יש שלוש נפקותות בין שבועה דאורייתא לדרבנן: א. בדאורייתא לא מפכינן. ב. בדאורייתא לא יורדים לנכסיו. ג. בחשוד שכנגדו נשבע ונוטל. כאן שלוש הנפקותות אינן שייכות, וא"כ אין הבדל בין שבועה דאורייתא לדרבנן. והוסיף הש"ך, שאף אם לא לכך כיוון הרמב"ם, מ"מ כתב זאת כדי לחדש דינים אלו.