פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט קצח ה
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ה[עריכה]
ולמה תקנו חכמים שלא יהו מעות קונותא, גזירה שמא יתן הלוקח דמי החפץ וקודם שיקחנו יאבד באונס, כגון שתפול דליקה וישרף, או יבואו לסטים ויטלוהו, ואם היה ברשות הלוקח יתמהמה המוכר ולא יציל, לפיכך העמידוהו חכמים ברשות המוכר, כדי שישתדל ויצילב. לפיכך אם היה ביתו של לוקח, שיש בו החפץ שנמכר, מושכר למוכר, העמידוהו על דין תורה, שהרי מצוי הוא אצל ביתו ויכול להצילג. וכן השוכר המקום שאותם המטלטלים הנמכרים מונחים בו בא' מדרכי קניית השכירות שנתבארו בסי' קצ"ה (סעיף ט'), קנה המטלטלים שבו ואין שום א' מהם יכול לחזור בו; והוא שתהא חצר המשתמרת לדעת השוכר, או שהוא עומד בצד המקום ההואד. הגה: וי"א דאם היו המטלטלין במקום דליכא למיחש לדליקה, נקנו במעותה (הגהות ראשונות דמרדכי פרק הזהב). וכן אם התנו בהדיא דמעות יקנו, קנוו (ב"י).
א. שאר קנינים: סמ"ע - בסודר ובסיטומתא לא שייכת הגזירה, כיון שהמוכר עוד לא קיבל כספו ולכן יטרח להציל החפץ, כי לא נח לו לבוא אח"כ עם הלוקח לבי"ד. נתיבות - לא פלוג רבנן ולכן בקנין מעות גם אם נתן רק מקצת המעות לא קנה (למרות שלא שייכת הגזירה) ואילו בקנין סודר וסיטומתא שאין דרך לתת המעות קנה גם אם נתן. ולגבי חליפין שווה בשווה לא יועיל לתקן, כיוון שאם יתקנו לבטל הקניין נמצא שגם הקניין על החפץ שמשך לא חל, ואז הוא לא יטרח להציל את החפץ שמשך – מה לי אם לא יציל את הפרה מה לי אם לא יציל את החמור.
ב. לאחר שנשרף: רי"ף,רא"ש,רמב"ם,שו"ע רד,ב: כל עוד לא משך, המקח של המוכר, ולפיכך גם אם ניסה להציל אך נאנס ולא הצליח - הפסיד המוכר. ואפי' אין ללוקח מי שפרע, כיון שחוזר בו מחמת הפסד.
רש"י,רז"ה: כל עוד לא נשרף יכול הלוקח לחזור בו מהמקח, אך אם כבר נשרף הפסיד הלוקח. כלומר, המקח של הלוקח אלא שיכולים לחזור בהם.
ג. מוכר ששוכר מהלוקח: ב"מ מט,ב: לא שייכת הגזירה, כי מאחר והחפץ ברשותו, הוא יטרח ויצילו.
רי"ו,ת"ר,ריטב"א: דוקא כשהלוקח דר בבית שתחתיו.
רמב"ם,שו"ע: אפילו כשדר בבית בפני עצמו. בה"ב - וכן נראה מדברי הפוסקים שסתמו. המ"מ והסמ"ע הסבירו שטעמו של הרמב"ם הוא כמו בלוקח ששוכר מהמוכר, שקונה ע"י קנין חצר (גם המשכיר וגם השוכר יכולים), אך השו"ע והש"ך הסבירו שלא שייכת הגזירה בגלל שהוא מצוי אצל ביתו.
ד. לוקח ששוכר מהמוכר: רא"ש,רי"ו[1]: גם כאן לא שייכת הגזירה. רי"ו סובר גם כאן שדוקא במקרה שדר המשכיר למטה.
רמב"ם,שו"ע: כתבו שאם החצר משתמרת זוכה בה בקנין חצר. משמע שבקנין מעות לא קנה, ולא אומרים שלא שייכת כאן הגזירה.
ה. מקום שלא שכיח דליקה: ירושלמי,עיטור,רמ"א: דוקא בעלייה מעות אינם קונות, אך בבית שלא שכיח דליקה קונות.
ב"י,ב"ח,ש"ך: אין נראה כן מדברי הפוסקים, וכן בדין, לפי שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים[2]. ד"מ - קשה לסתור דברי הירושלמי ופוסק מפורסם מכח סברא בעלמא.
ו. התנו שמעות יקנו: ב"י: נראה שמועיל כמו שנאמר לגבי קרקע קידושין כו,א שגם במקום שנוהגים לכתוב שטר, מועיל להתנות שהכסף יקנה.
רמ"א,ב"ח,נתיבות: מועיל בגלל שתקנת חז"ל היא לטובת הלוקח, ולכן רשאי לומר שאינו רוצה בתקנה זו. ודוחה את טעם הב"י, שבקרקע אין תקנה של חז"ל שלא יקנה בכסף, אלא שבמקום שהמנהג לכתוב שטר לא סמכה דעתו בכסף, ואם מתנה ודאי סמכה דעתו. אך במקום שיש תקנה יתכן שלא פלוג.
קצות: מוכיח מבכורות יג,ב שכל דבר המהווה קנין בשום מקום, אפשר לעשות תנאי שיועיל גם בשאר המקומות. וכסף מועיל בגוי ובקרקע. שם נאמר שיכול לקבל עליו לדון בדיני ישראל, גם כשקונה מעכו"ם. לפי הסבר זה צ"ע מהרמ"א בסע' ט שכתב שלא מועיל להתנות שמשיכה תקנה ברה"ר, ואכן הגר"א שם ציין שהדברים סותרים.
ש"ך: לא מועיל. קיי"ל כר' יהודה בכתובות דף נו שאע"פ שאפשר להתנות על דבר שבממון מהתורה, מ"מ על תקנה א"א לפי שעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, וגם לפי ר"מ שאפשר זה דוקא במקום ששייך מחילה, אך א"א להתנות לעשות קנין מדבר שאינו קנין. הנתיבות עונה שמ"מ כאן בגלל שכל התקנה היא עבור הלוקח יכול להתנות, כדברי הד"מ.
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.