פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט קנו ז
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ז[עריכה]
הסוחרים שמביאים סחורתם למכור בתוך העיירות, בני העיר מעכבין עליהם מלמכור יד על ידא כדרך חנונים. ואם מכרו ביום השוק בלבד, אין מונעים אותם, והוא שימכרו בשוק אבל לא יחזרו על הפתחיםב, אפילו ביום השוק. ואם יש להם מלוה בעיר, מוכרים כדי פרנסתם אפי' בלא יום השוק, עד שיפרעו חובם וילכו להםג (שם). הגה: וכן לענין הלוואת רבית לעובדי כוכבים, יכולין לעכב בידן. אבל אינן יכולין לעכב בידן אם באים ביום השוק ומלוים ברבית לבני עיירות המתקבצים שם לבא בשוק (טור והגהות מיימוני פ"ו דשכנים). ואם יש להן מלוה בעיר, יכולין ללות עד שישתכר כדי פרנסתו כדי שיגבה חובותיו (טור וב"י בשם תוס' והרא"ש). י"א הא דבני העיר יכולין למחות בבני עיר אחרת, היינו דוקא בדליכא פסידא ללקוחות, שמוכרין כשאר בני העיר וגם סחורתם אינה טובה יותר משל בני העיר, אבל אם נותנין יותר בזולד, או שהיא יותר טובהה, שאז נהנין הלוקחין מהן, אין מוכרי הסחורות יכולים למחות (הרא"ש וטור בשם הר"י הלוי), ובלבד שיהיו הלוקחים ישראלים, אבל בשביל עובדי כוכבים הנהנים, לא (רבינו ירוחם נל"א ת"ו והמ"מ בפ"ו משכנים). וכשמביאים סחורה אחרת שאין לבני העיר, אע"פ דלא מוזלי במקח ואינה יותר טובה, אינם יכולין למחות (ב"י מדברי הפוסקים). בני העיר שברחו ליישוב מפני חשש סכנה, אין בני הישוב יכולין לעכב בידן מלהרויח כשיעור חיותם עד שיעבור זעם, וכפי מיעוט עסקן שנושאין ונותנין ישאו בעול עם הקהל. ואם שייכים במס העיר, לא יכולין לעכב (שם בשם המרדכי פרק לא יחפור). וכן מי שבאו להוציאו מן העיר, שאין לו חזקת ישוב, אין יכולים להוציאו עד שיגבה חובותיו ויכול להרויח בכדי כך כדי חיותו (ת"ה סימן שמ"ב). ויש אומרים הא דאינו צריך לתת מס רק כפי עסקיו היינו כשאינם רוצים להתיר לו הישובו, אבל אם רוצים להתיר לו הישוב לגמרי, צריך לתת מס כפי אחד מבני העיר מיד, או ילך לדרכו (שם). ויש מי שחולק בזה (תשובת רשב"א סימן תרס"ד). בני העיר שעוסקין בסחורה בעיר אחרת, אינן ברשותן לכוף אותן ליתן מס כפי רצונם, אלא אומרים להם: תנו כך וכך או מוחין בידן מלעסוק בעירםז (רשב"א הנ"ל). בני עיר אחרת שבאין לפזר בעיר ואין מרויחין, אין בני העיר יכולין למחות בהם, אע"פ שמייקרים השער (מהרי"ק שורש קע"ב). וכל זה לא מיירי אלא כשבאים אחרים לעסוק בעיר שאינן דרים שם, ולכן יכולין למחות בידן אף על פי שרוצים ליתן מס, הואיל ולא היו שייכים במס עד הנה; אבל אם רוצים לדור במקום ההוא וליתן מס ולהיות כאחד מבני העיר, י"א דהרשות בידם, דיוכל אדם לדור בכל מקום שירצה ואין הראשונים קנו העיר בחזקה (טור בשם הרא"ש ומרדכי פרק הנ"ל ועיין בב"י). ויש חולקין ואומרים דיכולין למחות בידם, בפרט בזמן הזה שדרים תחת האומות ויש לחוש שאם יתוספו הדיורין שיבא לידי קלקול מן הגויים, ולכן הבא לדור הוי כרודףח. ולכולי עלמא אם בני העיר יכולים לסגור הדלת ולגרום עם המושלים שימחו בבאים לגור, או ע"י מונע