פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט ר א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט ר א

סעיף א[עריכה]

היו מטלטלין ברשות הלוקח המשתמר לדעתו, הגה: ויש חולקין וסבירא להו דבמכר או מתנה אם משומר לדעת המוכר או הנותן, סגי, וקנה (עיין בב"י), וכן נראה להורות^א, מיהו אם המוכר השכיר לו חצר עצמו, והמטלטלין שמוכר לו מעורבין עדיין עם שאר מטלטלין של מוכר, מקרי חצר שאינו משומר ולא קנה^ב (הגהות מרדכי פ"ק דמציעא). או שהוא עומד בצד אותו רשות (וי"א דבעינן דוקא בתוכו^ג אבל חוצה לו לא) (המגיד פט"ז דגזילה), כיון שקבל עליו המוכר למכור, קנה לוקח ואף על פי שעדיין לא מדד^ד, והוא שפסק דמים. וי"א דארבע אמות של אדם קונין לו כמו במציאה^ה (עיין בב"י).

ב"מ יא,א: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו! - הני מילי בחצר המשתמרת, אבל חצר שאינה משתמרת, אי עומד בצד שדהו - אין, אי לא - לא... איתיביה רבי אבא לעולא: מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, אמר רבן גמליאל: עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע, ומקומו מושכר לו... אמר ליה ההוא מרבנן: רבן גמליאל מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם... רב פפא אמר: דעת אחרת מקנה אותן שאני.

א. דעת אחרת: רי"ף,רמב"ם,שו"ע: פסקו כלישנא קמא, שדעת אחרת מקנה לא מוריד את הצורך במשתמרת.

רא"ש,רמ"א: פסק כרב פפא אך הסביר שדעת אחרת מועילה רק כשהנותן עומד שם, שאז שמירת הנותן חשובה לו כשמירתו.

שיטמ"ק,הגה"מ,קצות: פסקו כרב פפא, ולשיטתם גם לא צריך שישתמר לנותן. והטעם - כיון שאין שום אדם יכול לקנותו ללא דעת המקנה, נמצא שהוא משתמר למקבל. ואמנם הב"י כתב שנראה שליכא למ"ד שאי"צ משתמר כלל, ואפי' להגה"מ צריך, אך הקצות תמה ע"כ והוכיח שלא צריך, שהרי הגה"מ כתבו שקונה גם בעבד ניעור, אע"פ שאינו משתמר כלל.

ש"ך: נראה כרי"ף, אך איני כדאי להכריע, ולכן הוי ספיקא דדינא. ראיה - בקידושין דף כז מנסים להוכיח מהמעשה בר"ג שצריך צבורים באגב, וא"כ הסוגיא הולכת לפי הלישנא הראשונה, שהקנין שנעשה שם הוא אגב. הנתיבות מיישב שלגבי מעשר ראשון אפשר להעמיד בחצר, אך לגבי מעשר עני, שר"ע לא זכה לעצמו אלא לאחרים א"א להעמיד בחצר כי אפילו למ"מ בהל' מכירה שיכול הנפקד לזכות ע"י חצרו לאחר, צריך שיאמר הנותן לנפקד שיזכה בשביל האחר, ומכיון שלא נזכר כן במשנה, ודאי שהקנין לר"ע היה באגב, ובכך עסקה הגמרא בקידושין, ובב"מ מדובר על הקנין לר' יהושע.

ב. חפץ המעורב עם חפצי המוכר: גמרא: הקשתה כיצד קנו הזקנים, הרי לא עמדו בצד חצרו של ר"ג. ההוא מרבנן ענה שהקנה באגב, ורב פפא ענה שכשיש דעת מקנה לא צריך.

תוס': מקשים על שאלת הגמ': הרי חצרו של ר"ג משתמרת וא"כ לא צריך לעמוד בצידה. ועונים, שלגבי הזקנים לא היה משתמר מאחר ולא היה הפסק בין תבואתו לתבואתם.

רמ"א: לאחר שהביא שיש פוסקים כרב פפא, כתב שמ"מ אם מעורבים עם חפצי המוכר לא קנה (סמ"ע - לאו דוקא מעורבים, אלא כל שאין הפסק).

ש"ך: הקשה שזה נכון רק לפי הלישנא הראשונה, אך לא לפי רב פפא.