אחר, הרשות בידם (מהרי"ק שורש קצ"א). ויש מקומות שנוהגין לעשות חרם חזקת ישובט (כ"כ המרדכי), ואז יכולין לכוף (על פי החרם) ולא מדינא. ויכולין לגזור שלא לישא וליתן עם הבאים לדור בלא רשותם. ואם יש רב בעיר יכול לגזור על הבא לדור, אם הוא תלמידו (מרדכי פ' הנ"ל ותוס'). וי"א דאין חרם חזקת ישוב חל על תלמיד חכם, כי הוא יכול לדור בכל מקום שירצה (מהרי"ו סימן קנ"א והגהות המרדכי ישן). ואם התירו לאחד החרם על זמן ונתנו לו רשות לדור, לא אמרינן שהותר כולו, ויכולין לגרשו אחר כך (מרדכי פ' לא יחפור אות תקיז). ראובן ובניו שהיו דרין בישוב אחד וטוענין חזקה שיש עמה טענה, חזקתם חזקה ויכולין למחות בשמעון הבא לגור שם. ואם שמעון טוען בעדים שהיה ירא למחות משום שראובן ובניו מוסרין, אין חזקתן חזקה. אבל אם ראובן מוסר ובניו אינן מוסרים, יש לבניו חזקה, דבן גזלן יש לו חזקה (מרדכי פרק חזקת). וכן דנין בחזקת ישוב כמו בחזקת קרקע לענין שאר דברים. נהגו הקדמונים שאם אחד נסע מן העיר י"ב חדש וגילה בדעתו שאין דעתו לחזור, אבד חזקתו. אבל אם לא גילה בדעתו בכך, לא אבד חזקתו עד שלש שנים. ואם גילה שדעתו לחזור, לא אבד חזקתו אפילו בשלש שנים (מהרי"ק שורש קצ"א). ויש אומרים דאפילו בסתם לא אבד חזקתו (וכן משמע מתשובת רשב"א סימן אלף קל"ג). בני העיר שהיה להם חזקת ישוב, אם נתייאשו פעם אחת מן העיר ואחר כך חזרו מקצתן והשתדלו הישוב, אין לאחרים עליהם כלום (מהרי"ק שורש הנ"ל). עיין סוף סימן קמ"ט מדין מי שהחזיק במצוה עם הקהל.
א. רא"ש - אך למכור בבת אחת יכולים. ב"י – נראה שלמד כן מכך שדרך העולם להוליך סחורות ממקום למקום, ואם אפשר למחות נמצא משא ומתן של עולם בטל.
יש מי שסובר שהיינו דוקא כשבני העיר מוכרים על יד על יד, אך אם גם הם מוכרים בבת אחת יכולים לעכב גם בכה"ג. אך המשפטי שמואל ומהר"ם מטאלון סוברים שגם במקרה זה אינם יכולים לעכב.
ב. למכור לאנשי העיר ביום השוק: רמב"ם,ב"י: מותר, כיוון שרוב המצויים שם אינם בני המקום.
תוס',רא"ש,ב"ח: גם ביום השוק אסור להלוות לאנשי המקום אלא רק לאלו שבאו מעלמא.
ב"י,ב"ח: הבינו שהם חלוקים, כי דוחק לחלק בין הלוואה למכר.
סמ"ע: אינם חלוקים, ויש לחלק בין הלוואה למכר שבהלוואה עיקר הרווח הוא לאחר יום השוק, שבכל שבוע ושבוע נותן לו הריבית.
פת"ש: אפשר לומר שגם הב"ח כתב כן רק אליבא דפירושו שיום השוק היינו סתם שוק שהוא יום אחד בשבוע, אבל בירידים גדולים שרובא דרובא מעלמא גם הוא מודה.
ג. כדי פרנסתם: ר"ת – אין מדקדקין יותר מידי שימכרו בדיוק רק כשיעור חיותם.
ד. ביותר זול: ר"י מיגש,רא"ש,רמ"א: מותר, כיוון שהוא טוב לבני העיר. רי"ו,רמ"א – ואם הקונים גויים אפשר לעכב עליו אף ביותר זול.
רמב"ן: אסור. אמנם חז"ל אמרו שהמוכר בזול וגורם להוריד את השער בעיר זכור לטוב, אך זה דוקא בבן עירו. ומוכיח זאת מכך שאסור לבן עיר אחרת למכור בעיר זו, אע"פ שפתיחת השוק בפני כולם והוספת אומנים ודאי תגרום להוזלה במחירים.
נ"י: אינם חלוקים, אלא לכו"ע בזול גדול מותר ובזול מועט לא. מלשון הרמב"ן עצמו מוכח שבא לחלוק.
ב"י: חלוקים. לר"י מיגש מותר אף בזול מועט ולרמב"ן אסור אף בזול גדול. וכן נראה שפסק הרמ"א, שהרי היתיר לגמרי ולא חילק.
ה. הב"י כתב שמדברי רי"ו והטור משמע שאם סחורתו פחות טובה אסור לו למוכרה, ותמה ע"כ מדוע אין זה כסחורה אחרת שמותר, ונשאר בצ"ע. הפת"ש כותב שלפיכך מותר כי א"א לעכב עליו מספק, דלא עדיף מתיקו בגמ'.
ו. הגר"א – דעה זו היא כדעת האו"ז ברש"י שאפי' אם רוצה לדור יש להם רשות למנוע בעדו.
ז. אף מי שאין לו מו"מ יכול למחות, משום שמפסיד מציאות שיכלו לבוא לידו ועתה באים לידם (מהרי"ו, ד"מ, סמ"ע).
ח. הרוצה לדור ולשלם מס: הרא"ש בתשובה והמרדכי כתבו שאם אדם רוצה לדור ולהתפרנס בעיר א"א למחות בו, שדבר פשוט הוא שאדם יכול לגור בכל מקום שירצה, וכי הראשונים קנוהו בחזקה?! אמנם המהרי"ק כתב שיש חולקים וסוברים שיכולים לעכב, ובפרט בזה"ז שיש לחוש שאם יתווספו יגיע מכך קלקול מהשרים, וא"כ הבא לדור הוי כרודף. הרמ"א הביא את שתי השיטות.
הב"י כתב שר"ת סובר כרא"ש, והביא שהאו"ז כתב שרש"י חולק על ר"ת וסובר שיכולים לעכב (עיין בההערות על הטור שכתב שאין כ"כ ראיה מרש"י). הד"מ הקשה על ההשוואה בין מחלוקת רש"י ור"ת לדברי הרא"ש, שכן הם עוסקים בדר מחוץ לעיר ורוצה לשלם מס, ובכך יתכן שהרא"ש מודה לרש"י שיכולים לעכב, ומאידך יתכן שרש"י מודה לרא"ש ברוצה לדור בתוך העיר. במחל' רש"י ור"ת פסק הרמ"א כרש"י שיכולים לעכב.
המהרי"ק כתב שכוונת הרא"ש שאין יכולים לעכב ע"פ בי"ד, אך מ"מ אם יכולים לעכבו בכח כגון ע"י השר וכד' פשיטא שהרשות בידם, ולא יחלוק על זה כי אם העיקש והפתלתול אשר לא ידע ולא יבין ולא הגיע להוראה, וכן פסק הרמ"א. אמנם בדק הבית תמה ע"כ, איך רשאים להתגבר עליו ולמונעו שלא ע"פ בי"ד, וכתב שאף שהפריז המהרי"ק על מידותיו להתריס נגד החולק, לא בשביל זה ימנע מלכתוב הנראה לו, דמלאכת שמים היא ואין משוא בדבר.
ט. חרם חזקת ישוב: הד"מ מביא או"ז הכותב שר"ת לא רצה להורות בחזקת ישוב, כי לא תקנו זאת אלא בשביל אלמים ומוסרים שאין רוצים לפרוע עימהם מס... יש חוטאין שמוחין לאדם שיש בו צרכי ציבור ואינו יורד לחייהם, ומי שעושה זאת יש בו מידת סדום, ולא יזכה להיות במחיצה של צדיקים. אמנם ברמ"א הביא רק את דעת המרדכי שאפשר לעשות חרם, ובסמ"ע הביא את דברי ר"ת.
סיכום היתרי הדר מחוץ לעיר לרדת לפרנסת חברו:
גמ': א. מלמד תינוקות. ב. לרוכלין מותר לאהדורי אך לא לאקבועי, ואם הם ת"ח מותר אף לאקבועי. ג. בשוק. ד. מי שיש לו אשראי בעיר – רשאי עד כדי פרנסתו.
ראשונים: ה. למכור בבת אחת (רא"ש). ו. סחורה טובה יותר (ר"י מיגש ורא"ש) וכ"ש סחורה אחרת (ב"י), ובסחורה גרועה יותר הב"י נשאר בצ"ע (פת"ש - ומספק מותר). ז. כשמוכרים ביותר זול (ר"י מיגש ורא"ש דלא כרמב"ן).
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.