נתיבות: אכן אין זהו מקומו וצריך להיכתב לפני הי"א. עוד דייק הנתיבות מלשון הרמ"א, שגם לפי הלישנא הראשונה ההפסק מעכב רק בחצר המוכר שהשכירה לקונה, אך לא בחצר הקונה.

ג. עומד בצד שדהו: מ"מ: יש שפירשו דוקא שעומד בצידו בתוכו.

שו"ע: בצד אותה רשות.

רמ"א: דוקא בתוכה.

נתיבות: שואל מדוע צריך בתוכה, הרי גם אם עומד בצידה היא משתמרת על ידו. ועונה, שחצר שאינה משתמרת מעצמה אינה קונה מטעם שליח (כי החצר עצמה לא דומה לשליח), ומטעם יד צריך דוקא שיעמוד בתוכה. וכותב שההגדרה של חצר המשתמרת מעצמה היא כל שיש מחיצות מסביב, אף אם אינה נעולה, וראיה לזה מכך שכלים קונים מטעם חצר אע"פ שאינו עומד בתוכם, וא"כ צריך לומר שבגלל מחיצות הכלי נחשב משתמר. הנתיבות מעיר שגם כשקונה מטעם יד, לא מספיק שעומד בחצר אלא צריך גם שיוכל לשמרו, ולכן אם עומד בקצה שדה גדולה לא קנה.

ד. לא מדד: משנה בב"ב פד,ב: המוכר פירות לחבירו, משך ולא מדד קנה.

לא פסק: ברייתא ב"ב פו,א: פירקן והכניסן לתוך ביתו, פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולים לחזור. הב"י בסו"ס רא כותב שה"ה לכל הקנינים.

ה. ארבע אמות: ב"מ י,א: אמר ר"ל משום אבא כהן ברדלא: ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום. תקינו רבנן דלא ליתו לאינצויי. הגמרא מסיקה שברה"ר ובשדה חבירו לא קונה אלא רק בסימטא ובצידי רה"ר שלא דוחקים שם הרבים.

רש"י: כתב שד' אמות קונות הפקר. משמע שדוקא הפקר אך מקח ומתנה לא, כי לא שייך הטעם דלא ליתו לאינצויי. הר"ן כתב שמהראשונים משמע שדוקא הפקר, וכן משמע גם מהתוס' שם.

רשב"א,ר"ן: בירושלמי משמע שגם במקח. ובכל זאת הוצרכו לתקן משיכה בסימטא, כי ד"א קונות במקח דוקא כשקדם לכלי, אך כשהכלי קדם לא משום שמקומו של הכלי קנוי לבעל הכלי.

רא"ש,רמ"א,שו"ע סי' רמג,כ: גם במקח, ומסתימתם משמע שגם כשהכלי קדם.

חצר הקדש: ב"ב עט,א: הקדיש בור ואחר כך נתמלא מים... מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן.

רשב"ם,תוס',רמב"ן א: כיון שחצר משום יד ואין יד להקדש.

תיו"ט - קשה: למה לא קונה מטעם שליחות.

קצות: כל שאינו דומה ליד כלל אינו קונה גם מטעם שליחות, וזו גם הסיבה שחצר המהלכת לא קונה.

רמב"ן ב: ההקדש קנה ובכל זאת לא מועלים, כי אין מעילה אלא בהקדש שהוקדש ע"י אדם. הקצות מקשה מהנאמר במשנה בשקלים פ"ז, שמעות שנמצאו בהר הבית הן חולין. ומתרץ ע"פ הרא"ש והנ"י לגבי גל ישן, שכיון שבאו לחצר קודם יאוש, היא לא קונה, כי באיסורא אתא לידה.

חצר ביה"כ: ב"מ כא,ב: המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובכל מקום שהרבים מצויין שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן.

למה לא נקנה לביה"כ מטעם חצר?

אגודה: כדין הקדש, שאין יד להקדש.

קצות: כדין גל ישן, ע"פ התירוצים השונים של הראשונים שם - או בגלל שבאיסורא אתא לידה או בגלל שאינו רגיל להימצא שם. ודחה את טעמו של האגודה מהנאמר בנדרים ר"פ השותפים שלביכ"נ יש דין שותפים של אנשי העיר ולא דין הקדש.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.